סוף העולם הגיע?

סוף העולם הגיע

בתקופה האחרונה מסתובבות שמועות על גוף שמימי שעתיד להתנגש בכדור הארץ ולפורר אותו. אמנם, אנשי המדע טוענים שלא זו בלבד שאין סכנה קרובה, אלא שב100 השנים הקרובות לא צפויה התנגשות כזו. מקרה זה מצטרף לרבים הדומים לו (כמו למשל הלוחות של שבט המאיה) בהם עולה מדי פעם חשש – לעתים מוצדק יותר ולעתים פחות – מסוף העולם הקרב ובא.

בדרך כלל הדיבורים על סוף העולם מעלים דימוי של סוף אכזרי, קטסטרופה בה האנושות תכחד. זוהי אכן הנטיה האנושית הטבעית החשה את שחיקת העולם עם הזמן, ומצפה לפיכך לסוף מר. חשוב לשים לב שהיהדות שהביאה לעולם את הבשורה המשיחית בעצם באה להפוך קערה על פיה: במקום שנחשוב על סוף מר לצפות לעתיד מושלם. אולם גם בתורה ניתן למצוא דברים המזכירים את רעיון סוף העולם.

המקור המוכר יותר הוא תיאור חז"ל על האלף השביעי – "וחד חרוב" – שלאחר 6,000 שנות קיום העולם יחרב. בקריאה ראשונה זהו תיאור קלאסי של סוף העולם אולם הצצה לעומק הדברים חושפת רעיון קצת שונה. 6,000 השנים הם כנגד ששת ימי בראשית בהם ברא הקב"ה את העולם. האלף השביעי הוא כנגד יום השבת – ולפיכך הוא חרב. אם נשוה למעשה בראשית – בשבת לא חרב העולם, אלא הפסיקה התפתחותו. כך עלינו להבין את מאמר חז"ל, שבמשך אלפי שנים אנו עדים לעולם מתפתח, אך לבסוף הוא יגיע לשלמותו בימות המשיח. אז לא נזדקק עוד להתפתחות טכנולוגית, חברתית או בכל מישור אחר, ועל כך נאמר שהעולם יחרב.

שנה חדשה ממש

אולם בפנימיות התורה ישנו תיאור הרבה יותר דומה למחשבות על סוף העולם. ראש השנה מתואר כיום בו הקב"ה כביכול מתייאש מלנהל את העולם ו"הולך לישון". התפקיד שלנו, היהודים, הוא לעורר אותו בתפילות ראש השנה ובתקיעת השופר (המבטאת את צעקת הלב), ו"לעשות לו חשק" לברוא את העולם מחדש.

כך בכל שנה בסוף השנה של הלוח העברי עלינו לדמות לעצמנו שהנה מגיע סוף העולם. הסליחות שנהוג לומר בחודש אלול, לקראת ראש השנה, מקבלות גוון נוסף: מדובר בשיר פרידה מהעולם, ממציאותנו כנבראים העובדים את הבורא, והליכה לקראת הסוף הלא נודע. רק בראש השנה, כאשר כביכול העולם שהיה כבר נגמר והלך לו והגענו למעין מבוי סתום – הקב"ה נענה לקריאתנו ובורא לנו שנה חדשה, שנה טובה ומתוקה. אבל שנה אחת בלבד, שבסיומה נגיע שוב ל'סוף העולם'.

ומה הרוחנו מכך שדחינו את סוף העולם בשנה? הפחד המצוי מפני החורבן נובע כאמור מהתחושה שהעולם כלה ואובד תדיר. אנו חוים זאת על גופנו ותהליכים העוברים עליו, על סביבתנו המשתנה ולא תמיד לטובה ועל זכרונות רחוקים מימים יפים שלא יחזרו עוד. וזה מוליד אצלנו יאוש. עד שבא ראש השנה, ובו אנו מחזירים לקב"ה ולעצמנו את הטריות והרעננות, את התקוה לשנה טובה, את הרצון להתחיל מחדש ואת השאיפה ליצור מציאות טובה יותר.

בכחה של הגישה היהודית לרעיון 'סוף העולם', זו המתבטאת בעבודת ראש השנה, לרפא ולתקן את תסביך סוף העולם של האנושות כולה (תסביך שגם נוצר ביום זה בדיוק – בחטא אדם הראשון). דוקא כאשר השנה החדשה מגיעה על רקע התחושה שכבר נגמר העולם, אנו מסוגלים גם לחוש כי שנה כזו טובה ומתוקה מעולם לא היתה לנו. שנה שהיא חידוש אמיתי.

כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל!