מהרהוריו של עצור שב"כ

השעה לא ידועה ואולי גם לא כו"כ נצרכת. האמת שהאזיקים קצת יותר מעניינים, מהודקים היטב היטב. התחושה בידיים כבר נעלמה, פעימות הדופק נוקשות חזק מתחננות לרגע של חמצן מחודש. אבל אין עם מי לדבר, כאן צריך לחבק את השקט, להחזיק חזק בדממה. העיניים מכוסות ואני משתדל להפליג רחוק, רחוק מכל הרע הזה.

לא יודע מתי הם יכנסו החוקרים ויתחילו לשאוג את השטויות שלהם. אבל אני לא כאן, אני מבקש לפתוח את לבי ושיפתחו שפתיי בתפילה. ואולי אין עת רצון גדולה מזו, כמו הזמן הזה בו ההתבטלות כלפי שמיא גדולה כו"כ והחיבוק שלך גדול ומורגש כאילו הכל נעצר וזה רק אני ואתה, ה'.

האמת שבזמן האחרון ההתבודדויות שלי לא משהו, מרגיש שהלב כואב מדי על כל מה שקורה אתנו כעם, כמדינה, במעגל הקרוב שלנו ובמעגלים הרחוקים ההסתר פנים הזה קשה. ה', קשה לחשוב שאחרי כו"כ הרבה שנים ויהודים גדולים שמסרו נפש ואנחנו עדין נרדפים במגרש הביתי שלנו באותה פיסת אדמה יחידה שנתת לנו בהבטחה נצחית. ואולי בגלל זה אני כאן בשביל שיפתח הלב ואולי בגלל זה הם כאן כדי לנעול לנו את הלב.

נזכר בכל השיחות שהיו עם ההורים כשהתחלתי להיכנס לגבעות, על זה שאני חייב לחשוב על העתיד שלי ושאני רק ילד, מה כבר אני מסוגל לעשות? אני צוחק, הנה ילד בגילי יושב במרתפי השב"כ ונחקר על השד יודע מה? אז מה ילד מסוגל לעשות? כנראה הרבה, ואולי בנימה קצת יותר רצינית הייתי רוצה להגיד להורים שלי שילד בגיל הזה קשה לו לחשוב על עתיד כשכל שני וחמישי יש הלוויות ואנשים נרצחים ונהרגים המשפחות שענן השכול מרחף להם מעל הראש, לראות את הבן של המשפחה השכנה שלנו עומד כל ערב ליד הדלת של הבית ושואל איפה אבא? והעיניים של אמא שלו שמחפשות תשובה לשאלה כל כך פשוטה שהפכה להכי לא פשוטה בעולם.

אז אני כאן על הכיסא הזה כבר כמה שעות כי חשבתי על העתיד שלי.

אז אני כאן על הכיסא הזה כבר כמה שעות כי חשבתי על האמא הזאת והבן שלה.

אז אני כאן על הכיסא הזה כבר כמה שעות כי אני לא מוכן לגדול בפחד.

אז אני כאן על הכיסא הזה כבר כמה שעות כי אני ילד שאוהב את האדמה הזאת.

אז אני כאן על הכיסא הזה כבר כמה שעות כי הבטחתי לעצמי שלא אשכח את אלה שבזכותם אני חי ונושם וגדל, כאלה שצחקו למוות בפרצוף בידיעה כי לא משנה מה - עם ישראל יעמוד זקוף קומה.

אז אני כאן כבר כמה שעות על הכיסא הזה כי המדינה שלי הפכה אותי זר ואויב.

כואב לי, עצוב לי, ולא מפני שאני כאן או בגלל שמתנהגים אלי כאחרון המחבלים. כואב לי על כך שבכל יום שעובר אנחנו מאבדים עוד נתח מהזהות, האדמה, והעצמאות שלנו.

חזיתי פעם בפניו של איש אצ"ל כאשר דמעה ניגרת על לחיו ואגרופו מכווץ למשמע רצח יהודים. חשתי בליבו המרגיש נבגד וקרוע וחשבתי לעצמי על חבריו שפניהם עולים אל מולו ושואלים אותו: "אבל הבטחנו שלעולם לא עוד!?!?

האומנם לא עוד?

והדלת נפתחת, והצרחות מתחילות מכות ואיומים.

אבא תחבק חזק ובבקשה תביא כבר גאולה.

דידן נוצח!!!

ברור שהכתוב כאן הוא אפילו לא אפס קצה ממה שקורה שם באמת, באותם חדרים חשוכים המלאים כעס, פניקה וחימה, אל מול ילדים נערים ואנשים המבקשים לחיות בבטחון, שמחה ואמונה בראש זקוף ולא מפחד בביתם, ארצם, ומדינתם.

"כלום אין לי, כלום איני רוצה בשבילי, הכל לעם – לעם ישראל", מילים אלו שהתבררו כמילותיו האחרונות של עולה הגרדום הראשון שלמה בן יוסף הי"ד.