הרהורים לקראת חג האהבה

לקראת חג האהבה, לקראת המצעדים הגאים ובעקבות הכותרות שעולות שוב ושוב בנושא רציתי לשתף בהרהורים שלי...

קטונתי מלהפוך את העולם, אך אם הייתה לי אפשרות לעשות מהפיכה, אחת הנקודות המשמעותיות, שבה הייתי רוצה שזה יקרה היא - נושא המשפחה היהודית, להעלות את נושא המשפחה לסדר היום ולעסוק בהעלאת קרנה של המשפחה היהודית.

המושגים של נטיות חד מיניות, הם רחוקים מעולם המושגים שלי. תודה לאל, זכיתי להקים משפחה, אך המסר שעובר בין השורות מהדיונים הסוערים בנושא, הוא חד וכואב והוא נוגע אלי ולעניות דעתי לכולנו. אנסה להסביר.

אף על פי שהמשפחה היא עדיין מוסד מקובל ורווח במציאות, נראה שהוא אינו תופס מקום של כבוד ואינו מהווה מציאות נחשקת. רבים רבים מהתומכים בקהילות הגאות, (ואפילו במידה זו או אחרת) הם אנשים בעלי משפחות בעצמם, הייתי מצפה גם מהחילונים שבהם, לפחות להמליץ על המוסד שאליו הם שייכים, להראות מהאור והיופי שבו, אך לא כך הם פני הדברים. לצערי, הטון והאווירה מסביב מלאים במילים כמו: הכלה, קבלה, תמיכה, הזדהות ועוד והם הקולות מרכזיים, שעולים ממגוון של אנשים ונושאי תפקידים.

הוויכוח הוא לא מה עושים כשאדם מגלה נטייה כזו ואגב זה אכן לא דבר חדש, לא המציאו את היצר הרע בדורנו, עיון מהיר בספרי השו"תים השונים מראה שהסוגיה נדונה רבות. לאורך הדורות, חכמינו עסקו בכך והורו דרך תשובה עבור אנשים אלו. אך שוב, לא בכך אנו עוסקים, השיח היום סביב הנושא הוא בפירוש מלחמה על צביון ומתוך כך בא השימוש המופרז במילה גאווה. הם נקראים גאים, עורכים מצעדי גאווה, גילוי הנטייה נקרא לצאת מהארון וכו'.

אין כאן דיון עניני לגבי הנער/ה בעצמם או ההורים של הנער/ה (או אפילו מעגלים רחוקים יותר כמו משפחה מורחבת, חברים וכלל החברה) מה התחושות שעולות בהם מגילוי של נטייה כזו צער, או תסכול עמוק, אלא דיבור מלמעלה, על תופעה, דרך ארגונים ופעילות שכל ענינה זה לפתח שיח ציבורי והכרה ציבורית בנושא. מאבק לבסס את הנטייה הזו, לעודד גילוי של נטייה כזו גם אצל אלו שנמצאים בתווך, באיזה תהליך ובירור פנימי בנושא בעצמם. לראות בה תופעה נורמלית ולגיטימית. אף שהתופעה מבחינה מספרית היא שולית היא נידונה בהרחבה ומקבלת סיקור וכותרות נרחבות בכל אמצעי המדיה והתקשורת.

לעומת זאת, עומדת עמדת התורה, שמגדירה מעשה זה כזנות תועבה וכאיסור גמור. אבל דווקא מנקודת מוצא זו, התורה דנה בישרות מה לעשות כשנתקלים במציאות כזו. היחס לאדם כזה ובטח כבן משפחה, הוא ברחמים ובדאגה אמתית לטובתו,מתוך מחשבה לעשות ככל אשר יידרש לסייע לו בבעיה איפה שהוא. מתוך הנחה שזו אינה נטייה מולדת, אלא סוג של חולי שצריך להחזיר את האדם לבריאותו ומקומו הטבעי. כמו שנאמר בהקשר לכלל העבירות, גם אם נפלתי קמתי, שבע פעמים ייפול צדיק וקם..

