שנייה חרוטה

לאחר נישואי התחלתי לגדל זקן ופאות, ללבוש חליפה ארוכה ולחבוש מגבעת חסידית. אבי, עולה בבל, שסבל את חזרתי בתשובה בדומיה רועמת, פנה אלי בביקורו ואמר בכאב: "בסדר, חזרת בתשובה. אלה החיים שלך, ואני מכבד את זה".

שמחתי לשמוע את הדברים יוצאים מפיו, וציפיתי בדריכות להמשך:

"אבל דבר אחד מפריע לי. אנחנו באנו מעיראק. למה אתה הולך בדרך של חסידי רוסיה וזורק את מורשת אבותיך?! למה אתה מתלבש כמוהם ונוהג על פי ההלכה האשכנזית?!"

חייכתי בקרבי: מורשת אבותיי?... ובשפתי אמרתי, כשאני נזכר היטב שמצוות כיבוד אב היא כמעט הגדולה ביותר בתורה:

"אבל אבא, אני לא זכיתי לדעת ממורשת אבותיי בעיראק. רק עכשיו נודע לי על הבן-איש-חי, רבי עבדאללה סומך, רבי יהודה פתיה, ויבדל לחיים הרב עובדיה יוסף?!..."

"נכון", הודה אבי, "לא הנחלנו לכם את זה, אבל אם כבר בחרת לחזור אחורה במנהרת הזמן, תחזור לפחות לתחנת המזרח".

שמעתי את דבריו בכובד ראש, אבל ידעתי שלא בא בחשבון לצאת מברסלב. עם זאת התלבטתי באותה תקופה אם לאמץ את ההלכה החסידית או המזרחית. חשבתי שבכך תמה שיחתנו, אבל אז הוא זרק פצצה:

"קבעתי לך פגישה עם הרב עובדיה יוסף ביום שישי בעשר בבוקר!"

נדהמתי. מה לאבי ולרב עובדיה?!

הוא הסביר לי שעובד איתו רופאו של הרב עובדיה, והוסיף שטענתו הופנתה לרב כדי שישפיע עלי לפנות מזרחה.

לא ידעתי הרבה, הכרתי בעיקר את רבנו, אבל שמעתי קצת על הרב עובדיה וגדולתו בהלכה והתרגשתי לקראת המפגש.

בבוקר שישי הסרתי את האבק מעל מגבעתי, סלסלתי בפאותיי, הסרתי שערת זקן נושרת מחליפתי, ויצאתי לעבר הלשכה. חדר הקבלה היה מלא. חיכיתי בסבלנות כשאני קורא ברצוא ושוב את ה'תיקון הכללי', ותוהה איך תהיה הפגישה.

כאשר הגיע תורי הגיעה לפתע אישה קשת יום, דיברה בהתרגשות והתייפחה לפני המזכיר. הרב עובדיה יצא נסער מחדרו במלוא הדרו ושאל: "מה קורה?! מי בוכה?!". המזכיר הסביר לרב שאמר מיד: "שתיכנס עכשיו!". נשארתי בכיסאי, משתאה על מעשהו. לאחר שעה ארוכה יצאה האישה ואני נקראתי להיכנס פנימה אל הקודש.

התיישבתי מכווץ מול הרב הגדול שהיה לבוש בגלימת הראשון לציון. חשתי שאני ניצב לפני מלך ונאלמתי דום. המזכיר הסביר לרב מהו מקרהו של המקופל מולו והעלה את טענות אבי באוזניו.

הרב הביט בי ברוך. הוא לא אמר מילה אחת נגד ברסלב, ורק דיבר על כך שראוי כי אנו, בני עדות המזרח, ננהג לפי מרן השולחן ערוך, ולבסוף הזמין אותי לשיעורו השבועי הקבוע בבית כנסת היזדים.

למרות טוב לבו, היראה לא סרה ממני. בקושי נשמתי, איני זוכר אם העזתי לדבר.

באתי כמה פעמים לשיעוריו של הרב עובדיה, והחלטתי ללכת בדרך ההלכה שסלל לדור התשובה.

זיכרון המפגש התעמעם בתוכי במשך השנים, אבל השנייה הנסערת שבה יצא מרן מחדרו לקראת האישה הבוכייה נחרטה בלבי.