עץ החיים של איינשטיין

מספרים על איינשטיין שלאחר מות אחד מחבריו, שלח מכתב תנחומים לאלמנה. במכתב הוא הסביר לה שהיא לא צריכה להצטער. על פי תפיסת הזמן של המדע, כך הסביר, היום ואתמול הם עולמות 'מקבילים' מבחינה מתמטית, כמו שני קוים מקבילים המשורטטים על הניר. העבר, בו בעלה היה עדיין בין החיים, קיים במקביל אלינו גם עתה, ועל כן אין סיבה לאבל.

הרקע לאמירה נמצא בתיאורית היחסות, שאחת ההשלכות שלה הוא איחוד המקום והזמן. על פי התיאור המדעי, הזמן הינו ממד רביעי של המרחב – אורך רוחב עומק וזמן. כשם שאנו מבינים באופן טבעי שכל המקומות קיימים יחד בו זמנית, כך המדע מתאר שכל הזמנים מתקיימים יחד לאורך ציר הזמן של ההיסטוריה. לפי אותו תיאור, ציר זה קיים באופן נטול זמן או באופן על-זמני, ואילו תחושת הזמן החולף הינה אשליה בלבד (כפי שהסביר איינשטיין לאלמנה).

אלא ש'אליה וקוץ בה', איינשטיין לא שם לב (או שהוא כן שם לב אך לא גילה לאלמנה) שאותו טיעון חוזר כבומרנג ופוגע באלמנה עצמה. אותה סיבה לכך שחיי הבעל הינם 'חיים נצחיים' היא אותה סיבה ההופכת את האבל ואת תחושת האובדן להיות נצחיים אף הם. בתפיסת עולמו של איינשטיין (והמדע כולו) כל רגע הוא נצחי, עם כל החסרונות והיתרונות הכרוכים בכך.

דרך עץ החיים

כאשר אדם הראשון אכל מעץ הדעת נקנסה עליו ועל כל העולם מיתה. האכילה מעץ הדעת גרמה לעולם להיות מורכב מתערובת של טוב ורע, מציאות הטוב מעודדת את החיים שבעולם ומציאות הרע שבעולם היא הגורמת למות.

מיד לאחר מכן גורשו אדם וחוה מגן עדן כדי שלא יאכלו גם מעץ החיים. לא שעץ החיים היה אסור באכילה מלכתחילה, אלא שאם יאכל עתה גם מעץ החיים יבולע המות – אך הרוע ישאר. המיתה שנקנסה על המין האנושי איננה עונש בלבד על החטא, היא אף תקנה עבורו. המות ממית את הרוע שבעולם, בעוד אכילה מעץ החיים היתה מנציחה את קיום הרוע בעולם.

הכרובים שהוצבו לשמור את הכניסה לגן עדן משמשים בתפקיד של בוררים המאפשרים כניסה לגן, וממילא אכילה מעץ החיים, רק עבור מי שמתקן את החטא הקדום ומדכא את הרוע שבו. כך הרע שבו לא יקבל כח ותוקף מאכילת עץ החיים.

אפשר לומר באופן ציורי, שאיינשטיין מנסה לאכול במכתבו מעץ החיים, להעניק למציאות ולזמן משמעות נצחית – אך הוא מקדים את המועד....

הסיבה שאנחנו רואים את הזמן כחולף, מודעים בכל פעם לרגע יחיד, היא תוצאה של האכילה מעץ הדעת. ההפשטה המתמטית המתארת את הזמן ממבט חיצוני יכולה להיתפס בסברא, אך אין האדם יכול להתייחס דרכה אל המציאות הקיימת והמתפתחת. האדם אנוס לראות את המציאות כתחלופה של טוב ורע דרך משקפי עץ הדעת, בעוד המבט הנצחי על המציאות – התופס אותה באופן על-זמני – שמור לקב"ה בלבד.

אמנם, כפי שראינו במאמר קודם, יתרונו של יוסף על פני חרטומי מצרים היא ביכולתו להתרומם אל אותה גישה ייחודית למציאות הזמן, גישה בה מעבר לתחושה של שנה רודפת שנה ניתן לראות את השנים כל השנים יחד, כמו פרות העולות מן היאור ונעמדות זו לצד זו. חרטומי מצרים, שלא כמו איינשטיין, מכירים בעובדה שאנו אסירי הזמן איננו יכולים לאכול מעץ החיים, ונכנעים אליה. יוסף, לעומתם, אכן מצליח להתעלות אל מעבר לגבולות החטא והרע (אולי מכח שעמד בעצמו בנסיון), ולאמץ את גישת עץ החיים – ראית הזמן במבט עליון ונצחי.