שבע מתנות לזוגיות משובחת משבעת המינים

כללות העבודה של האדם בעולם היא לצמוח ולגדול כל הזמן, ובכל יום יש את הנקודה שאיתה צריך לצמוח ולעבד.

יש הרבה גידולים בארץ, אבל מתוכם בפרט הוזכרו, שבעה מינים נבחרים, שארץ ישראל נשתבחה בהם. כל הענין שלנו בעולם, הוא לגדל פירות, תולדות משובחים, שהכל יתגלה פה למטה למטה בתוך המציאות התחתונה "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים".

כל מין משבעת המינים, שהוא מבורך ומשובח בפני עצמו, מברך את בני הזוג מברכותיו, שבעה מינים כנגד כל אחד מימי השבע ברכות. מוקדש בפרט לבני זוג שמתחתנים בימים אלה של חודש שבט ובכלל מוקדש באהבה לכל הזוגות מעם ישראל.

שבע ברכות מתנות מצמיחות!

המתנה הראשונה ברכת החיטה[1]-

המתנה של החיטה לחתן והכלה היא חכמה, לא סתם חכמה אלא חכמת חיים, זו הנקודה הראשונה שצריכים כשהולכים להתחתן לדעת להתנהל נכון בחיים. כבר אמרו חכמים 'אל תהיה צודק תהיה חכם'- צריך לחשוב טוב טוב, מה נכון עכשיו לעשות, איך בדיוק להגיב, לדעת להתנהל במציאות. את החכמה הזו מסמלת החיטה, כפי שידוע ש"עץ הדעת חיטה היה" וכן כתוב, שהתינוק אינו אומר אבא עד שיאכל דגן.

בפרק שירה יש פסוק מיוחד, שיר, לכל מין חוץ מהזית.

חיטה אומרת "שיר המעלות ממעמקים קראתיך ד'..".

מה הכוונה, שלכל דבר יש את השירה שלו? מסביר ר' יעקב עמדין שהשירה המיוחדת היא התיקון של אותו דבר.

החיטה מלמדת אותנו לחוש את ה"ממעמקים", סגולת הנישואין זה להגיע למקום עמוק, חִטה בגימטריא כב'. כנגד כב אותיות התורה. ההדרכה לבן תורה, שיהיה לו חוש ב"ממעמקים", שיזהר ויתרחק מהגאווה. כל היחוד בין החתן לכלה תלוי ב"ממעמקים", בהכנעה שלהם ובשפלות ומתוך המקום העמוק יעלו מים חיים.

יש מנהג ירושלמי ידוע, שבליל החתונה זורקים חיטים על החתן. החיטים הם סימן של שפע וברכה ובעיקר זה מסמל את הפרנסה. גם מי שלא הספיק לקיים את המנהג הזה בחתונה שלו יכול עדין לקיים את זה ולזרוק אחד על השני. ולהתפלל לשפע וברכה עד בלי די.

גוף האדם מתקיים ממזון, והלחם הוא המרכזי בין כל המאכלים. האשה נקראת לחם כפי שנאמר "קיראן לו ויאכל לחם", "כי אם את הלחם אשר הוא אוכל" לחם מלשון הלחמה וחיבור בין האיש והאשה.

הבעש"ט דורש את הפסוק: "לא על הלחם לבדו יחיה האדם.." לחם זו אשה וגם תורה. לא על הלחם לבדו יחיה האדם אבל על הלחם- זו אשה- כן יחיה האדם. ראשית, כשאדם מתחתן נמחלים לו כל עוונותיו, הוא פותח דף חדש נקי לגמרי. ועוד אמרו חז"ל 'כל השרוי ללא אשה שרוי ללא ברכה ללא טובה..' וכו' כשאדם נושא אשה מקבל את כל הברכות.

המתנה השניה היא ברכת השעורה-

מהחיטה מכינים לחם שהוא עיקר מזונו של האדם, אף שיש לחם שעורים, השעורה היא בעיקר מאכל בהמה. יש דבר מיוחד בצורה של השעורה, כל גרעין של שעורה יש בו סדק לאורך הגרעין, אף אחד לא יצר את הסדק הזה אלא כך הגרעין הזה נברא.(כך גם בחיטה שבו הסדק עמוק יותר).

