מתי אפשר כבר לשמוע מוזיקה? אחרי תשעה באב.
מתי נצא לטיול המשפחתי? אחרי תשעה באב.
נקנה לך את התיק החדש לכיתה א' אחרי תשעה באב.
חם כל כך בחוץ, מתי נסע לים? אחרי תשעה באב
מתי תסתפר כבר? אחרי תשעה באב
נקנה בגדים חדשים לבית ספר אחרי תשעה באב
אוף!!!! די כבר תשעה באב.. תשעה באב.. לא רוצים לשמוע תשעה באב!
איזה תקוע זה תשעה באב! באמצע הימים החמים, באמצע החופש, כל כך מתאים עכשיו לצאת לנופש, ללכת לים ולקפוץ בין הגלים, פשוט תקוע!! רוטנים הילדים.
אני מהנהנת בהסכמה ובכאב, החיים שלנו באמת תקועים מאז תשעה באב. שום דבר כבר לא זורם לפי הטבעיות שלו, הכל עצור, מכונס וקטן כל כך. המציאות כולה היא כמו צל חיוור של מה שהיא הייתה יכולה להיות כשהיא בשיא תפארתה.
כבר אמרו חכמים, שביתו של אדם הוא מבצרו, מהבית אנו מקבלים חוסן ויציבות, מקבלים חום ואהבה, ממנו אנו יוצאים לתת לעולם, כל אחד בעבודת יומו ותפקידו המיוחד ולעת ערב חוזרים להטען מחדש ולשאוב כוחות.
מאז שנחרב בית המקדש, חסר לנו הבית, הבית הלאומי של כל היהודים, אין לנו מאין לשאוב כוח וחוסן לאומי, כשאנחנו רואים את המנהיגים שלנו היום, שנוהגים בעליבות עם הזנב בין הרגלים אז דנים ומאשימים כל פעם מחדש את הדמות השלטונית המתחלפת ראשי ממשלות/ שרי הביטחון למיניהם/ נושאי דרגים בכירים בצבא, נצבים כמו בובות חוטים נלעגות, שנעות לפי הרוח והלחצים השונים מאומות העולם. היו שטענו שהסיבה לכך היא כיוון שבעלי התפקידים אינם שומרי תורה ומצוות אך ראה איזה פלא, גם כעת שרבים מהתפקידים הבכירים בידי חובשי כיפה כמו מפכ"ל המשטרה, ראש השב"כ, היועץ המשפטי לממשלה וכו' וכו' עדין השינוי המיוחל אינו קורה -מדוע??
האמת, שמאז החורבן נפער בתוכנו כעם וכיחידים בור וחסר עצום, אין מקור שממנו נוכל לשאוב חוסן וכוחות לאומיים, לעמוד מול אומות העולם ומול האויבים מבפנים ומבחוץ. שוב ושוב אנחנו מתקפלים ונסוגים מכל עמדה ומכל מקום כיוון שמקור כוחנו אבד ונותרנו חסרים כל כך.
יש יום אחד בשנה שאנו מתייחדים עם הכאב הצורב הזה, עם המחסור והצמא הבלתי פוסק לבניין לכינון ממלכת ד'. תשעה באב- יום חייב- יום שבו נחרב בית המקדש הראשון, יום שבו נחרב בית המקדש השני ויום שבו אירעו לאורך הדורות דברים קשים לעם ישראל (ואף בדורנו חווינו זאת הגירוש מגוש קטיף ארע דווקא בימים אלו...)
עוצרים לרגע, מכל צורכי החיים השוטפים, ואפילו מצרכים בסיסיים ביותר כמו אכילה ושתיה קשר קרוב עם בן הזוג ומודים שאנו תקועים, לגמרי תקועים!! נמצאים במציאות חסרה וכואבת כל כך, מודים שאי אפשר יותר להיות אומה שהיא רבע או שמינית מעצמה ומעוצמתה, אי אפשר לחיות במיסוך הכבד הזה, בעננה שמסתירה מעינינו את האור ומנהמת הלב פורצת קינה "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם הייתה כאלמנה..."
מאיפה נקבל את הרוח והעז הלאומי?!מאיפה נקבל רוח של קדושה וטהרה?! מאיפה נקבל אור וחום פנימי שיעירו בנו רוח אחרת?!
פעם, היה לנו מקום, שנקרא בית הבחירה, המקום שנתן לנו את הכוח הפנימי ואת טהרת הלב לעשות את הבחירות הנכונות בחיים כיחידים וכעם. המקום הזה היווה מוקד משיכה ליהודים מכל העולם אך לא רק היהודים היו עולים אליו, מכל העולם היו באים "ונהרו אליו כל הגויים.." ומרגע שדרכה כף רגלו של אדם שם הייתה ננסכת בו רוח אחרת, רוח הקודש ושמחה פנימית עצומה , תחושה של בהירות מה צריך לעשות ומה השליחות והתפקיד כעת. וכעת הבחירה הפכה לחרבה.
אך הכאב הוא לא רק כאב על מה שהיה ואבד אלא כאב שכולו קריאת כיוון לאן פנינו מועדות כעת, מתוך הכאב הזה אנחנו מאמינים ורוצים להצמיח מציאות אחרת חדשה, אך בו בעת ישנה ועתיקה כל כך. "חדש ימינו כקדם.." לחדש את מלכות ד' בעולם, לכונן את מלכות בית דוד ולבנות מחדש את בית המקדש, להיות לאור לכל הגויים.
היום שיוחד לכאב ולצער הוא היום שנקרא גם מועד, יום שבו נולד המשיח, יום שמוכן עומד להיות תחילה וראש לפדות והצלה יום של נחמה וישועה, שנזכה שתחזינה עינינו בימינו!
