למלא פגימת הלבנה

לפני כשנה, נתקלתי תוך כדי לימודי במאמר הדן באמצעות משל ונמשל על נושא מסוים. המשל, המקביל את הירח לכנסת ישראל, הוא משל נפוץ שנעשה בו שימוש רחב בביאורים רבים של פנימיות התורה – בפרט בסוגיית מיעוט הלבנה. כשלמדתי את אותו משל, צדה את עיני נקודה מאד מיוחדת בדרך בה הוצג הנושא באותו הקשר.

הנה המשל:

"והוא על דרך משל כמו הלבנה, שנודע שמתחלקת לב' חצאין: חצי העליון שכנגד השמש ושמאירה תמיד מהשמש, והחצי הב' שכנגד חלל העולם פעמים מאירה ופעמים אינה מאירה. דבסוף החדש חצי כדור התחתון חשוך מפני ריחוקה מהשמש, ובתחלת החדש – אז מולד הלבנה שמתחיל להאיר גם חצי הכדור התחתון, והולכת ומאירה יותר עד שבאמצע החדש מאיר כל חצי הכדור התחתון ונקרא מילוי הלבנה."

את הנמשל אני לא מביא כאן מפאת אריכותו וריבוי המושגים שבו, אבל נסקור בקצרה. יש חלוקה בסיסית בקבלה בין עולם האצילות, שהוא עולם אלוקי וכל מציאותו אלוקות, לבין העולמות הנבראים. בתפר ביניהם נמצאת ספירת המלכות של עולם האצילות. המלכות, שמוכרת גם בכינויים נוספים כגון כנסת ישראל או השכינה, היא כשמה – מלכות ה' בעולם.

מלכות ה' יושבת על הגדר. מצד אחד היא מלכות של עולם האצילות, מלכות של ה', וככזו היא כח אלוקי טהור. מצד שני, המלכות היא הכח האלוקי הבורא את כל העולם בעשרה מאמרות. אופן הבריאה הוא כך שהמלכות הופכת להיות הנשמה הפנימית של העולם, ועל כן המלכות נחשבת גם כחלק מהעולם.

במשל הלבנה חלוקת התפקידים היא שהשמש והאור היוצא ממנה משל לאור האלוקי של עולם האצילות, הירח משל למלכות, והארץ לעולמות הנבראים. בתחילת החודש, בימים שלאחר לאחר המולד, הירח נמצא אי שם בשמים, אך הוא חשוך ואיינו יכולים כמעט לראותו. זהו משל למצב בו הקב"ה בורא את העולם, אך הוא מסתתר מאחורי מסך הטבע ואיינו רואים את היד הנעלמת שפועלת מאחורי הקלעים. כאשר הירח מתמלא זהו משל לתהליך בו מתגלה מציאות הקב"ה כבורא ומנהיג העולמות.

אז מה הבעיה כאן?

נתבונן במשל המובא באמצעות ההסבר המדעי: מדוע הירח נולד ומתמלא? הירח אינו מפיק אור בעצמו אלא מחזיר אלינו את אור השמש הנופל עליו. כמו כל גוף שנמצא מול מקור אור, החצי הקרוב לשמש מואר והחצי הפונה מהשמש החוצה חשוך. מאותה סיבה גם כדור הארץ חצי מואר וחצי חשוך, מה שאנו מכירים כתופעת היום והלילה.

במהלך החודש הירח מקיף את הארץ, ועל כן המשולש שקדקודיו שמש-ארץ-ירח משתנה לאורך החודש. בתחילת החודש, הירח נמצא בין הארץ ובין השמש. לפיכך, חציו המואר פונה אל השמש, וחציו החשוך – זה הפונה מן השמש והלאה – הוא החצי הפונה אלינו. על כן אנו רואים את הירח חשוך בתחילת החודש. בחצי החודש המצב הפוך: הירח משלים חצי הקפה והוא נמצא מצדה השני של הארץ, כלומר הארץ נמצאת בין הירח ובין השמש. חציו המואר של הירח פונה עדיין אל השמש, אולם הפעם גם אנו נמצאים בצד 'הנכון', ועל כן רואים ירח מלא.