עוד נקודה שקשורה לנושא אך מכיוון שונה, היא הרווקות המאוחרת. הרבה דנו בסיבות והגורמים לרווקות המאוחרת ואף הגדירו זאת כגזירה שבאה עלינו בדורנו. ושוב בלי להיכנס לסוגיה הנרחבת בנושא, נראה לי, שאי אפשר להתעלם מהנקודה, שבשיח פתוח עם בני העשרים, רבים מהם חשים שאין למה למהר להתחתן. חתונה נתפסת בעיני רבים מהם כדבר רציני מידי ומגביל, יש להם הרבה מה להספיק לפני כן, לטייל, ללמוד, לעשות חיים (מה עושים אחרי החתונה ? מוות?!) ושוב אני מרגישה את התחושה החמוצה הזו בלב ושואלת- האם הצלחנו להנחיל למושג משפחה חן? או חלילה להיפך, מבלי משים, יצרנו איזו דחיה בלב הנערים והנערות להגיע למקום הזה?? כשחז"ל מתייחסים למושג של חילול ד' ולעומת זאת קידוש שם ד' בעולם, זה מתחיל מהנקודה הפשוטה, מה אומרים על האדם היהודי והדתי כשרואים אותו ברחוב. יש הרבה דרכים לקרב אנשים ליהדות ולתורה אבל הדרך הפשוטה והטבעית היא פשוט לחיות ולהיות את זה ומתוך שרואים אותי/ אותנו פשוט רוצים גם...

האם אנחנו הזוגות הנשואים באמת הקמנו בתים כאלה, שפשוט עושים חשק לחיות חיים כאלה?? איך אנחנו נראים מול הילדים שלנו וגם כלפי חוץ בשכונה שלנו, בעיר שלנו? האם אנחנו נראים טוב כמשהו שאפשר לשאוף אליו, לרצות בו? עם יד על הלב, האם הזוגיות שלנו השתבחה במשך השנים או שחיים יחד מתוך הרגל ונוחות? האם הבית הזה יש בו משהו מלא חיים ואהבה??

אז נכון, שהחיים הם לא שחור ולבן ויש בהם את כל הגוונים, יש גם ימי שנאה, ועייפות וסתם ימים רגילים ושגרה וכו' אבל בואו נשאל את עצמינו בכנות, האם אנו דואגים לאהבה שלנו שתפרח ותשגשג. האם יש בה מושגים כמו תענוג הנאה יופי??

יותר מזה, בלי לעסוק יותר מידי במספרים ובהכללות (אני גם לא מבינה בזה הרבה..) אבל לפי הסטטיסטיקות במדינת ישראל כל זוג שלישי מתגרש וזו תופעה חוצה מגזרים. לפי זה, ניתן לומר שבכללות תופעה של מריבה היא דבר מצוי ובהכרח גם לעיני הילדים ואפילו אם מדובר בעיתים רחוקות. האם לעומת זה, אנחנו דואגים להראות להם את ביטויי אהבה בינינו?? (ולפני שמישהו נזעק אז לא, אין כוונתי לעבור על איסורי צניעות) להראות להם שאמא מסתדרת לפני שאבא נכנס, להראות ביטויי חיבה, מילים טובות ואפילו נשיקה או חיבוק (יש כל מיני מדרגות בקדושה, אבל לפחות בבתים שבהם יש מריבות, לדאוג להראות כשהשלום שב לכנו) זה חשוב ויותר מזה זה הכרחי. כבר בתחילת התורה מתואר המפגש הראשון בין אדם וחווה. ושם נאמר על הקמת המשפחה הגרעינית הראשונה "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו.." כשזוג מתחתן יש להם תפקיד שאף אחד לא יוכל למלא אחד עבור השני ועם ישראל בכללו מחכה לאור שיצא מהבית הזה.. נביא כאן מקצת מאמרי חז"ל המדגישים זאת[1]ר' אליעזר אומר 'כל אדם שאין לו אישה אינו אדם'

'אמר ר' תנחום אמר ר' חנילאי: כל אדם שאין לו אשה – שרויבלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה.במערבא אמרו: בלא תורה ובלא חומה.רבא בר עולא אמר: אף בלא שלום'.

'לא איש בלא אשה ולא אשה בלא איש, ולא שניהם בלא שכינה'[2].

האדם צריך לדעת שה'אני' שלו כולל הרבה יותר ממה שהוא חושב. אומנם על פי הנוסחה במתמטיקה 1+1=2 אך אצל האדם מתגלה חוקיות שונה, המפגש בין האיש והאישה הוא לא של שני יצורים נפרדים, שחיים יחד. אלא אחד ועוד אחד שווה יותר. דרכם מתגלה הפריון, מהחיבור ביניהם נוצרת נשמה חדשה, והם כבר לא רק שניים אלא שלוש. וכמו בסדרה חשבונית, הסדרה יכולה להמשך אחד ועוד אחת שווה ארבע אחד ועוד אחת שווה חמש לא עד אין סוף אלא בעיקר כמו שאמרנו שווה יותר.

דרך הקמת המשפחה האדם מגלה שהוא שייך ומחובר בעצם מהותו לכלל, למשהו מעבר לעצמו. זה בא לידי ביטוי מוחשי בקשר של האיש והאשה והיכולת להיכנס להריון. ההיריון הוא לא חוץ גופי, אלא כחלק מהגוף ממש צומחת עוד נשמה.