בספרו החדש על חנוכה של מו"ר הרב גינזבורג "הנרות הללו", מוסבר שחנוכה הוא חג של אור ושל חום, שהם כנגד הלל על נס פך השמן והודאה על הנצחון במלחמה, ושתי הבחינות האלה מתעמתות עם שתי תרבויות יווניות.
התרבות האלילית שקידשה את הגשמיות ואת הגוף ה"מושלם" ובזה לתופעות כמו חולי וזקנה וממנה התפתחה תרבות הספורט התחרותי, נוצחה על ידי אבותינו במלחמה ועל זה אנו מודים ב"על הניסים" וכנגד נצחון זה קיים החום של חנוכה.
לעומתה היתה תרבות רוחנית-פילוסופית שאותה עלינו לברר וכנגדה היה נס פך השמן וזהו האור של חנוכה, כמבואר באריכות שם, מומלץ לעיין בפנים.
חכמי ישראל בכל הדורות שללו בכל תוקף את חכמת יון כלומר את התרבות הפילוסופית היוונית, וכן התרחקו מעיסוק יתר בגוף והפיכתו לעיקר. במרוצת הדורות החל תהליך של בירור הכולל איחוד של תורה ומדע והבנת הנפש על פי פנימיות התורה.
ניתן לומר, בדרך אפשר, שגם את התרבות הראשונה, האלילית, ניתן כבר לברר (וכידוע הרמז ש חנוכה=גוף). בעל התניא חידש שעיקר הבחירה של הקב"ה בעם ישראל היא בחירה בגוף היהודי, שהרי הנשמה היא "חלק אלוה ממעל ממש" ולא שייכת בחירה לגביה.
בעקבות התפתחות המחקר הרפואי, המוכיח מעל לכל ספק שפעילות גופנית מיטיבה מאד עם הבריאות בכל המישורים, ומאריכה את תוחלת החיים, התפתחה בעולם מעין "דת" העוסקת בפולחן הגוף, שסממניה אף חדרו לעם הנבחר.
העיסוק בגוף הפך להיות חלק מהותי מחייהם של אנשים רבים, וכאשר אני שואל מטופלים שלי שאינם עוסקים בספורט כלשהו לגבי פעילות גופנית הם מרכינים את ראשיהם כמי שנתפסו בקלקלתם. חשוב לציין שהמחקרים מראים שאכן ישנה חשיבות גדולה להיות האדם פעיל מבחינה גופנית, אך אין שום יתרון בריאותי בספורט תחרותי ותובעני במיוחד.
הביטוי השגור בחז"ל כדי לתאר חולי, הוא "חש" כגון "חש בראשו יעסוק בתורה" (עירובין נד.). אבר בריא הינו אבר שלא מרגישים אותו, הנמצא ב"ביטול" מוחלט ואינו תופס מקום.
תשומת הלב הרבה שהגוף זוכה לה, גורמת לאברים רבים להיות "מוחשיים" יותר, וכפועל יוצא של תופעה זו הרבה יותר תופעות פיזיולוגיות מוגדרות כמחלות ואנשים רבים פונים לטיפול רפואי בגינן.
מן העבר השני ישנה גישה הפוכה, שאינה מייחסת לגוף שום חשיבות, המתבטאת בחוסר מוחלט של תנועה, תזונה לקויה באופן קיצוני וכו, ועל זה חז"ל כבר קבעו ש"בל תשחית דגופא עדיף" (שבת ק"מ:), כלומר, יותר חשוב להיזהר מלהשחית את הגוף מאשר להשחית מאכל כלשהו. כפועל יוצא של גישה זו, נמצאת הנחה רווחת ש"ממילא אני לא מבין כלום ברפואה, אז אין שום סיבה שאקבל החלטות בעצמי".
כשם שאיננו פטורים מהבנה (הכוונה בעיקר להבנה עמוקה עפ"י פנימיות התורה) בחינוך הילדים, בתהליכים נפשיים הקשורים בהנמכת האגו האישי שלנו, ובהתמודדות עם פחדים וכדומה, אין אנו יכולים להרשות לעצמנו לא להתמצא (על כל פנים באופן בסיסי) בגוף האדם, ובמיוחד בפנימיות העניינים.
נדמה שהיחס המתוקן אל הגוף צריך להיות כאל יצירה אלוקית בלתי נתפשת, שבה כל האברים מתפקדים בהרמוניה מושלמת, ובלשון מו"ר הרב גינזבורג: "אכן יש ה' במקום הזה, היינו שה' בוחר במקום הזה שהוא הגוף היהודי" - אך זה נכון גם לגבי חלק גדול מהמצבים של חולי או זקנה. מחד, מצבים שעלולים לסכן אבר או את הגוף כולו, מוכרחים להיות מטופלים באופן המיטבי (וכמובן שרצוי להשתדל למנוע אותם מראש), ומאידך, האדם היהודי צריך להאמין בגוף שלו שידע להתמודד בצורה הטובה ביותר עם איומי העולם, ולמשל אם ההיפותלמוס "החליט" שכעת הגוף צריך לעבוד בטמפרטורה של 38.5 מעלות, כנראה שהוא יודע היטב מה הוא עושה ולא כדאי להפריע לו, ואם הקרסול "מצא לנכון" להתנפח, כך זה אמור להיות, וצריך להקטין את ההתערבות הרפואית למינימום ההכרחי.
כך גם לגבי פעילות גופנית. עלינו להניע את כל אברי הגוף באופן תדיר כדי לשמור על חיותם שהרי "כל חי מתנועע", ומצד שני אין להפוך פעילות גופנית למטרה בפני עצמה. לדוגמא, אם המגדלת ילדים קטנים, עושה את כל עבודות הבית בעצמה, נמנעת משימוש במעלית, והולכת לעבודה ברגל, אינה זקוקה לחוג התעמלות פעמיים בשבוע (כמובן שאם יש צורך להתאוורר ולעסוק בפעילות שונה מהפעילות השגרתית זה כבר צורך של הנפש, וכדאי לספק אותו).
לסיכום, עיקר העניין הוא להאמין בגוף הנפלא שהעניק לנו הבורא, ואמון זה יגרום לגוף לחזור ולהיות בטל אלינו כפי שנברא בתחילה.
יישר כח 4 ב' טבת תשע"ו 22:34 עודד כיטוב
תודה על המאמר. 3 א' טבת תשע"ו 12:18 --
תודה! 2 כ"ז כסלו תשע"ו 00:19 יוסי
נושא מעניין. 1 כ"ו כסלו תשע"ו 08:43 אסף0