בחזרה לקטע שהבאתי: כשמדייקים במילים של המשל, עולה הסבר מאד מוזר. הירח מתואר כמחולק לשניים – חצי שתמיד מואר, וחצי שלפעמים מואר ולפעמים לא. כביכול בראש חודש חצי מהירח מואר ואילו באמצע החודש הירח מואר משני צדדיו. הדברים אכן תואמים את הנמשל, לפיו המלכות-הירח מוארת תמיד בצדה הפונה אל עולם האצילות-השמש, ואילו בצדה הפונה אל העולמות-כדור הארץ היא לעתים חשוכה ולעתים מוארת. אך כיצד אפשר לומר דבר כזה, שהירח יהיה מואר משני צדדיו, ביחס לירח שבמשל?

אפשר לראות שקיימת לכאורה בעיה נוספת בהסבר זה. הירח מתואר כמורכב משני חצאים, אחד פונה כלפי השמש ואחד פונה כלפי הארץ – "חלל העולם" בלשון המשל. אולם אנו ראינו בתרשים שלמעלה כי מצב זה נכון רק בזמן מסוים – בעת המולד. באמצע החודש החצי הפונה אל השמש הוא הוא אותו חצי הפונה אל הארץ. כיצד ניתן אם כן לחלק את הירח לשני חצאים באופן האמור?

בא ללמד ונמצא למד

אילו הייתי יותר ספקן, הייתי מן הסתם בשלב הזה מתייאש מהקטע תוך הנחה שמן הסתם הכותב לא התייחס ברצינות יתירה למשל שהוא הביא, אלא בסך הכל התאים אותו לנמשל – מלכות דאצילות. בנמשל הרעיון ברור היטב, והנסיון להלביש את הרעיון במשל של הירח התברר כנסיון כושל. אך כיון שלא מדובר בקטע עתיק אלא כזה שנכתב לפני כ100 שנה בלבד ע"י מי שאיני חושד אותו באי תשומת לב לפרטים, אני מתעקש להבין את כוונתו במשל. כותב הקטע הוא רבי שלום דב-בער מליובאוויטש, הרבי החמישי בשושלת אדמו"רי חב"ד, ומי שמסמל בחב"ד את הלמדנות בעיון של תורת חסידות – "הרמב"ם של החסידות". לא סביר אם כן שהוא פספס נקודה כל כך פשוטה.

מקובל בעולם הישיבות שכאשר יש שתי קושיות, האחת מתרצת את קודמתה. בכוחה של העלאת תמיהה נוספת לשנות את זוית המבט להסתכלות כזו שבה הקושיא הראשונה בטלה מעיקרה. כך נעשה גם בנידון דידן. נתמקד בקושיא השניה על חלוקת הירח לשני חצאים, ומתוכה נבין כיצד הרבי הרש"ב תופס את מקומו של הירח במערכת השמש.

בנמשל, חלוקת הירח לשני החצאים הללו מבטאת בדיוק את מה שפתחנו בו, שהמלכות נמצאת בדיוק על הגבול. מצד אחד היא עדיין חלק מעולם האצילות האלוקי ומאידך היא נשמת הבריאה. החצי הפונה אל השמש הוא משל לאופן בו המלכות מקבלת מכל הספירות שמעליה. במובן זה המלכות היא חלק מעולם האצילות ועל כן מוארת באור אלוקי. החצי הפונה אל הארץ הוא האופן בו המלכות משפיעה לעולמות הנבראים.

מכאן והלאה, אני פחות מקפיד על הפרדה בין מינוח המשל למינוח הנמשל, כך שאם אני כותב שהירח עלה לעולם האצילות – כוונתי הן לירח הפונה לשמש והן למלכות כשהיא בעולם האצילות.

כדי להבין למה זה לא הלבשה מלאכותית של משל על נמשל, ניזכר במאמר הקודם בו ראינו הבדל בין 'דעת עליון' ל'דעת תחתון'. דעת עליון זו התודעה של עולם האצילות, ובה כל דבר השייך למציאות הבורא הינו בעל משמעות, ואילו העולמות הם ענין טפל בלבד. ובאופן הפוך, דעת תחתון – המודעות של העולמות הנבראים – גורסת שהמציאות העיקרית הוא העולם, כיון שהוא ממשי. עולם האצילות האלוקי, עם כל המעלות שבו, נתפס בתודעה התחתונה כערטילאי ומופשט, לא רלוונטי למציאות.

