בע"ה י"א טבת תשע"ט
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

בזכות מה ניצחו המכבים בחנוכה?

גם יוסף הצדיק עליו אנחנו קוראים השבוע וגם המכבים איתם נחגוג בשבוע הבא ניצחו בזכותה של השמחה - איך זה קורה? הרב שמואל אליהו מסביר

  • הרב שמואל אליהו
  • כ' כסלו תשע"ט - 16:22 28/11/2018
גודל: א א א

 

פרשת וישב תשע"ט

מצווה לספר בסיפור הנס כל אותו שבוע

וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ
מצליחים להתמודד

המילה "הצלחה" כתובה בתורה תשע פעמים, ותמיד היא מופיעה במקרה שבו יש התמודדות. כך, ארבע פעמים מופיעה המילה בסיפור עבד אברהם שהולך להביא את רבקה מבית לבן ובתואל. שלוש פעמים היא כתובה בהקשר של יוסף במצרים, "אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ" (בראשית לט כג. שני המקרים האחרים עוסקים בחוסר הצלחה. "לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה' וְהִוא לֹא תִצְלָח". במדבר יד מא. דברים כח כט).

הצלחתו של יוסף היא במצרים, שמתעבת עבריים (בראשית מג לב). ארץ העריות ערוות הארץ, "אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם" (יחזקאל כג כ). חברה נצלנית שנקראת בית עבדים. קשה לדמיין דבקות בה' במצבים כאלה, אבל זה בדיוק מה שאומרת התורה, "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף". גם בבית אדוניו המצרי (לט ב) וגם כשהיה בבור בבית הסוהר (לט כא).

אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה

יוסף היה חייב להיות במצרים בשמחה, כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. מפליא שהוא לא מבין מנין באה עצבות לכל הנוכחים בבור. "וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם" (בראשית מ ז). מסתבר שבסביבת יוסף לא היו האסירים יכולים להראות פנים רעות. גם מהאחים הוא מבקש לא להתעצב, למרות שמכרו אותו לעבד: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (בראשית מה ה). וגם כשיעקב כבר איננו, יוסף ממשיך לנחם את אחיו: "וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם" (נ כא). אולי זה הכוח שבזכותו מצליח יוסף להיות עם ה' גם בהיותו בארץ תלאובות.

התנהגות מלכותית גם בבור

היחס הזה לחיים היה גם היחס של יהודה המכבי וכל החשמונאים, הסתכלות שמביאה אדם להנהגת ציבור. התכונה הזאת קורנת מיוסף גם כשהוא עבד לפוטיפר במצרים, על כן פוטיפר ממנה אותו למושל בביתו. "וַיַּפְקִדֵ֙הוּ֙ עַל־בֵּית֔וֹ וְכָל־יֶשׁ־ל֖וֹ נָתַ֥ן בְּיָדֽוֹ" (לט ד). גם בבור רואה שר בית הסוהר את כוח ההנהגה החיובי של יוסף, על כן "וַיִּתֵּ֞ן שַׂ֤ר בֵּית־הַסֹּ֙הַר֙ בְּיַד־יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת כָּל־הָ֣אֲסִירִ֔ם" (לט כב). לא פלא שיוסף נוהג כך גם כשהוא מובא אל פרעה, ונותן למלך עצות גם מבלי להישאל. "יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע" (בראשית מא לד). כך צומחים מלכים, ומעשה אבות סימן לבנים.

מצווה לספר בנס
מלכות יוון על ישראל בימי הבית השני – מאה ושמונים שנה

התכונה הזאת הייתה במתתיהו ובניו. הם ראו את קרן האור הקטנה של הפך הקטן בתוך כל החושך הגדול של יוון שמלכה על כל העולם. הם נאחזו בה והביאו באמצעותה אור גדול לעולם כולו. כדי להבין את גודל החושך מספרת לנו הגמרא שמלכות יוון שלטה על ישראל 180 שנה! "מלכות פרס בפני הבית (השני) - שלשים וארבע שנה. מלכות יון בפני הבית - מאה ושמונים שנה. מלכות חשמונאי בפני הבית - מאה ושלש, מלכות בית הורדוס - מאה ושלש" (עבודה זרה ט ע"א). 

מלכות חשמונאים תחת מלכות רומי ברוב השנים

הרמב"ם (חנוכה ג א) כותב: "וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים וכו' וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני". אלא ש-200 השנים הללו כוללות בתוכן את מלכות הורדוס הגר האדומי שרדף את חכמי ישראל, ומתוך 206 השנים, במשך 180 שנה הם היו תחת מלכות רומי. "כשחלה רבי ישמעאל בר יוסי שלחו ליה רבי אמור לנו שנים וג' דברים שאמרת לנו משום אביך. אמר להו מאה ושמנים שנה קודם שנחרב הבית פשטה מלכות הרשעה על ישראל" (עבודה זרה ח ע"ב). רק 26 שנים לא לחצו הרומאים את ישראל. "עשרין ושית שנין קמו בהימנותייהו בהדי ישראל ולא אישתעבדו בהו".

