הזמן עולה על גדותיו

תיאור החלומות מופיע פעמיים. בפעם הראשונה התורה מספרת לנו על החלום כפי שפרעה ראה אותו, ובפעם השניה פרעה הוא המספר ליוסף הצדיק. אם נשווה בין תיאורי החלומות בשני המקומות נזהה בקלות שינויי לשון, אך על פניו נראה שהשינויים אינם משנים את משמעות החלום.

ההבדל הראשון (והיחיד בו נעסוק) מופיע עוד לפני הופעת הפרות. פרעה מתאר את עצמו ליוסף כעומד בחלום "על שפת היאור" בעוד התורה מתארת שפרעה בחלומו "והנה עומד על היאור", כביכול על היאור ממש. פרעה שמשחזר את החלום בינו לבין עצמו אינו מבין את הסיטואציה ועל כן מספר אותה לחרטומיו בשינוי. קטן, אך משמעותי. למעשה, פרעה הטעה את החרטומים בכך שניסה לשוות לחלומותיו תדמית ריאלית. כשפרעה מדחיק את עמידתו הלא ברורה 'על היאור' – התוצאה היא שחרטומיו לא מבינים את הפרות ואת השיבולים כסמל מופשט.

יוסף – כמו דניאל המספר לנבוכדנצר את חלומו שחלם בעצמו – מזהה את החלום האמיתי מתוך דברי פרעה (או מתוך רוח הקודש), ולכן מצליח לפתור את החלום באופן שמתיישב על לב פרעה. הוא משכיל לתרגם את העצמים – פרות ושיבולים – למונחים של זמן (אגב, באותה שיטה הוא פתר בכלא גם את חלומות שרי פרעה), ובכך הוא מאשר לפרעה שבחלומו המקורי המציאות היתה על-הגיונית. כל עבדי פרעה נכשלו בדיוק בנקודה זו: הם ניסו להציג את הפרות והשיבולים כמייצגים ישויות ממשיות בתוך מציאות הגיונית, אבל בסתר לבו פרעה הרגיש שיש בחלום משהו מופשט יותר, נקודה שהחרטומים לא הצליחו לעלות עליה.

שפת היאור ו'שפת הזמן'

פרעה לא מוכן להכיר בכך שהוא עומד 'על היאור' כיון שהוא זקוק לקרקע מוצקה תחת רגליו. במציאות שמחוץ לחלום, הוא מקבל את היציבות הזו מעולם החומר. העולם והחוקים השולטים בו הם הקרקע היציבה עליה פרעה מנסה לדרוך, ואילו כל מה שמשדר את עראיותו – שלו עצמו או של העולם כולו – הוא מנסה לסלק מן הדרך.

היאור עצמו זורם, ומייצג בכך את זרימת הזמן. פרעה מסוגל לעמוד על שפת היאור בלבד. בתפיסת עולמו החומרנית של פרעה הזמן מתפרש כשינויים במסגרת החזקה והיציבה של תמונת העולם. במאמר קודם דימינו את העולם ואת הזמן לסרט בו מתחלפות התמונות. פרעה מסוגל לתפוס את העולם רק באופן זה, המתייחס לעולם כאוסף של מצבים קבועים ומוגדרים היטב, המחליפים זה את זה. אין תנועה אמיתית ואין זרימה אמיתית של זמן אלא רק שינויים במציאות הקיימת.

כאשר עוסקים בהיבט המתמטי של התנועה (וכאן אנו עוברים מפרשת השבוע למעגל השנה כדי לסגור חשבון גם עם האגף היווני של התרבות העולמית...), ההגדרה הבסיסית זהה: תנועה היא שינוי של המקום לפי הזמן. אנו מודדים את התנועה בכך שעברנו ממקום פלוני למקום אלמוני בכך וכך זמן. תמיד תהיה השוואה בין שני מקומות, או בהכללה – בין שני מצבים שונים בזמנים שונים.

גם אם נוסיף לתנועה מצבי ביניים לא נוכל לחמוק מהתמונה הקפואה המתקבלת עבור תנועה שכזו, שכן לא משנה כמה מצבים נוסיף – כולם יהיו מצבים העומדים לעצמם ללא שינוי. התנועה עצמה, כפי שאנו חוים אותה, הינה על-שכלית. כל ניתוח שכלי נעשה על ידי השוואה בין שני מצבים שונים – זהו אופיו של השכל. לכן, כל גישה המנסה להכיל את העולם בתוך ההגיון תאלץ להפשיט את העולם מתנועתו ולהציגו כאוסף של מצבים דוממים.

פנימיות הזמן

ציור העולם כאוסף תמונות סטטיות בונה תמונה של עולם מת, ואילו יוסף הצדיק רגיש לנקודת החיים של המציאות (אולי מפני שאביו חושב אותו כמת). לכן אל מול פרעה האוחז בזמן דרך מסגרת העולם היציב מתייצב יוסף הצדיק וטוען בתוקף כי החלום היה אחר. פרעה חלם כי הוא עומד על זרימת היאור. וכשם שלא עמד על שפת היאור אלא על היאור עצמו, כך אין לו לתפוס את הזמן כתכונה של החומר – 'שפת הזמן' בלשון מושאלת – אלא עליו להכיר במציאותו של הזמן מצד עצמו.

טענת יוסף היא כי זרימת הזמן, עם היכולת הכרוכה בה להתנועע באמת, הינם ביטוי של רוח חיים המפעמת בתוך העולם – "כל חי מתנועע". בניגוד לתיאור המתמטי של התנועה, תנועה המבטאת רוח חיים לא מצטמצמת לתוך מסגרת העולם. התנועה של כל גוף, כמו למשל זרימת הנהר, יכולה אמנם להימדד במונחים של מקום וזמן, אך היא קיימת גם מעבר להם. כדי לתפוס את הזרם באמת נדרשת היכולת לתפוס תהליך שלם בבת אחת, לחיות בזמנים שונים יחד, ולא בזה אחר זה בלבד.

התפיסה הפנימית של הזמן, זו המסוגלת להכיל גם את הזרימה שבו, מעלה את המבט על המציאות מעולם שכל רגע בו שייך להווה בלבד, והעבר והעתיד בו הינם אשליה (או זכרון) בלבד, אל עולם בו הזמנים השונים מתחברים ויוצרים יחד מארג המקיים יחסי גומלין בין חלקיו השונים.

בתפיסת עולמו של יוסף (או יותר מדוייק: בתפיסת זמנו), החידוש המרכזי בהבנת הזמן נעוץ ביכולת לדמות את הפרות העולות מן היאור רועות באחו, ביחד. לא מדובר כאן על ישויות חומריות המתקיימות זו לצד זו, אלא בשנים שונות. זמנים שונים המתקיימים זה לצד זה, פרושים בפני יוסף הצדיק (ובמקור בפני פרעה בעל החלום), ומתקיימים יחד בסיטואציה על-זמנית. כך חלקי הזמן מתייחסים זה לזה, משלימים זה את זה, ויוצרים בין כולם את תמונת הזמן השלמה.