שמע בקולה

אמא! אמא'לה! זו קריאת הפתעה, בהלה, קריאה לעזרה שמתפרצת מהפה בלי לחשוב - ברגעים של מצוקה, או תוך כדי שגרת היום-יום. קריאה מהלב, למקום הכי בטוח ואוהב אותנו. גם לאחר שהתבגרנו, ומזמן עזבנו את הבית ואת הסינר של אמא, זה פשוט יוצא מהפה בצורה כל כך טבעית – אמא'לה!

בחוץ משתולל הטרור, פיגועים ברחובות. אמא, אמא'לה! כל כך היינו רוצים שתהיי לידינו כמו פעם, קרובה ואוהבת, מחבקת ומגוננת, מנחמת ומוחה דמעה.

אבל מה לעשות כשאמא לא נמצאת כאן עכשיו, מה לעשות במצבים כאלה שגם אמא אינה יכולה לעזור, מה לעשות כשאולי אמא עצמה זקוקה לעזרתנו? אז מי כן? מי יעזור לנו כעת?

יש מי ששומע. יש אמא ששומעת את הקריאה ונענית לה. הנה היא עומדת לפנינו, בבואה של אור, דמות הוד אמהית מן העבר. זו האם הענקית של כולנו, אמא שרה, האמא של כל עם ישראל.

בעת כזו, כשהבטחון האישי והבטחון הכללי מתערער, המוות מתהלך ברחובות, ואף אחד לא יודע מה ילד יום ומי יוכל לתת פתרון אמיתי למצב. הנה אמא שרה עומדת מעלינו ומראה לנו את הדרך ללכת בה.

"מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש" אמר החכם מכל אדם. כדי להבין את המציאות העכשווית ולהתמודד עמה בצורה הנכונה – עלינו לעלעל בדפי ההיסטוריה. עלינו להרחיק אל המקור הכי ראשוני שלנו, כמו שמכוון הנביא בצורה מדויקת: "הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם. הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם"[1] – הביטו, הסתכלו, התבוננו. אנו מצווים ללמוד מהאב והאם הראשונים, אברהם ושרה.

הערבים, אתם אנו נפגשים וחיים היום. הם כולם בני בניו של ישמעאל, בנו של אברהם אבינו. את הבאתו לעולם של ישמעאל, תכננה שרה בעצמה. כיון שהיתה עקרה, היא הציעה לאברהם לקחת אשה נוספת שתלד לו ילד אשר יגדל בביתם.

ביתו של אברהם הוא בית של חסד ונתינה אין-סופיים, בגשמיות וברוחניות. אם בדרך-כלל בית הוא מקום שמעניק ליושביו תחום מוגבל ומופרד מן החוץ, הרי ביתם של אברהם ושרה הוא ההיפך הגמור: מכל צד של הבית יש פתח, מזמין אליו עוד ועוד אנשים: "בואו, הכנסו" – כל אחד יקבל כאן כדי מחסורו.

ואז מתרחשת פרשיה שמסעירה את כל באי הבית והעולם כולו, וביחוד את אברהם אבינו בעצמו, גירוש הגר וישמעאל מן הבית. לאברהם יש שני בנים, ישמעאל ויצחק, והם גדלים יחד עד ששרה מזהה שאי אפשר יותר "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק" והיא חורצת "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק"[2].

אברהם אבינו, שכולו איש של חסד ואוהב הוא את בנו, אינו מסוגל להבין את הדרישה הזו, וודאי לא לבצע אותה. מעשה שנראה לכל אדם פשוט כמעשה אכזרי מאין כמוהו[3]. מה פתאום? הוא, שמכניס אל ביתו אנשים ונשים עובדי אלילים מכל הסוגים והגוונים ומצליח לקרב אותם, דווקא הוא ישלח את בנו מעל פניו? אברהם לשרה אינם מגיעים להסכמה עד שה' מתערב ומכריע: "אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע".

מה במעשיו של ישמעאל היה כל כך חמור, ודורש פעולה כל נחרצת? התורה מסכמת את הדבר במילה אחת – מצחק. חז"ל מרחיבים ומסבירים[4] שישמעאל עבר על שלושת העברות החמורות שעליהם נאמר 'יהרג ועל יעבור'. אבל שורש המריבה ועיקרה הוא בכך שישמעאל טוען לבעלות על הירושה של אברהם[5], לשם כך הוא מוכן לרצוח ולעבור על כל העבירות בעולם. תגובת שרה באה מהנקודה הכי פנימית שלה ("רוח הקודש שבה") שמגלה את הענין המיוחד של שרה, היכולת שלה לחוש ולהיות רגישה להבדל המהותי בין היהודי, ההמשך של אברהם, לבין הנכרי הישמעאלי, לדעת בבהירות שהארץ הזו תינתן ליצחק ולא לישמעאל.

"מעשה אבות סימן לבנים". המציאות סוערת סביב הבירור על מהותו של היהודי ותפקידו מול הגוי הטוען לבעלות על הארץ ועל המרחב הציבורי כאן. אולי קשה להגדיר את הדברים בחדות, כי הערבי הזה הוא המוסכניק שאצלו נמצאת המכונית שלי עכשיו, והערבי הוא נהג ההסעות של הילדים, ואף הפרמדיק שסייע לנו בכמה מקרים, ובעל חנות המכולת ועובד חברת בזק... והתחושה היא כמו שהרגיש אברהם אבינו, איך אפשר לעשות הבדלה כזו בתוך המציאות המורכבת כל כך? ובכל זאת, אמא שרה חוזרת ואומרת את האמת האמהית העמוקה. ועלינו ללכת בדרכה: לומר בקול גדול וברור שיש הבדל מהותי בין יהודי לגוי, שרק היהודי בעל-הבית על ירושת הארץ, ורק הוא צריך להיות בעל הבית על מדינת היהודים.

זו עדיין צעקה של אנשים פשוטים, שעדיין אינם מצליחים להוביל מספיק את השינוי למעשה. כולנו מחכים ומתפללים למנהיגות אמת שתוביל את השינוי. אך גם בינתיים, באין איש, אנו צועקים את האמת, ופועלים לתודעה מתוקנת.

יהי רצון שנזכה כולנו לומר את הדברים בצורה ברורה ובעוז בשנה הזו – תהא שנת עוז והדר. ואחרי שקיימנו את ראשית הפסוק "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם", נזכה שיתקיים בנו המשך הפסוקים "כי ניחם ה' ציון, ניחם כל חורבותיה, וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה'. ששון ושמחה ימצא בה, תודה וקול זמרה".