מי שברך

בסיום תפילתי הראשונה בבית הכנסת לעדת הפרסים עליתי בסמטה המתעקלת כמבוך. מישהו נגע בכתפי. היה זה יוסי הגבאי. הוא שאל מהיכן הגעתי, התעניין בי, בילדיי ואפילו בנכדיי. סיפרתי לו שהגענו לפני כמה ימים, ואנחנו מאוהבים בשכונת נחלאות. יש לנו רק בעיה קטנה בחצר משותפת עם שכנה, ואני שוקל לפרוס מחיצת בד כדי לזכות לפרטיות. חזרתי הביתה בשמחה. הנה הגבאי של בית הכנסת מתעניין בחיי האפורים. במשך שנים בית הכנסת היה עבורי מקום טקסי למדי, וכעת מצאתי בית תפילה חם.

בשחרית של שבת נכנסתי עם שני בניי. התפילה התנהלה בנעימים, והגיעה העלייה לתורה. ידידיה, בנו של הגבאי צדוק קרא בקול צלול, כאשר מאיר הקשיש מתקנו ללא הרף. לאחר עליית הכהן ניגש יוסי במקטורנו השחור אל הבימה והחל לברך את הכהן, גדול הממדים:

"מי שברך את אבותינו אברהם יצחק ויעקב, הוא יברך את ניסים בן זלפה הכהן ויזכה אותו סוף-סוף להתחתן ולעשות לנו קידוש, שיגיע לוותיקין, אפילו עם הפיז'מה!...", סיים ונתן צ'פחה לכהן.

הופתעתי מהברכה היצירתית וחשבתי: איזה יהודי חם שמברך מעומק לבו! רק בשביל זה היה שווה לעבור לירושלים! פה לא קוראים טקסטים קדומים, פה הלב היהודי מדבר!

הלוי בורך שיזכה לצאת מגלותו באמריקה. לשלישי עלה הגבאי השני, צדוק. הבן קרא והאב לחש עמו. בסיום אמר יוסי:

"מי שברך... הוא יברך את שכננו, ידידנו וגבאינו האהוב צדוק בן סילבי, ויזכה את בנו מחמדו ידידיה להתחתן, ואת בתו נעימה לעבור את מבחני הקבלה לסמינר..."

הפעם זה נראה לי מוגזם. מה פתאום הקהל הקדוש צריך לדעת שבתו של צדוק עומדת לעבור מבחנים?! בכל זאת אמרתי בלבי: אשרי לתמימים!

הרביעי והחמישי ירדו מהבימה עם ברכותיהם המיוחדות, ואז פנה אלי יוסי ואמר: "יעלה, ..."

בסיום הקריאה תמהתי לאיזו ברכה אזכה מפי הגבאי החברמן. יוסי ניגש, נשען על מעקה השיש, חייך בחיבה והחל לברך:

"מי שברך... הוא יברך את שכננו החדש...".

איזו קבלת פנים נחמדה! צהלתי בלבי.

"... שיזכה להצליח בעיר הקודש ויגיע בקביעות לבית כנסת, שיזכה לחתן את ילדיו...". בעודי מתענג הגביה את קולו: "ושיזכה להקים מחיצה בחצרו בלי שום התנגדות!"

בטרם הספקתי להיות מופתע, נשמעה זעקה מעזרת נשים: "בחיים אני לא אתן לו לעשות מחיצה! איזו חוצפה!"

טליתי נשרה מעלי. אוי לי, קוני, איך הסתבכתי בשבת הראשונה בעיר הקודש... איזה מזל ביש... איזו בושה...

הקהל התלחש. מישהי בעזרת נשים הרגיעה את שכנתי. מיהרתי לפינת בית הכנסת, והתכסיתי שוב בטליתי. איך הפכה הברכה לקללה?! מחשבותיי רצו במהירות החושך, ובקושי נרגעתי. בתום התפילה ניגשתי לעזרת הנשים ופניתי לשכנתי:

"אני ממש מצטער. זו הייתה אי הבנה. במקרה סיפרתי ליוסי הגבאי על אפשרות שחשבתי עליה..."

"אני מוכנה לסלוח לך", אמרה השכנה, "רק בתנאי שלא תעז אפילו לחשוב על מחיצה בחצר!"

"בוודאי!", קראתי.

עליתי לעבר ביתי, כשאני מתרשם מנוף הבתים הירושלמי. מבית הכנסת הכורדי נשמעו סלסולים. אהבה רבה צצה בנפשי לתפילות הירושלמיות האותנטיות, כולל 'מי שברך' בנוסחתו עתיקת היומין...