אתמול (י"ט סיון) היה יום פטירתו העשרים של הרב שאול ישראלי זצ"ל. לא באתי כאן לתת הערכה מקיפה על אישיותו ופעלו התורני, אלא להזכיר נקודה אחת, שלדעתי אינה מודגשת מספיק.
הרב ישראלי לא נחשב "נץ פוליטי", ולפעמים השמיע דעות "מתונות", כפי שהוא ראה את הדברים כאיש הלכה מובהק. אבל בשנותיו האחרונות הלך והתבלט בהנהגת הציבור כמי שמייצג קו תקיף וברור, לנוכח אבדן הדרך של הממסד שהגיע לשיא בהסכמי אוסלו האומללים.
אי אפשר לשכוח את נאומיו של הרב ישראלי באולם ישיבת מרכז הרב. באופן פיזי, הוא היה אדם קטן וצנום, אבל על דוכן הנואמים הוא היה מתגלה כארי נוהם. אישיותו הקפדנית והמחושבת – דמות הלמדן והפוסק הליטאי קר-המזג – היתה הופכת באחת לדמות רוגשת המדברת מעומק הלב, בדרשנות נפלאה הקולעת היישר אל המטרה.
באותה תקופה, חתם הרב ישראלי – יחד עם הרב אברהם שפירא זצ"ל והרב משה צבי נריה זצ"ל – על גילוי דעת שמעשה של פינוי שטחי ארץ-ישראל מנוכחות ובעלות יהודית אסור לפי התורה, ואסור לחיילים למלא פקודה כזו (גם הרב שלמה גורן זצ"ל פרסם דברים דומים).
גילוי הדעת פורסם ברבים כאשר התעורר חשש לפינוי הישוב היהודי בחברון בשנת תשנ"ד. לפי הערכה מבוססת, הפרסום הזה הוא שמנע את גירוש הבנים מעיר האבות (כפי שסיפר כעבור שנים "פואד" בן אליעזר).
הדבר מתחבר לציון-זמן נוסף הקרב ובא – עשור לגירוש היהודים מגוש קטיף וצפון השומרון בשנת תשס"ה ("תוכנית ההתנתקות").
האם היה אפשר למנוע את הגירוש? לשאלה זו קשה לתת תשובה מוחצת, כמו כל ניסיון לומר "מה היה קורה אילו"... ובכל זאת, סביר להניח שאם ציבור גדול היה מתייצב מאחורי הקריאה לסירוב פקודה, פני הדברים היו אחרת לגמרי.
אבל ההיסטוריה לא תמיד חוזרת. נראה שבשנת תשנ"ד היה ברור (יחסית) שלציבור הדתי-לאומי יש הנהגה רוחנית, רבנים גדולים שרוב הציבור מתייחס אליהם די בכבוד ומבין שאי-אפשר לבטל את דבריהם בקלות. מה שאין כן בגירוש תשס"ה: אמנם גם אז נשמעה דעת-תורה ברורה של הגר"א שפירא זצ"ל (ועמו הרבה רבנים נוספים), על האיסור להשתתף בגירוש – אבל בקרב הציבור הרחב נשמעו זמירות אחרות והקריאה לסירוב פקודה לא זכתה להענות מספיקה (ואין כאן המקום לניתוח סוציולוגי).
במנהל החינוך הדתי (החמ"ד) בחרו את הרב ישראלי כדמות השנתית עליה לומדים במוסדות החינוך.
אכן, ראוי הוא הרב ישראלי שילמדו אודותיו, וילמדו ממנו על אהבת תורה, עם ישראל וארץ ישראל. אבל דמותו לא תהיה שלמה אם לא יודגש הפן הזה. נדמה לי שבחומרים המובאים בפני מורי ותלמידי החמ"ד הנושא הזה אינו קיים (אשמח להתבדות) – והדבר טעון תיקון.
הרב ישראלי היה ציוני וממלכתי נלהב, אבל לא עיוור – וזה מהותי. זו המורשת שלו.
