חיפוש אחר המופלא (חלק א')

נולדתי במושב פקיעין החדשה ליד מערת רבי שמעון בר יוחאי, ממש סמוך לציונו של רבי אושעיה איש טיריא. גרתי במושב עד לתקופת התיכון, ואז עזבתי את המושב לכפר הנוער בן שמן, המשלב עבודה חקלאית עם לימודי בגרות. התחלתי לחפש משהו שלא ידעתי מהו. נהגתי להתבודד במטעים ובשדות הכפר, ומסביב עולם כמנהגו נוהג.

כאשר התגייסתי ל'גולני', התחלתי להבין שאני מחפש משמעות לחיים.

פעם, כאשר הייתי במוצב בבקעת הירדן, ראיתי מתחת לרגלי, בהשגחה פרטית נפלאה, ספר שנקרא 'החיים כמשל' מאת פנחס שדה. הוא מסביר שהחיים הם רק משל וכדי לחיות אותם באמת צריך להתחבר ל'נמשל' ולחפש אותו כל הזמן. בלעתי את הספר. לראשונה בחיי קראתי ספר שמדבר על השאלות הקיומיות שהטרידו אותי, על תכלית החיים עלי אדמות. בשלב זה התחזקה אצלי התובנה שלאחר הצבא איני ממשיך ללמוד באוניברסיטה או בכל ממסד דומה. שם לומדים המון, אבל ממש בורים בעניין העיקרי, שהוא תכלית החיים.

לאחר הטירונות ישבנו במוצב קטן בהר דב, ושוב בהשגחה פרטית, ה' שולח לי את דב חברי הטוב. הייתה בינינו אהבה ממבט ראשון. הוא עסק בשיטה רוחנית של גורדייף היווני. תלמידו הרוסי אוספנסקי כתב את הספר 'חיפוש אחר המופלא', העוסק בדרכים המובילות לצמיחת התודעה של האדם. נהגנו לשבת בכל זמן שהתאפשר ולשוחח באריכות בנושא של חיפוש אחר משמעות החיים. באותה תקופה הוא היה המדריך הראשון שלי. מכאן ואילך הבנתי והכרתי עוד אנשים בעולם שיש להם את ה'בעיה' של חיפוש משמעות בחיים.

בתום השירות הצבאי עברתי לגור במרכז הכרמל בחיפה. עסקתי בגננות, אהבתי את החיבור הישיר לאדמה, את העבודה העצמאית ללא תלות באיזה ממסד או תלוש משכורת.

את החיפוש תמיד ליוותה הגיטרה שהלכה איתי לכל מקום (בצבא היא הונחה אחר כבוד בתוך ארגז תחמושת שרופד בספוג מסביבה). בקיצור, גיננתי וניגנתי ולמדתי. הייתי מאוד אנטי ממסדי. בביתי לא היו רדיו וטלוויזיה. היה לי ברור שאין בהם צורך. לא הייתי קשור לחדשות העולם, ולא ידעתי אפילו מי היה ראש הממשלה...

לחפש את החכם

התחנה הרוחנית הבאה היתה המכון לחקר הקבלה. פעם בשבוע ירדתי לשכונת הדר בחיפה לשמוע הרצאות בקבלה. פעם אחת עשיתי מדיטציה יהודית עם מישהו בעיר העתיקה בצפת והוא השמיע ניגון רקע שמצא חן בעיני.

"מה המוזיקה הזאת?", שאלתי.

"מוזיקה חסידית מחב"ד", ענה.

עברתי לגור בתל אביב. המשכתי לנגן ולעבוד בגינון והמשכתי ללמוד במכון לחקר הקבלה בתל אביב. יום אחד הגעתי לבני ברק לרכוש תפילין וחיכיתי בחוץ לבעל החנות. כבר היה בדעתי לעזוב את המכון לחקר הקבלה. מקום זה שימש מעין גשר בין שני עולמות ואלפים עשו דרכו את המעבר ליהדות. הרגשתי שאני רוצה לשנות כבר את אורח חיי ולהיכנס ליהדות עצמה. בהשראת הספר 'חיפוש אחר המופלא' התחלתי לחפש את ה'חכם' שלי.

לידי עמד בחור.

"מאיפה אתה?", שאלתי.

"אני מכפר חב"ד", ענה יהודה מברזיל.

"יש לך מוזיקה?"