במונחים של השמש והירח, כאשר הירח פונה אל השמש לקבל אור היא נמצאת בעולם האצילות, ובו מציאות השמש היא המציאות החשובה במערכת השמש ואילו הארץ טפלה לה. תודעה זו באה לידי ביטוי בחצי הירח הפונה אל השמש, החצי שתמיד מואר.

כאשר הירח פונה אל הארץ להשפיע לה מאורו, האור שקבל מהשמש, הוא יורד מעולם האצילות והופך להיות נשמת הבריאה. הוא עובר מתודעת 'דעת עליון' לתודעת 'דעת תחתון', וכעת הארץ הממשית היא המציאות המרכזית. מעתה הירח נמדד ביכולת שלו להאיר את הארץ ולהתגלות בה. בחצי זה של הירח המצב אינו קבוע, אלא משתנה באופן מחזורי.

פה אני מגיע לנקודה העיקרית של הרעיון: בשלב ראשון תרגמנו את שני חצאי הירח לשתי התודעות אותם חווה ספירת המלכות – דעת עליון ודעת תחתון. בתרגום חזרה למונחי מערכת השמש שתי התודעות האלו הם בדיוק שתי הגישות הכלליות לתיאור מערכת השמש: השיטה ההליוצנטרית (= מיוונית: השמש במרכז) והשיטה הגיאוצנטרית (= מיוונית: הארץ במרכז). שתי השיטות העומדות במרכז אחת השאלות המפורסמות בנושא יחסי התורה והמדע.

לאור התובנה האחרונה ניגש בחזרה למאמר ולמשל המובא בו, וננסה להבין את המסר העמוק שמעביר בו הרבי הרש"ב. המאמר מעמת בין שתי הגישות, זו התורנית וזו המדעית, שכל אחת שואפת 'לחתוך' את הירח לפי תפיסת עולמה. אחת טוענת שהחלוקה ההולמת היא החצי המואר והחצי החשוך, בעוד חברתה טוענת שיותר הגיוני לחלק בין החלק הפונה אלינו (ונציין דרך אגב שחלק זה הינו קבוע – תמיד פונה אלינו אותו צד של הירח) לחלק הנסתר מעינינו.

אחר כך הוא למעשה מציע פשרה: לפי ההסבר במאמר, המצב הראשוני של העולם הוא של חשך והסתר הירח. במצב זה, מדעי הטבע – ההסתכלות על העולם מזוית ראיה שלנו בני האדם החיים על הארץ – אכן מתנגשת עם התורה – ההסתכלות על העולם מזוית מבט אלוקית, שכן הכח האלוקי הבורא את העולם נסתר ונעלם. אך ככל שהירח זז, והולך במסלולו ההיקפי, ההסתכלות הטבעית הולכת וחופפת את ההסתכלות האלוקית (כפי שאפשר לראות מהתרשים האחרון), עד שבמצב של ירח מלא המבט מהארץ תואם לגמרי את המבט מהשמש. בשלב זה אין יותר העלם, והכח האלוקי הבורא את העולם – מלכות דאצילות – מאיר בגילוי. במונחי המאמר: חציו העליון של הירח מואר, וכך גם חציו התחתון.

ועוד נקודה לסיום

בניגוד לגישה הרווחת שגישת התורה סותרת את גישת המדע, התעקש תמיד הרבי מליובאוויטש שעל פי תיאוריית היחסות הכללית של איינשטיין אין כל העדפה מדעית לגישה ההליוצנטרית על פני הגישה הגיאוצנטרית. לפי התיאוריה, ניתן לבחור כל נקודה ביקום וכל חלקיק לפי מה שעולה ברצוננו ולהגדיר אותו כנמצא במנוחה.

מבחינה היסטורית, התיאוריה הזו פורסמה בשנת 1915, בסיומן של 10 שנות עבודה של איינשטיין על הנושא. את המשל שהבאתי כתב הרבי הרש"ב בחורף שנת תער"ג (סוף 1913) – כשנה או שנתיים קודם לכן. בשעה זו איינשטיין היה עסוק בהמצאה זו בדיוק, אך בניסוח אחר.

האם אכן יש קשר בין הדברים? אני משאיר לכל אחד להחליט בעצמו מה הוא חושב בנדון.

"... ויהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי, למלאות פגימת הלבנה, ולא יהיה בה שום מעוט...."