המציאות מלאה בסדקים וכך גם בני האדם החיים בתוכה, כל אחד מבני הזוג צריך לעבוד על הסדקים והחסרונות שבו, אך יש מעלה ומתנה גם במציאות הסדוקה שלנו. בלי הסדקים הזיווג בין שניים לא יכל להתרחש. שני גופים חלקים לא יכולים להדבק אחד בשני, רק אדם עם בליטות ושקעים יכול להתחבר לאחר, כך האר"י כותב שבלי סדקים לא יכולה להיות התכללות. לא יכול להיות חיבור. סדק מבטא גם את הספק, יש כל מיני ספקות בחיים יחד, האם הזיווג הזה נכון מתאים? צריך לצאת מכל הספקות המבלבלים ולצאת מהסדקים שיש בנו, עבודת הנישואין מנשא אותנו, מרימה אותנו מעל החסרונות של כל אחד מבני הזוג ומפנה כל אחד מבני הזוג לעבודה אישית.

השיר של השעורה בפרק שירה הוא: "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ד' ישפוך שיחו..". כתוב בזוהר שתפילתו של העני היא חביבה ביותר אף מתפילתו של משה – תפילת העשיר. העני יכול תמיד לפרוש את שיחו לפני ד'.

שעורה לשון שיעור ומדידה, עצם היכולת להוליד ריבוי תלויה בבינה בהתבוננות. הבינה שיכת למי שבודק, מודד ומפרט את המציאות.

השעורה היא מאכל בהמה, כנגד עבודת תיקון הנפש הבהמית. ויש לכך רמז פשוט שערה=יצר הרע. זו הסיבה שמנחת הקנאות של אשה סוטה היא משעורה. שעורה כנגד עבודת עידון המידות.

השעורה היא ברכת העושר. ואף המילה עושר נמצאת בתוך המילה שעורה.

מתנה שלישית ברכת הגפן-

הגפן מברכת את החתן והכלה מברכותיה, מכל שבעת המינים עיקר הברכה היא בגפן- "כי ברכה בו" המפרשים מסבירים שיש לו ברכה מיוחדת "בורא פרי הגפן.." הגפן משמח אלוקים ואנשים.

על זיווג בין שני בני זוג נאמר "ענבי הגפן בענבי הגפן". הגפן היא גם ברכת האשה "אשתך כגפן פוריה.." ברכת הפוריות.

גפן הוא כינוי ומשל לעם ישראל כפי שכתוב: "גפן ממצרים תסיע" המעלה של הגפן, שדווקא שמעבירים אותו ממקום למקום זה משביח אותו, (ברוב האילנות זה הפוך עקירה ושתילה מחדש מזיקה מאד),עם ישראל הוא עם שעובר הרבה מאד מסעות אך מכל מסע הוא יוצא מחוזק ומשובח יותר.

הפסוק המיוחד של הגפן בפרק שירה הוא: "כאשר ימצא התירוש באשכול ואמר אל תשחיתיהו כי ברכה בו.." כל יהודי הוא אשכול ובפרט בן זוגנו "איש שהכל בו", אף שיתכן שעכשיו הוא בוסר, "אל תשחיתהו כי ברכה בו". כל הזמן צריך להכיר בפוטנציאל שיש. המילה תירוש נדרשת לשני פנים זכה ראש לא זכה- רש.

כמו כן, העבודה הכללית של עם ישראל מודגשת בגפן, יש בגפן הרבה חלקים: זמורות, עלים, אשכולות. ויש קשר והשפעה בין החלקים השונים, הפרי המשובח למשל, תלוי במצב העלים שלו. בנוסף לכל אחד מהחלקי הגפן יש שימוש אחר, כך גם עם ישראל יש בו הרבה חלקים "מחוטב עציך עד שואב מימך.." ובכל עת צריך לראות את השלמות שיש בגפן הזו, שלמות בכללות עם ישראל.

צריך לעשות מבצעים ולגלות שגם מי שנראה במצב של עלים, שלא רואים את המתיקות בשטח בפירות, בפנים הכל נמצא בו וזה בגדול העבודה בכל מצב בחיים לראות ולגלות יותר ממה שנראה.

החיטה והשעורה היו השלב של התבואה והגפן היא הראשונה בפירות.

כל הפירות של שבעת המינים מהגפן והלאה הם פירות האילן שזה עיקר הענין של ט"ו בשבט פירות של תענוג ולא צורך חיוני.הפירות מסמלים את התענוג. הענין של ט"ו בשבט זה לאו דווקא לאכול את מה שאנו צריכים, אלא להתענג, שזו דרגה מאד עליונה באדם.בזה נודעת חיבה יתרה שיש לקב"ה אלינו, ד' רוצה לפנק אותנו, לתת לנו מעדנים ולא רק קיום פשוט. בברכה האחרונה "בורא נפשות" אנו מברכים "בורא נפשות רבות וחסרונן.." זה על הצרכים החיוניים ומעל זה, יש תוספת שהיא מרובה על העיקר "על כל מה שבראת להחיות בהן נפש כל חי..".

הרבי אומר, אף שאנו עושים בקבלת עול- הכל צריך להיות מתוך חיות פנימית ותענוג, זה קשור לחודש שבט בכלל שהנקודה המרכזית שבו היא האושר. חודש שבט כנגד שבט אשר "מאשר שמנה לחמו.." והחוש של חודש שבט זה חוש האכילה. לקבל עול עם אושר.

היין בא להכניס שמחה בעבודה, לא להסתפק בעבודה בלי שמחה. מתי עשיתם ביחד דברים שמשמחים את שניכם? מה דעתכם לעשות רשימה ולעדכן אותה מידי פעם. מה משמח אותךָ? מה משמח אותךְ ומה כיף לכם לעשות יחד?

המתנה הרביעית ברכת התאנה-

עד הגפן זו עבודה של האדם עם עצמו, אך מהתאנה זו עבודה האדם עם הלבושים. עלי התאנה הם לבושי אדם וחווה. הרבי אומר שהתאנה מסמלת את עבודת האדם על לבושי הנפש שלו.המחשבה- דיבור ומעשה. להפוך את כותנות העור לכותנות אור. זו התכלית שהלבושים יהיו מאירים- מעשים טובים ומאירים זה התיקון האמיתי. להאיר גם את המחשבות כשיש מחשבות טובות הפנים מאירות, זוכים לדיבורים מאירים כמו שכתוב: "חכמת אדם תאיר פניו..""פתח פיך ויאירו דבריך.." הרבי מסביר, שככל שמתקדמים בסדר הפירות, הפרי מסמל עבודה קשה יותר ובעלת עוצמה יתרה. עבודת השעורה דורשת עבודה עוצמתית יותר מעבודת החיטה והגפן יותר מהשעורה והתאנה יותר מהגפן וכו'. התאנה היא הפרי הרביעי ומכוונת כנגד הנצח. מי שיש לו ענין שהוא רוצה/ צריך לנצח בו, הסגולה שיאכל תאנים.

מידת הנצח היא כנגד משה רבינו, מאז משה רבינו קבלנו את התורה והמצוות, יש משהו במצוות שמתבטאות דווקא בלבושים מחשבה-דיבור ומעשה.

בפרק שירה, השיר של התאנה הוא בפסוק: "נוצר תאנה יאכל פריה.."עץ התאנה, בשונה משאר העצים שנותנים פירות בבת אחת, אלא בכל יום מבשיל פרי אחר. זו הסיבה שקטיף התאנים נקרא בלשון מיוחדת- לארות, (לארות לשון אור), מי שרוצה לקטוף לעצמו תאנה בשלה טובה, צריך כל יום על הבקר, באור ראשון, בקפדנות ובאהבה ללכת לראות מה קורה עם התאנה. מי שנוצר את התאנה יאכל את פריה.

כך גם בחיי הנישואין, צריך פיקוח עם הרבה אהבה- כל יום! כל יום יש חידושים. מי שרוצה באמת לקטוף את הפירות בחיי הנישואין צריך כל הזמן לנצור את התאנה (אפשר גם להחליף בין ט' לת' ולנצור את כל הטענות).

אף שהגפן היא עיקר ברכת הפוריות. הגפן היא כנגד 'פרו'- הפוריות, והתאנה כנגד 'רבו'- לשון ריבוי- הברכה של התאנה שהיא נותנת כוח לעבור עוד הריון ועוד הריון וללדת, וכל פעם להרגיש איך נהיה קל יותר. (סגולה לזכות לזה באכילת תאנים).

יש דעה בחז"ל שעץ הדעת תאנה היה. כתוצאה מן החטא נתקללה האשה בעצב תלדי בנים ולכן דווקא אכילה של פרי התאנה בכוונה רצויה, יש בו סגולה לריבוי.

המתנה החמישית ברכת הרימון

[2]על שירת הרימון דרשו חז"ל "אפילו ריקנים שבך [רַקָּתֵךְ] מלאים מצוות כרמון".

הרמון מוביל אותנו להתבונן שגם במקום הנראה ריק מנוכחות אלוקית הרִיק אינו מוחלט, כי באמת הקב"ה נמצא בכל מקום, "לית אתר פנוי מיניה [אין מקום פנוי ממנו]".

אין צורך (ולא רצוי) לחפש אצל בן הזוג את המקום הריק שבו. במקום מסוים, ובמציאות מסוימת, כולנו חשים ככלי ריק. הרמון מעניק לנו בטחון-סביל (פאסיבי), לדעת שגם באותו מקום בנפש שבו אנו חשים ירידה וריחוק – גם שם נמצא איתנו הקב"ה, "וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ". התודעה הזו תומכת וסומכת אותנו גם בימים חשוכים יותר, ויכולה להפוך את הדם האדום לעסיס רמונים משיב נפש.

הרימון עניינו לצאת עם הפנים החוצה, תיקון המציאות החיצונית- מלאים מצוות כרימון. מתוך שימת לב שלא רק שהאדם בעצמו מלא במצוות, אלא שהוא ממלא את המציאות כולה מזה, כל המציאות מתקדשת וכל דבר הופך להיות חפצא של קדושה.

מבין פירות שבעת המינים, מכוון הרימון כנגד ספירת ההוד. בפנימיות הנפש ענינה של ספירת ההוד – הוא דחיית הרע בפועל ממש, מתוך התמודדות עמו באופן מעשי ויום-יומי.

ספירת ההוד קשורה גם להודאה, במובן של מודה על האמת. עבודת ההודאה היא בסיס ויסוד לעבודת ד' כולה, ובה אנו פותחים את היום: "מודה אני לפניך". זו גם הדרך הנכונה להתחיל ולסיים את הפגישה היומית המשותפת.

המתנה השישית ברכת הזית

השמן מבטאחכמהבכלל, ואת חכמתהתורהבפרט, ולכן "הרואה שמן זית בחלום, יצפה למאור תורה". יותר מזה, השמן מבטא אתפנימיותהתורה! אמנם היין מבטא את הסוד, "נכנס יין יצא סוד", אבל השמן הוא הסוד הפנימי יותר,הסוד של הסוד, "רזין דרזין דאורייתא". השמן חודר ומפעפע בכל, וכך פנימיות התורה חודרת לכל שאר הרבדים של התורה (ושל המציאות כולה), מעשירה אותם ונותנת בהם טוב-טעם ותענוג.

הזית נקרא זית שמן. בתורה מוזכר השמן בעיקר בהקשר לשימושו - שמן למאור.

בגמרא[3] כתוב "ברישא חשוכא והדר נהורא"- בהתחלה יש חושך ורק אחר כך מגיע האור. החושך הוא שלב הכרחי בהתגלות האור. בזית יש את שתי הבחינות. מצד אחד- יש בו בחינה של חושך- אכילת זיתים גורמת לשכחה. שכח בהיפוך אותיות חשך. כשאדם שוכח לאיפה הולך או מה שהוא ידע/ מודע- זו מציאות חשוכה. ומצד שני שממתיקים את הזית בשמן זית זה מועיל לזכרון כשאדם מודע למשהו, זוכר אותו, זה אור.

תמצית התורה עצמה היא "תורה אור" והיא מחברת בין האדם לאלוקיו וכמו שאמרו חז"ל: "המאור שבה יחזירנו למוטב". היחס בין הזית לשמנו הוא בין שכחה לזכרון, "כשם שהזית משכח לימוד של שבעים שנה כך שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה". בכח חכמת התורה, אפשר לברור מה לזכור ומה לשכוח: במקום לצבור המון מידע סתמי (המצוי בשפע ובהישג-יד בעידן האינטרנט), ואף מיותר ומזיק – עלינו לכוון במודע את התודעה שלנו, לשכוח את הדברים המרים(כמו פרי הזית המר) ולזכור את הדברים המאירים. המבט הזה נכון גם ביחס לשיפוט המציאות כולה, "לשפוט את הארץ", וכך מתקבלת תמונה נכונה של העולם. ובזאת נאיר את חיינו המשותפים והבית שלנו יהיה בית אושר.

המתנה השביעית מתנת התמר

התמר כנגד היום השביעי של השבע ברכות- יום הדבש. בפשט דבש זה דבש תמרים.

לכל דבר יש ראש- תוך-וסוף. שבעת המינים מתחילים מחיטה ונגמרים בדבש ובאמצע התאנה. כנגד ספירות חסד- נצח- מלכות.

מובא מבעל הרוקח ווארט יפה, שהנשמות הכלליות שכנגד שלושת ספירות חסד-נצח ומלכות הם נשמות שנתנו ביטוי למידת הביטול שלהן- אברהם- משה –דוד. אברהם אמר "אנוכי עפר ואפר", משה אמר "ונחנו מה.." ודוד אמר "אנוכי תולעת ולא איש..". הביטול לד' זה האמת של החיים, רמז לדבר אפר- מה- תולעת ראשי תיבות אמת. כשמתחילים לבנות בית חדש, בית נאמן בישראל צריך לבנות אותו על יסודות הביטול לד' ולתורתו.

ר' חיים ויטאל כותב בספר ליקוטים שהמצווה הכללית בתורה היא "ואהבת לרעך כמוך" ודורש את הפסוק לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כפי שנאמר למעלה ומוסיף גם דרוש על המשך הפסוק "כי אם על מוצא פי ד'..", אהבת ישראל זה דיבור אחד שכולל את כל התורה. ואהבת ישראל זה בעיקר בין האיש לאשתו, לכן "על כל מוצא פי ד' יחיה האדם"- אם האדם מקיים את אהבת אשתו כגופו הוא מקיים את כל התורה כולה וזוכה לכל הברכות בעולם הזה ובבבא. ובפירוש הוא מדגיש שם שבזכות 'אהבת אשתו כגופו' זוכה לחיים נצחיים.

יש שתי מדרגות של עבודה- אחת להפוך את החושך לאור והשניה למעלה מזה, להפוך את המר למתוק. זה החידוש הגדול ביותר. לעשות ממרירות הגלות מתיקות. ידוע שאחת התכונות של הדבש שכל מה ששמים בתוכו- אם רק הוא שוקע מספיק זמן- הוא הופך לדבש (כל דבר ואפילו דבר אסור). זו המהפיכה המשמעותית ביותר. לא רק לעשות מעשים טובים ומאירים אלא גם מתוקים. תמר פירושו –תם מר. תמה המרירות.

הפסוק של התמר, בפרק שירה הוא- "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה..". חז"ל דורשים את הפסוק על דוד המלך. היום השביעי הוא כנגד ספירת המלכות שגם היא קשורה לדוד המלך. וכן דבש זה ראשי תיבות דוד ובת שבע, שזה הזיווג שממנו יוצא מלך המשיח. צריך שיהיה בתודעה של החתן והכלה (כולנו חתן/כלה של בני זוגינו) שיש ביניהם דבש, שמהם יצא דבש בחינת משיח.

התמר הוא מתמר אל על ונאמר עליו שמראהו נאה וכל פירותיו מתוקים, היום השביעי הוא כנגד מתנת החן, שכל הזמן תהיה מציאת חן אחד בעיני השני, שיהיה נעים להסתכל אחד על השני.

שנזכה כולנו שיתקימו בנו כל הברכות והמתיקות הזו, ונזכה שיהיו לנו פרות טובים ומתוקים ונוכל לחלק מהם כל השנה לכל העולם.