"איזה מוזיקה אתה מחפש?"

,מוזיקה של חב"ד", עניתי.

"תבוא אלי לכפר חב"ד. תמצא אותי בבית הכנסת המרכזי. אני יושב שם כל היום".

כך בחודש אלול תשמ"א, בשעה שתים עשרה בצהרים, הגעתי לבית הכנסת המרכזי בכפר חב"ד. בית הכנסת היה ריק מלבד בעל תשובה צעיר שישב ולמד שם. שאלתי אותו על יהודה.

"היום הוא לא נמצא. הוא נסע", ענה, "האם אוכל לעזור לך?"

סיפרתי לו שבאתי בשביל הניגונים.

"מה אתה עושה בחיים?", שאל.

"אני מתקרב ליהדות ועכשיו אני בתקופה של חיפוש אחרי חכם", עניתי.

לא אמרתי שאני רוצה לפגוש רב או צדיק, אלא פשוט חכם.

"לא רחוק מכאן מתגורר אדם חכם. אוכל לקחת אותך אליו כעת".

וכך יצאנו יגאל ואני לבית הרב יצחק גינזבורג.

הקשנו בדלת. אשתו פתחה ואמרה שהרב מתפלל. חזרנו לבית הכנסת וכעבור שעתיים חזרנו שוב.

"הוא עדיין מתפלל", אמרה אשתו.

כעבור שעתיים בשעה ארבע אחר הצהרים נפגשנו עם הרב.

שתקתי מרוב התרגשות וגם הרב שתק.

אמרתי לרב שאני רוצה ללמוד קבלה.

"אנחנו לומדים קצת קבלה", אמר הרב, "תוכלו להצטרף".

כמה ימים לפני כן הייתי במקום אחר. הגעתי לרב המקום ואמרתי לו שברצוני ללמוד קבלה. הרב חייך, כאומר "רק הגעת וזה מה שאתה רוצה ללמוד?!". הרגשתי חזק שאין לו את ה'סחורה' והלכתי משם. ואילו הפעם הרגשתי שזהו זה.

מצאתי את שאהבה נפשי

סגרתי את כל ענייני בתל אביב ועברתי להתגורר בכפר חב"ד. זה היה צעד מכריע בכיוון הרוחני של חיי. וכך יהודה, יגאל ואני עברנו להתגורר אצל יהודי זקן, 'בעל צורה', עם ניחוח של הדור הקודם - ישראל לוין. שילמנו לו סכום סמלי כשכר דירה.

התחלנו ללמוד עם הרב את הספר תרע"א של אדמו"ר מוהרש"ב. הרב הגיע אלינו בכל יום אחר הצהרים. למדנו בבית הכנסת המרכזי ב'חדר שני' מימין לכניסה. הרב פשוט קרא והפליג מאוד כדרכו.

התחברתי אליו מהרגע הראשון. כמה אנשים סיפרו שרק אחרי חצי שנה התחילו להבין את הרב. סוף סוף לאחר כשמונה שנים של חיפוש מצאתי את שאהבה נפשי.

יש שני סוגי מחפשים. יש אחד שממש יודע מה הוא מחפש, כמו אחד שאיבד חפץ שהיה לו, ויש אחד שממש לא יודע מה הוא מחפש, אבל כאשר הוא מוצא, הוא יודע בוודאות שזה מה שחיפש. לרגע עלתה במוחי המחשבה שכל מה שלמדתי במשך שנתיים במכון לחקר הקבלה, כאן אנחנו לומדים בשבוע אחד.

בקיצור, התחלנו לעוף... העולם הזה נמוג ואת מקומו תפס העולם הבא... לא היה לנו שום דבר חוץ מהלימודים בבית הכנסת המרכזי בכפר חב"ד.

במשך הזמן הצטרפו אלינו אנשים נוספים מהכפר ומחוצה לו. בשלב מסוים יהודה ויגאל עזבו. יהודה חזר לברזיל ויגאל עבר לקהילת ברסלב בצפת. נשארתי בכפר ועברתי להתגורר אצל שאול רסקין, שכנו של הרב. הוא ואשתו ארחו אותי בקביעות והפכתי לבן בית אצלם. כעבור שנה הכרתי את אשתי אילנה דרך אחיינו של הרב - יונדב קפלון - והתחתנו בי"ד בכסלו תשמ"ג.

