"ראיתי את עוני עמי ואת צעקתם.. וארד להצילו.."

רבים הם היהודים היקרים, שפועלים ללא לאות בתוך המציאות המטורפת שבה אנו נמצאים מארגון הפגנות ברחבי הארץ, פעולות תמיכה למשפחות, ועד התרוצצות אצל בעלי העמדה השונים רבנים וחברי כנסת ועוד..

אך לא ניתן להתעלם שבתוך הפעילות והעשיה יש מין תחושה של מבוי סתום, קירות שמתגבהים מסביבנו וההישגים בזירה הם מינוריים ביחס לשינוי המיוחל. אין בדברים הבאים, להחליש את עולם העשיה והפעילות, אלא להאיר בה נקודה חשובה הכרחית נוספת.

הגישה הרווחת היא שהדרך להשיג דברים היא ע"י נקיטת דרכי פעולה ויוזמה, אך המציאות מראה הרבה פעמים להיפך-מה ש'אני' הצלחתי להשיג בדרך טבעית, הינו מוגבל. כפוף לחוקיות של סיבה ותוצאה.

לעומת זאת במקום שאנו כבר לא מסוגלים לפעול נוצר במציאות שביל גישה ישיר לקב"ה.

דווקא דרך הדברים ש'אין ביכולת שלי לפעול', שם מתגלה הקב"ה שהוא אין סוף, אצל הקב"ה אין כללים של 'אם' זה כך וכך אז יהיה כך וכך, המיצרים נפתחים וממילא זה מגלה בתוך המציאות אין סוף אפשרויות שיכולות להתפתח מה'אין-מוצא' וה'מלכוד'.

הרבה פעמים אם רוצים (ולעיתים גם כשלא רוצים, אבל למפרע יתברר שזה מגלה רצון עלום בתוכנו..) להגיע לדבקות באלוקים, כבעל הכוחות כולם, המלך היחיד במציאות, זה דרך מצבים שאי אפשר לסבול אותם.

וכמובן לא חסר דוגמאות לכך--ממצבי חולי חמורים בגוף ובנפש, חובות כבדים, ועד מצבים שנוגעים לכלל- כמו פרשיית השב"כ וההתנפלות הלא מובנת על ציבורים שלמים, ניהול מלחמת חורמה נגדם ובו בעת התעלמות מהאויב האמיתי, שעסוק ברצח והסתה פרועה נגדנו.

כשאדם 'לא יודע', המציאות סוגרת עליו, והוא מרגיש שיש לו ניסיון, שהוא פשוט לא יכול לעמוד בו, כשהנתונים במציאות מטריפים את הדעת ממש!!איך זה יכוללהיות?! ואיך זה שאף אחד לא מזהה את האמת הפשוטה? למה אף אחד לא עושה משהו משמעותי בעניין? בתוך זה, ממש טמון האינסוף!!

דווקא אז, כשאין מי שיעזור, כמו מאליה נוצרת דבקות עם הקב"ה, הרמת העיניים למעלה במין זעקה אילמת 'אבא, תעזור לי!' 'רק אתה, רק אליך!'. לעומת זאת כשהכל זורם על מי מנוחות, כשאין שברים מסביבי, אני שומרת מרחק מהקב"ה. כי 'אני' עומדת במרכז הבמה -'אני פועלת', 'אני עושה', 'אני הצלחתי'.

בנקודה שבה מגיעים לצעקה, צעקה שמרעידה את כל העולם, כמו צעקת ישראל במצרים שם מגיעה הגאולה. קשה להבין כמה מסה קריטית יש בצעקה. "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם.. וישמע אלוקים.."

לא תמיד אנחנו מבינים מהי המסה הקריטית הנצרכת ליצור שינוי במציאות. היכן מתרחשת נקודת המעבר, בה עוברים ממצב טבעי שמנוהל בידי האדם, להתערבות 'על טבעית', ניסית, בידי שמים, הנקודה הזו היא שמבטאת יותר מכל את המסה הקריטית, שבעקבותיה מתחולל השינוי במציאות.

הכאב והדברים השליליים הם רק תזכורת לעורר לפעולה, כמו אדם שנוסע במכונית בכביש ישר ופתאם הוא רואה למולו אור אדום, כשיש אור אדום הוא גורם לנו לעצור ומזכיר לנו משהו.

האור האדום מבטא את הקשיים שפזורים עבורנו במציאות, קושי זה הסתרה. הדינים מסתירים את החסד. הקושי הוא דין אבל דין ממותק. דרך ההתמודדות היא מורכבת מצד אחד לא להתעלם מהקושי ולומר שהוא לא קיים ומצד שני לא לשקוע בו, להתבוסס בו או להתפעל ממנו. מה כן? להעלות את הדין לשורש. לקב"ה יש כל מיני שרים שפועלים תחת פיקודו, יש שרים של חסד ויש שרים של דין, הקב"ה משתמש בהם באותו רמה. גם הדינים הם ת.פ. -תחת פיקודו של הקב"ה ומטרת כולם היא לשכפל את הקב"ה.

הייסורים הם למעשה מגיעים לאדם כדי להנגיש אותו ולהפגיש אותו עם העצמות. וזו ההמתקה של הדין. משל לדבר, כשחולה שוכב בחדר ניתוח גם כשהוא רואה את המנתח אוחז בסכין ובא לחתוך אותו הוא לא זז ולא קופץ ובורח. מתוך ההכרה שכאן זה נעשה לטובתו ואף מציל את חייו. דווקא כשאני לא יכולה יותר לסבול, זו המציאות הכי טובה להיות בקשר עם ד'. עכשיו הקב"ה נטו מחיה אותי וברור לי כמה אני אין ואפס. אני מזהה את נוכחות ד' כל הזמן.

הצדיקים הייסורים היו חביבים עליהם. כל ייסורים היו בשבילם דבקות. הקושי הוא דין שצריך להמתיק אותו, ויכולים להמתיק אותו. גם הזמן בעצמו, שנראה שמשחק בידיהם של המייסרים הוא בסך הכל שפוט ונברא של ד' ובתור שכזה הוא לא נצחי יש לו קצבה, הניסיון עתיד להיגמר מתי שהוא ובתפילה שיהיה כמה שיותר קרוב. אך חזקה שכל תהליך יש לו התחלה וסיום ותמיד יש מקום להחלמה וריפוי במציאות.

כל יום בתפילה אנו מבקשים: 'שלא תביאנו לידי נסיון ולא לידי בזיון' לפרט ולכלל ישראל כולו שנזכה לראות בהמתקת כל הדינים ובישועה אמתית ושמחה לעם ישראל ושפע טוב נראה ונגלה.

(הדברים נכתבו אחרי שיחה עם אחת מאמהות העצורים, שדברה ברוח הדברים)

חותמת בפסוק מהפרשה שכל כך אקטואלי -"ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו"