שמירת עיניים

במוצאי שמחת תורה נסעתי להר ציון לחגוג הקפות שניות בקברו של דוד המלך. אחרי אמירת "תיקון הכללי" בציון ניגשתי לאולם קטן סמוך, שם ניגנה להקה ורקדו כמה עשרות גברים. מחיצה הפרידה בינם לבין הנשים.

נכנסתי למעגל הריקודים ועצמתי את עיניי, כשאני מהרהר בכך שאי אפשר להוציא את חג השמחה בבת אחת, אלא צריך להמשיך בשמחה עוד כמה שעות טובות, מעין מלווה מלכה של החג.

לפתע חשתי חבטה עזה בעיני השמאלית. פקחתי אותה בבהלה ונוכחתי כי מטר של סוכריות טופי מושלך מכיוון מחיצת הנשים, בבחינת "מוריד הגשם" שזה עתה התחלנו לומר.

במרחק מה ממני ראיתי את דורון, חבר צעיר, ואמרתי לו בחיוך מריר:

"יופי-טופי, זורקים סוכריות, אבל לא ככה! מזל שעצמתי את העיניים..."

הוא צחק, יצא מהמעגל ואחז בידי, "בוא נשב כמה רגעים", אמר ומשך אותי לעבר מושב אבן בפינת האולם.

"אל תכעס על הזורקת", ביקש, "בזכות סוכרייה בעין זכיתי להמתקת דינים לכל החיים!"

"באמת?!", התפעלתי, "איך זה קרה?"

הוא החל לספר:

"לפני שלוש שנים בערך התפללתי בבית הכנסת השכונתי תפילת שחרית של שבת. הייתה עליה לתורה של חתן, שהיה בן עשרים ושתיים בערך, צעיר ממני בחמש שנים. מה יהיה איתי?! נאנחתי בלבי כאשר החל לרדת מטר סוכריות מעזרת הנשים. ואז הרגשתי מכה כואבת בעין והתרגזתי. הלכתי לעבר עזרת הנשים, שם הוסט מעט הווילון וראיתי את מלכה, אשתו של הגבאי, מחלקת סוכריות לנשים ולבנות והן זורקות לעבר הגברים".

"'גברת מלכה', אמרתי, 'כמעט יצאה לי העין בגלל סוכרייה'.

'אתה צריך לשמור את העיניים', אמרה מלכה.

בחורה צעירה הרכינה את ראשה ואמרה:

'אני מבקשת סליחה. זאת הפעם הראשונה בחיים שאני זורקת סוכריות..."

'צריך לדעת איך לזרוק סוכרייה', עניתי, 'עדיף לזרוק חלש ובקשת...'

'אל תדאג', גיחכה מלכה, 'היא תלמד אצלי איך לקלוע למטרה כמו שצריך...'"

"האירוע הסתיים, אבל הבחורה לא יצאה לי מהראש. תיארתי לעצמי שהיא חילונית מהמשפחה של החתן ואולי חוזרת בתשובה שהחלה להתפלל בקביעות בשבתות. כעבור כמה ימים התקשרתי למלכה. היא שאלה:

'מה שלום העין?'

'העין בסדר גמור...', נבוכותי, 'אמממ... רציתי לברר אצלך פרטים בקשר לבחורה שזרקה את הסוכרייה...'

'יפה, יפה', צחקה מלכה, 'היא חוזרת בתשובה שבאה לפעמים בשבתות. בפעם הבאה שתבוא לבית הכנסת אשאל אותה אם זה שייך מצידה'.

"בקיצור", סיים דורון, "דנה הסכימה להיפגש, והיום אנחנו נשואים עם בן והשני בדרך..."

"איזה סיפור מתוק!", קראתי ולאחר רגע הוספתי:

"אבל אני נשוי כמעט שלושים שנה ויש לי כבר נכדים. מה תועיל לי סוכרייה בעין?..."

דורון חשב מעט וענה:

"קודם כול, תוכל להביא את הסוכרייה לאיזה נכד, ודבר שני - הרווחת סיפור..."

הוא הותיר אותי ללא מענה וגרר אותי בחזרה למעגל הרוקדים ששרו בתמימות "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים..."