בע"ה ט"ז ניסן תשפ"ד
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

עם חופשי בארצנו

הרהורים לאחר יום ירושלים, על חירות ודיכוי בישראל של היום

  • יוסי פלאי
  • כ"ט אייר תשע"ה - 10:03 18/05/2015
גודל: א א א
יוסי פלאי
יוסי פלאי
הרשם לעדכונים מהבלוג שלי

כמה תחומים התחברו אצלי לאחרונה לתובנה אחת – לכאורה מאוד פשוטה אבל קצת מודחקת.

א. חופש דת?

נושא ראשון קשור ליום ירושלים שעבר כעת. לא אדבר על נס ההצלה והניצחון במלחמת ששת הימים, בזה עוסקים הרבה ב"ה. אלא משהו שנוגע למציאות המתמשכת בהר הבית.

תזכורת: א. הר הבית הוא כנראה המקום היחיד בעולם "החופשי" בו אוסרים על יהודים להתפלל. ב. לפי חוקי מדינת ישראל, יש "חופש פולחן" ולכן, על הנייר, חובה לאפשר תפילת יהודים בהר הבית. ג. כבר כמעט יובל שנים, המדינה (או בית המשפט, תחליטו מה הכתובת הנכונה) אינה ממלאת את חובתה זו כלפי האזרחים היהודים. [במאמר מוסגר, אינני נכנס כאן לנושא ההלכתי. די בעובדה שיש פוסקים חשובים שמתירים לעלות למקומות מסוימים בהר הבית, בתנאים המסוימים].

ובכן, האם במדינת ישראל יש חופש דת ליהודים?

לכאורה אפשר לומר: נכון שבהר הבית הזכות הזו נרמסת ברגל גסה, אבל זהו רק מקרה אחד, בעייתי ועצוב אמנם, שאינו מלמד על הכלל כולו. צא וראה איזו פריחה נהדרת של העולם היהודי כאן בארץ. כמה בתי כנסת, שיעורי תורה, ישיבות – איזה יופי. לא רק שהמדינה מאפשרת זאת, היא גם עוזרת לזה, בתקציבים וכו'. אז תפסיקו להיות פרנואידים, אף אחד לא רודף אחריכם.

ובכל זאת, משהו מגרד לי במֹחַ (אולי אחרי מח שנים למלחמת ששת-הימים)... עד שנפל האסימון והבנתי: ברוב השטח, אולי אפילו ב-99 אחוז, באמת יש חופש ויש פריחה. אך החופש הזה אינו קיים באחוז אחד – כמו בהר הבית. לכן האמת לאמיתה היא שאין חופש.

העניין הוא שהאדם הממוצע רואה ומרגיש רק את החופש, כי בדרך כלל הוא נמצא בתוך הגבולות שבהם החופש הזה מתקיים, וטוב לו. רק בקָצֶה אין חופש, ורוב האנשים אינם מגיעים לקצה הזה – או מפני שאינם מודעים מספיק לקיומו, או מפני שלא נוח להתעסק בזה.

כשמדברים על עריצות ודיכוי, אפשר לחשוב על משטרים אפלים, כמו בסיפורים מן העבר, שלטון אימים שבו האדם מרגיש שחירותו נרמסת על כל צעד ושעל. ברוך השם, היום המצב אינו כזה: אנחנו לא ברוסיה הקומוניסטית, ואף אחד לא מונע מאיתנו להקים בית כנסת בכל מקום בארץ. אדרבה, בראש המדינה עומדים יהודים טובים שיבואו בעצמם להתפלל בבית הכנסת, ואף ידאגו להבליט את הזיקה ליהדות במרחב הציבורי. ובכל זאת, אם באופן שיטתי לא מאפשרים להתפלל במקום אחד – כל שכן כשמדובר במקום הכי קדוש לעם היהודי – זהו דיכוי, לא חופש.

ב. חופש ביטוי?

ועכשיו לתחום קצת אחר. בשבוע שעבר, התעוררה סערה סביב התבטאות של הרופא היקר ד"ר סודי נמיר נ"י בנוגע לאנשים בעלי נטיות מיניות חריגות. נדמה לי שד"ר סודי ביטא, פחות או יותר, את העמדה המקובלת ביהדות בנושא. אבל מייד התעורר "ציד מכשפות", איך הוא מעז לדבר כך? ודרישה לנקוט נגדו בצעדים, וכו' וכו'.

