תא בריא

חזרתי מביתו של יהודי יקר שלקה לאחרונה במחלת הסרטן, לאחר שראיינתי אותו לספר שאני כותב עבורו. עמדתי ליד תחנת אוטובוס שניצבה מול כביש סואן. מכוניות חדישות חלפו ביעף. התבוננתי בהן וראיתי איך קיבלו צורה אווירודינמית בשנים האחרונות. מתי ימריאו? הרהרתי בלבי.

האוטובוס שחיכיתי לו הגיע. שלמתי ושלפתי כרטיס מהמכונה.

"מתי צריך לרדת ליד רכבת מרכז?", שאלתי.

הנהג הצביע על השלט האלקטרוני מבלי אומר.

"עוד כמה תחנות יש בערך?", שאלתי.

"בשביל מה יש שלט?!", התפרץ, "ובשביל מה יש לך עיניים?!".

הצטנפתי בכיסאי וחשבתי לעצמי שהעולם נהיה יותר ויותר משוכלל, והאנשים יותר ויותר מדולדלים. האוטובוס חלף על פני גשר ענקי אפור. שמו של כוכב רוק על היה רשום עליו באותיות שחורות מכוערות, ומתחתיהן הכיתוב: "הגדול מכולם!"

המשכתי להרהר כי ככל שהעולם נהיה נפלא יותר, כך האדם בודד יותר, מקווה להיות אליל כדי שכולם ישימו לב לקיומו.

ירדתי ליד תחנת רכבת מרכז בתל אביב, חציתי את הכביש הסואן והגעתי לתחנת האוטובוס לירושלים. נעמדתי בקצה התור הארוך. ליד פתח האוטובוס ניצבה אישה מבוגרת עם קופסת פלסטיק עגולה, שקשקה במטבעותיה ואמרה: "יש לי ילדה חולת סרטן. תרחמו עליה". רוב האנשים התעלמו, מיעוטם פשפשו בכיסיהם בהתלבטות. כאשר הגעתי לפתח היא הביטה בי, פערה את עיניה והגביהה את קולה:

"יש לי ילדה חולת סרטן! אתה מבין את זה?! הא?!"

הבטתי בה בתימהון והטלתי כמה מטבעות כסופות לתוך קופסתה. הלכתי במסדרון ומשפטה הדהד בנפשי: אתה מבין את זה?!... אתה מבין את זה?!..."

"לא!", התיישבתי וצעקתי במחשבתי, "אני לא מבין את זה! איני מבין מדוע יש לילדה שלך סרטן, ואיני מבין מדוע המחלה הארורה הזאת מחוללת שמות בדורנו!"

השמש סנוורה את עיניי, והורדתי את המסך האפור לכסות את חלקו העליון של החלון. האוטובוס יצא לדרכו, אוויר קר פרץ מפתח המיזוג, אבל לא הצליח לצנן את מחשבותיי. נזכרתי באנשים היקרים שהכרתי שחלו ומתו מהמחלה הנוראה, המחלה הידועה, המחלה שלא אומרים את שמה, המחלה המתפרצת לפתע ומכלה כל חלקה פנימית טובה. נזכרתי בידידת משפחה שמתה מהמחלה, בדודה אחת סימפטית, בנער בן שמונה טהור מהשכונה, בסופר ומשורר אהובים שהכרתי, בצדיקים שכתבתי ספרים על מלחמתם בתאים הסוררים, הפרועים, מכחישי החיים.

לא הבנתי מדוע הילדה של הקבצנית חולה בסרטן ומדוע כל השאר, אבל היה לי ברור שזו מחלה של הדורות האחרונים, וממילא משקפת אותם. תאים חצופים שמתפשטים ומשתלטים על התאים הבריאים, תאים שמתעלמים מההרמוניה המופלאה של הגוף, חיים לעצמם מבלי להתחשב באחרים, גאוותנים ארורים שרוצים רק להיות גדולים כמו גידולים...

לפתע קלטתי מהו סוד הסרטן - גאווה פראית. אלה שלוקים בה יכולים להיות דווקא צדיקים שנושאים בקרבם את מחלת הדור, כדי להילחם בה, להתגבר על התא הממאיר, ומתוך החושך - להאיר.

בתוך האוטובוס המטפס לעיר הקודש בקעה משפתיי תפילה חדשה: "אנא ריבונו של עולם, מגר מעולמך את המחלה הארורה... עזור לי שלא אהיה לעולם תא סרטני... זכה אותי להיות חלק אורגני מהמערכת הנפלאה שלך, שאהיה תא בריא..."