בעת שלמדנו בכפר חב"ד יצא ספרו הראשון של הרב - "סוד ה' ליראיו" - בפשטות וללא כל רעש גדול. בפתיחת הספר צוטט משפט אחד של הרבי מתוך מכתבו לרב: "... נכון שיכתוב בצורת ספר השיעורים שלומד. בברכה להצלחה", בבחינת מועט המחזיק את המרובה. מישהו שאל את הרב:

"למה אין הסכמות של רבנים נוספים על הספר?"

"כל המוסיף גורע", ענה הרב.

אחרי שנת לימוד אחת בכפר חב"ד נפתחה ישיבת 'שובה ישראל' בירושלים. יהודי זקן בעל חסד גדול בשם ר' יוסף דייטש שמע על הרב, התאהב בו ופתח עבורו את הישיבה. יום יום נסעתי עם הרב לירושלים. היה לנו נהג מונית קבוע שהסיע אותנו והיתה תקופה שבה אדם שרון הסיע אותנו.

באותה עת החלו להגיע תלמידים נוספים כמו דני הופמן, מוטי קרפל, חיים נתיב, עודד כי טוב, אריאל כהן ונוספים שאיני זוכר את שמם.

משה שלוס מזקני התלמידים היה אחראי על ההתוועדויות. היתה לו עבודה רבה מכיוון שכמעט כל שיעור הפך להתוועדות. ניגנו המון ניגונים וכמעט בכל פעם למדנו ניגון חדש. היתה אווירה נהדרת. בכל יום למדנו מתוך ספר אחר – 'סוד ה' ליראיו', 'פלח הרימון', 'פרי עץ חיים', 'מי השילוח', ו'ליקוטי מוהר"ן'. כל שיעור או התוועדות ארכו כמה שעות.

הפצת המעיינות בחיפה

לאחר שנתיים בירושלים (ושנה נוספת בכפר חב"ד) הגיע הזמן לשליחות. מוטי קרפל ואני עברנו למרכז הכרמל בחיפה. פתחנו בית מדרש להכרת היהדות, שהיה עבורנו מעין סגירת מעגל. מוטי היה חיפאי במקור ואני כאמור התקרבתי שם ליהדות. מוטי לימד חסידות וכתבי הראי"ה ואני לימדתי חסידות בכלל ו'סוד ה' ליראיו' בפרט.

פתחנו במרכז הכרמל בית מדרש להכרת החסידות. המצב הדתי בחיפה היה באותן שנים על הפנים. היה רק בית חב"ד של הרב ראובן דונין בשכונת הדר ומדי פעם הגענו להתוועד עמו. לא הייתה אז כמעט פעילות לקירוב יהודים בחיפה, ולהפך הייתה פעילות ערה של כתות זרות ואנחנו היינו מהחלוצים. אנשים הגיעו אלינו טיפין טיפין ונערכו גם שיעורי נשים. הייתה לנו פעילות קטנה יחסית, אבל מתמידה. כאשר יצאתי למבצע תפילין במרכז הכרמל הצלחתי להניח תפילין ליהודי אחד או שניים, וספגתי חירופים וגידופים בלי סוף. היום זה כבר אחרת לגמרי.

מדי פעם נסענו למרכז הארץ להתוועד עם הרב, ומדי פעם הרב היה מגיע לחיפה לתת שיעורים שארגנו לו. היה לרב קשר עם אלן מכפר כליל ליד נהריה, שהיה בעל מפעל בירושלים לאנרגיה סולרית, שהיה חידוש בשעתו. מאוד התחברתי לגישה האקולוגית. כליל הינו כפר בלי חשמל. לא היה כביש אלא שביל שמוליך לכפר. הבתים היו רחוקים זה מזה. כמה שנים קודם הייתי בזמן הקמת הכפר הזה ואף שקלתי לגור שם, ועכשיו הגעתי לשם כבעל תשובה. הרב אמר לי לבוא לשם פעם בשבוע, ללמד את ילדי האיש הזה, ואחר כך בערב לתת שיעור לאנשים בישוב. הייתה קבוצה של כעשרה אנשים ובכל שבוע נתתי שיעור בבית אחר מתוך הספר 'סוד ה' ליראיו'. אהבתי את האווירה, המקום והאנשים בכליל שהיו מאוד חסידיים. למדנו לאור נרות. זה אחד השיעורים שהכי אהבתי לתת בימי חיי.

המשך בשבוע הבא