ובכן, האם במדינת ישראל יש חופש ביטוי? גם כאן התשובה דומה: בדרך כלל, רוב האנשים אינם נתקלים בהגבלות על חופש הביטוי. יש מרחב מאוד יפה שבו אתה יכול לדבר ולכתוב, אף אחד לא יצנזר אותך ולא יתבע אותך לדין. אפשר לראות כמה המון מלל (כמעט אין-סוף) נשפך בכל הכיוונים ובכל אמצעי התקשורת, לכאורה ללא כל הגבלה. אבל החופש הזה הוא רק כל עוד אתה נמצא בתוך הגבולות שנותנים לך.

ודאי שצריך להציב גבולות מסוימים (למשל, אין לאפשר הוצאת שם-רע וכדו'), אך כאשר קביעת הגבולות מעוותת, זו סתימת פיות לא לגיטימית. אם לא מאפשרים לומר את עמדת היהדות בנושא הנ"ל, פירושו של דבר שלנו כיהודים באמת אין כאן חופש ביטוי.

ג. החרות ואנשי הקצה

רוצים עוד דוגמה? הנה: החינוך היהודי בארץ פורח. האם מישהו מפריע להעניק חינוך יהודי? בדרך כלל לא, אדרבה יש תקציבים וכו'. אבל מה יקרה אם למשל ילד למשפחת גויים-נוצרים ירצה להתקבל לבית-ספר, והמנהל יסרב באומרו שבית הספר מיועד לילדים יהודים? במדינת ישראל היום זו עבירה פלילית. אז האם יש חופש ליהודים לנהוג בתחום הזה כפי אמונתם? לא. גם אם רובנו איננו נתקלים בכך.

כיוצא בזה אפשר (וכדאי) להמשיך בדוגמאות מתחומים נוספים ולראות את אותו עיקרון.

במחשבה שניה, נראה שלא רק כאן ועכשיו, אלא גם במשטרים שכולם יגדירו כעריצות ודיכוי – מתקיים בדרך כלל מרחב מסוים שבו האדם חופשי. הדיכוי הוא רק בקביעת הגבולות. לכן יתכן שהרבה אנשים אינם מרגישים ששוללים את חירותם, באמת אין שעבוד מורגש בכל צעד, ובכל זאת אין חרות אמיתית. להרבה אנשים הדבר לא מפריע, רק מי שבנפשו בן-חורין סובל באמת משעבוד.

בקיצור: א. חופש וחרות אינם נמדדים בתוך המרחב שבו מאפשרים לך לנוע, אלא בגבולות המרחב הזה. ב. רוב הציבור מרגיש "בסדר" כי הוא נמצא בתוך הגבולות ואינו מנסה לפרוץ אותם, וזה עצמו סממן של שעבוד, שעבוד מחשבתי ומנטלי הגורם לנו להסתפק בקופסא שקובעים עבורנו בשלטון/בתקשורת/ וכו'.

בספרי החסידות מוסבר שהשעבוד במצרים הוא אב-טיפוס לכל הגלויות והשעבודים. מצרָיִם רומזת למֵיצרים – השעבוד הוא בזה שמכניסים אותך למיצר.

אז בואו ונחזיק טובה לאנשים "קיצוניים" – כלומר, אנשים שבודקים מה קורה ב'קצה' ולא מסתפקים בחיקו החמים של הקונצנזוס.

אנשי האמצע יכולים לטעון, עזבו אותנו מהקצוות הללו, אל תעשו לכולם כאב ראש... במקרה שלנו: אפשר להתפלל בכותל, אז מה כל-כך נורא אם בהר הבית אי אפשר? אבל פעמים רבות (אולי תמיד) הקצה הוא המקום שבו נעשית ההתקדמות האמיתית שנצרכת לכולם! נכון, לא כולם חייבים לעסוק בזה, אבל אני כן מצפה שיהיו מודעים לזה, ולא ינפנפו בדגלים ביום ירושלים בלי להזכיר את הר הבית.

מה עושים כאשר השלטון נוהג בעריצות ודיכוי? זו כבר שאלה אחרת. רק אזכיר הצעה נחמדה שמסתובבת בעולם: סטיקר עם הכיתוב אני מצפצף על בג"ץ, למה דוקא בג"ץ? כי אפשר לראות בו אשם בחלק מכובד של העריצות והדיכוי היום.

מאמר זה נולד ממחשבות בעקבות ההתוועדות של מו"ר הרב גינזבורג בי"ט כסלו השנה.

תגובות (2) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


0 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 24 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד