איך לשחק 'חי צומח דומם'

מיון עולם הטבע

בתורה מקובל לחלק את עולם הטבע לארבע קבוצות: דומם, צומח, חי ומדבר (ובקיצור: דצח"ם). הצומח נבדל מהדומם ביכולתו לאכול ולהוציא פסולת, להתרבות, לחיות ולמות. החי מוסיף על אלו את יכולתו להתנועע ממקום למקום לבצע פעולות רצוניות, וכן יכולות שכליות מסוימות (תהליכים פסיכולוגיים וסוציולוגיים נחקרים לעתים על בעלי חיים). האדם, נעלה עליהם בכך שהוא מקיים חיי חברה, יוצר וממציא, חושב, ובעיקר – מדבר. הדיבור מיחד את האדם ביכולתו לקחת דבר תוכן פנימי ולהפוך אותו לאמירה כלפי חוץ אל המציאות הסובבת, אמירה שתכליתה לעצב את התנהגות העולם והסביבה.

בעיני התורה הפער המשמעותי ביותר קיים בין האדם ובין עולם הטבע הכולל דצ"ח. האדם הוא בעל בחירה ובעל אחריות למעשיו, ומפני כך הקב"ה אף פונה אליו בדרישות (אם זה תרי"ג מצוות ליהודי או 7 מצוות לבני נח). כששאלו את הרבי מליובאוויטש על חיים בחלל הוא השיב שיצור תבוני ודאי אין במקום אחר, מפני שתבונה אנושית כרוכה עם תורה, ותורה הקב"ה נותן רק כאן בארץ, לעם ישראל. בלי להכנס לשאלת החיים בחלל, מה שרואים בסיפור הזה הוא את הקשר ההדוק בין תבונה אנושית לתורה.

אם ננסה לחלק בתוך הדצ"ח – פשוט שזה ממשיך לפי הסדר. הפער בין החי לצומח ולדומם הוא כה גדול, עד שביחס לחי אין הבדל בין בין צומח לדומם. על החי אנו מצווים באיסור לצער בעלי חיים (המתבטא למשל בהבדל בין מצוות פריקת משא - "עזב תעזב עמו", למצוות טעינה - "הקם תקים עמו") ואף מצווים להאכילם לפני שאנו אוכלים בעצמנו. רק כאשר מוציאים מהתמונה גם את החי ניתן להבחין (בעיניים של תורה) בעליונות הצומח על הדומם.

היכן אנו מוצאים באמת שהתורה מתייחסת באופן שונה לצומח כעליון על הדומם? איסור השחתה שנאמר על הצומח אינו ייחודי לו, ולמעשה 'בל תשחית' שנאמר במקור כ"לא תשחית את עצה" כולל בתוכו אף את איסור השחתת הדומם, ולכן אינו דוגמא טובה. ההבדל האמיתי לפי התורה בין הצומח לדומם יוצא מאיסור כלאיים ודיני ברכות. בתחומים אלו (ומן הסתם בעוד כמה שאיני זוכר כרגע) יש חלוקה בין סוגים שונים של צמחים, ולמעשה זה היסוד לשיטת המיון בתורה. אם כן, העליונות של הצומח על הדומם היא ביחודיות שמייחסים לכל מין, ובציווי לשמור על התורשה שלהם. זה כמובן מתאים עם העובדה שהצומח הינו בעל מטען גנטי נותן משמעות לתורשה בצומח, בניגוד לדומם שאינו מתרבה ואינו תורשתי ולכן אין ציווי לשמור על זהותו.

המיון המודרני

שיטות המיון המקובלות כיום מבוססות על כמה הנחות יסוד שמציגות תמונה הפוכה בדיוק ביחס למה שציירנו בתוך התורה:

החלוקה הבסיסית ביותר בטבע היא בין חומר אורגני לחומר לא אורגני. באופן לא הכי מדוייק אפשר להגדיר שחומר אורגני הוא החומר המרכיב את היצורים החיים. במילים אחרות: החלוקה הבסיסית בעולם הטבע היא בין יצורים שמקיימים חיים (עד שהם מתים) לבין דומם שלא שייך למושגים של חיים.

בתוך היצורים החיים החלוקה התחילה בהפרדה בין הצומח והדומם, אך היום היא התפתחה אל מעבר לכך והיא כוללת ניתוח ביולוגי ומין של חיידקים, פטריות ועוד יצורים שלא בדיוק נכללים בקטגוריות הפשוטות שהצגנו קודם. מה שלא השתנה היא ההכרה שההבדל בין החי והצומח הוא רק משני להבדל שבין החי והצומח יחד לבין הדומם.

והאדם? על פי האבולוציה הוא בכלל קוף מפותח. כלומר לא סתם שהוא חלק מעולם החי, אלא שבחלוקה פנימית בתוך עולם החי יש עופות, יונקים, זוחלים, דגים..... והאדם הוא בסך הכל יונק. עוד איזה חיה, קצת יותר מפותחת ומשוכללת, אך בודאי שלא בולטת באופן מהותי עד שחי וצומח שוים בפניה (מכאן נגזר הביטוי הרווח 'המין האנושי' – כביכול האנשים הינם מין ככל המינים שבטבע).

גוף ונפש

כשנערוך את שיטות המיון זו אל מול זו עם הדגשים שראינו בתוך הסקירה, נגלה שבעצם אין מחלוקת לגבי הסדר והמעלה של המינים. כולם יסדרו את הצרפתי, את החתול, את האקליפטוס ואת הברזל בדיוק בסדר הזה, מלמעלה למטה. כל הויכוח הוא על הפערים. לפי התורה, ככל שעולים למעלה הפערים גדלים, ואילו כשיורדים נמוך הכל דומה. לפי המדע המצב הפוך: למטה יש הרבה פערים ואילו ככל שעולים הכל דומה.

ההסבר הכללי להבדל בין התוצאות הוא ההבדל בין הגישות למיון. התורה מעוניינת לדבר על הנפש של הנבראים, כיון שמטרתה של התורה היא ליצור תקשורת בין בורא לנברא, ותקשורת זו מתבצעת באמצעות הנפש. מבחינת הנפש באמת ככל שעולים הפער יותר גדול ויש יותר תקשורת עם הבורא ויכולת שלו להתגלות. כך, בעוד שאצל הדומם נשאר דומם ואינו מדבר ומגלה לנו דבר, הצומח מספר לנו שיש מינים שונים – עדות לרב גוניות של האין סוף. החי מוסיף ומגלה לנו אבל הגילוי השלם עובר דרך האדם שאף פונה בחזרה אל אלוקיו ומתפלל. חז"ל מספרים לנו בפרק שירה שכל הנבראים שרים שירה לה', אך במקום אחר מסופר שהאדם הוא זה שלימד אותם לעשות כן (בקראו להם שמות) כשפנה אליהם ואמר "באו נשתחוה ונכרעה, נברכה לפני ה' עשינו".

המדע מתעסק במדידת תופעות, ודווקא באלו הניתנות לכימות. כיון שהתופעות הרוחניות אינן עונות על הגדרה זו, נמצא המדע מתעסק בעיקר בגוף המציאות (ולצערנו אף אינו מכיר ברוח – מדע מתוקן אכן צריך להתעסק רק במדידת כמויות ובגוף, אך להכיר בקיום הרוח שמאחורי הקלעים ובהשלכותיה). באמת, מצד גוף הנבראים ההבדל בין האדם לחי אינו גדול, והפערים הממשיים מתגלים דווקא ברבדים הנמוכים יותר של המציאות.