בהיעדר קו אדום

לפני מספר ימים קראתי ראיון שנעשה עם שר הביטחון משה יעלון, בו הוא פרש באריכות את משנתו. מכל הראיון המקיף והיורד לפרטים, תפשה את תשומת ליבי אמירה אחת המתמצתת בעיניי הרבה מטעויות היסוד של ההנהגה הישראלית.

באמירת אגב, בהתייחסות לסוגיית חיזבאללה, השיב יעלון שעובדה ידועה היא שארגון הטרור מחזיק בידיו מאה אלף טילים (!) המכוונים כנגד ישראל (!!), אך הדרך להתמודד עם הבעיה, כך לדברי שר הביטחון, אינה דרך עימות צבאי יזום.

עימות רק כתגובה

ניתן לפרש את אמירתו (ההוגנת בכנותה, יש לציין) כך: מדינת ישראל אינה מסוגלת ליזום ולהתמודד צבאית עם ארגוני הטרור בגלל מגבלות ההסכמות הבינלאומיות השונות, ומעדיפה לחיות בצל האיום במודע. אם נידרש לעימות בעל כורחנו, ננסה לפעול (במסגרת המגבלות הנ"ל) אך לעולם לא ניזום את ההסלמה.

אין הכוונה שהצבא אינו נערך לעימות. ודאי שיש היערכות. אני מניח שיותר משאבים מופנים להגנת העורף (כדוגמת מערכות כיפת ברזל), יותר משאבים יופנו לשדרוג היכולת לפגיעות ממוקדות, ואף לשדרוג יכולת החי"ר והשריון, וכן הלאה. אבל כל הדברים הללו מופנים ליום שבו חיזבאללה יתקוף.

שאנחנו ניזום פעולה צבאית להסרת האיום? זה כלל לא בא בחשבון.

במהלך המערכה שרק הסתיימה כעת, נוצרה לראשונה מציאות שרוב שטח המדינה היה נתון תחת מטחי טילים רציפים לאורך שבועות ארוכים. בסה"כ נורו כמה אלפי טילים. הרבה יותר ממספר הטילים במערכה שקדמה לה, שגם בה היתה עליה במספר הטילים יחסית לקודמתה.

נקודה חשובה לא פחות היא שצה"ל הופתע מהיכולות שהפגין החמאס בעיקר בתחום המנהרות.

ומה לגבי העתיד?

לגבי עתיד החזית הצפונית, כאמור, כבר כיום ידוע על סדרי גודל אחרים לחלוטין בכמות, ואולי לא פחות חמור מכך, באיכות. זה, מה שאמ"ן יודע (או מה שהוא מסכים לספר לנו). מה הוא עדיין לא יודע? מה הוא עדיין לא מספר לנו?

קלישאה ידועה אומרת ש"אם ראית אקדח במערכה הראשונה של ההצגה, הוא כנראה יירה במערכה השלישית". ובהקשר שלנו, אם החיזבאללה טרח להשיג ולהציב מאה אלף טילים, זה לא כדי ליצור תערוכה אומנותית, אלא כדי לירות אותם. וזה גם כנראה יקרה יום אחד. אבל למה לחשוב על זה כבר היום?

אין קו אדום

ההנהגה הישראלית רגילה לחשוב, לפעול ולדברר במושגי הקורבן. "הם התחילו", "הם ירו". ככה אנחנו נראים טוב בעולם. אם יש לנו נפגעים (עדיף ילדים,זה מצטלם נהדר), אז ההסברה שלנו ממש חוגגת.

המסלול הזה שגוי ומעוות עד לכאב.

החשיבה שעדיף לחיות תחת איום תמידי על כל ערי ישראל, עם ההסכמה הנלווית לכך שכנראה ביום אחד זה גם יקרה בפועל, והכל כדי לא להצטייר כיוזמי העימות, הינה חשיבה אובדנית.

אי היכולת להציב קו אדום מוביל לנסיגה מתמדת ביכולת העמידה. ממערכה למערכה האויב מעיז יותר, והוא מזהה שההעזה הזו תיתקל בהסכמה ישראלית למציאות החדשה, מחשש מעימות.

להזכיר, גם ירי טילים לעבר ערי הדרום לא הוביל מיידית למבצע הצבאי. צה"ל לא יצא למלחמה אחרי הטיל הראשון, וגם לא אחרי השני. רק הצטברות של ירי כזה לאורך זמן יצר עם הזמן את התודעה שאין ברירה. כמה פגיעות טילים מתוך המאה אלף של ארגון החיזבאללה וכמה נפגעים, ייצרו את ההצדקה לפתיחת המערכה הבאה?

הנהגה מתוקנת היתה קובעת קוים אדומים שחצייתם הינה "קאזיוס באלי" (עילה למלחמה). התחמשות בעשרות אלפי טילים והצבתם באופן מעשי על מנת לעשות בהם שימוש עתידי, היא בהחלט חצייה של קו אדום. על זה, על עצם הכרזת האיום, צריך להילחם גם אם הדבר יגבה מחירים לא קלים. לחכות לשימוש בהם נותן לגיטימציה לעצם הצבתם.

כדי לשנות דפוסי חשיבה כל כך בסיסיים, יש צורך בשינוי ראש אמיתי. לא הבחירות הקרובות וגם לא אלו שיבואו אחריהן יעשו את השינוי הזה, גם אם עוד כמה אנשים טובים ייבחרו לעמדות מפתח.

בשביל שינוי כזה צריך הנהגה מסוג אחר לגמרי.