רואים את האור ומצווה להגדילו ולפרסמו

ודאי יהיו שישאלו: אם היינו רוב השנים תחת מלכות יוון ואחר כך תחת מלכות רומא, מה בדיוק היה הנס ועל מה הייתה ההודאה הגדולה של חנוכה? הרי לא זו בלבד שהמלחמות לא פסקו אחרי נס פך השמן, הן אף התגברו ביתר שאת וביתר עוז. יש כאן נר אחד קטן בתוך אפלה גדולה!

המזל של עם ישראל הוא שיהודה וחבריו החשמונאים הסתכלו על המציאות בעיניים של יוסף הצדיק, ולכן הם זכו למלוכה. הם הסתכלו על האור הקטן שמגלה סייעתא דשמיא גדולה וקבעו שמונה ימים של הלל והודאה לה' יתברך.

וכך כותב הרמב"ם: "מצות נר חנוכה - מצוה חביבה היא עד מאוד, וצריך אדם להיזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח הא-ל והודיה לו על הנסים שעשה לנו" (פ"ד, הי"ב). מלמד אותנו הרמב"ם שמצוות פרסומי ניסא היא לא רק בהדלקת הנרות, אלא גם בסיפור הניסים שהיו בחנוכה. מעין מה שאנו עושים בליל הסדר, שמצווה לספר ביציאת מצרים כל אותו הלילה.

השכינה עם החיילים בשדה הקרב
בַּת-קוֹל מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים

על הרדיפות שרדפו היוונים את היהודים מספרת הגמרא, כי בימי שמעון הצדיק גייס קלגס אחד מיורשי אלכסנדר צבא גדול לבוא לכבוש את ירושלים ולהציב צלם בהיכל. "וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּשִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק שֶׁשָּׁמַע בַּת-קוֹל מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים שֶׁהוּא אוֹמֵר, בְּטִילַת עֲבִידְתָּא, דְאָמַר סָנְאָה לְאַיְתָּאָה עַל הֵיכָלָא, וְנֶהֱרַג גַּסְקַלְגַּס, וּבָטְלוּ גְּזֵרוֹתָיו, וְכָתְבוּ אוֹתָהּ שָׁעָה – וְכִוְּנָהּ" (סוטה לג ע"א). שמעון הצדיק, שהיה כהן גדול, שומע מקודש הקדשים בת קול שאומרת כי התבטל גיוס החיל שהיה אמור השונא להביא על היכל הקודש בירושלים, ונהרג גסקלגס, ובטלו גזירותיו (ירושלמי סוטה מה ע"ב).

אתקטיל קסגלגס ובטלו גזרותיו

במגילת תענית מבואר הסיפור ביתר פירוט: "בעשרין ותרין" של חודש שבט "בטילת עבידתא דיאמר סנאה לאיתאה להיכלא דילא למספד. מפני ששלח קסגלגס את הצלם להעמידו בהיכל ובאה שמועה לירושלם ערב החג. אמר להם שמעון הצדיק עשו מועדיכם בשמחה שאין דבר מכל הדברים ששמעתם. מי ששכן שכינתו בבית הזה כשם שעשה נסים לאבותינו בכל דור ודור כך יעשה לנו נסים בזמן הזה.

וכיון שראה שהיו משמשין ובאין אמר להם צאו וקדמו לפניהם יצאו מלאכים וקדמו לפניהם. מלאך אחד לעכו והשני לצור והשלישי לצידן והרביעי לכזיב. וכשנודע הדבר יצאו מלפניו כל גדולי ירושלם אמרו נמות ולא תהא כזאת. היו צועקים ומתחננים לשליח. אמר להם השליח עד שאתם צועקים ומתחננים לי צעקו והתחננו לאלהיכם שבשמים.

כיון שהגיע לכרכין ראה בני אדם שהם מקדימים אותו מכל כרך וכרך, כיון שראה אותם היה תמה אמר כמה מרובין אלו. אמרו לו: אלו הן היהודים שהקדימו לפניך לכל כרך וכרך. נכנס לכרכין וראה את בני אדם שהן מוטלין בשווקים על השק ועל האפר. לא הגיע לאנטיפטרס עד שבאה לו אגרת שנהרג קסגלגס מיד נטל את הצלם ונתנו לישראל וגררו אותו. ושמע שמעון קול מבית קדשי הקדשים שהוא אומר בטילת עבידתא דאמר סנאה לאיתאה להיכלא אתקטיל קסגלגס ובטלו גזרותיו וכתבו אותה שעה וכונו ואותו היום עשאוהו יום טוב".

הריגתו של גסקלגס ביטלה את הגזירה, כפי הנוהג שהיה בעולם העתיק לפיו אם מת מי שגזר גזירה  – מתבטלת הגזירה (רש"י מגילה טו ע"ב). עם זאת לא בטלו גזירות היוונים. הם המשיכו לנסות לקעקע את התורה ולהעביר את ישראל על דתם.

והיו עיני וליבי שם כל הימים

הקרבות עם מלכות יוון התמשכו גם בימי יוחנן כהן גדול, אביו של מתתיהו. חכמינו מספרים כי גם הוא שמע בת קול מבית קודשי הקדשים על ניצחונות בית חשמונאי מקודש הקדשים. "יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל שָׁמַע בַּת-קוֹל מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים שֶׁהוּא אוֹמֵר, נַצְּחוּ טַלְיָא, וְאָזְלוּ לְאַגָחָא קְרָבָא בְּאַנְטוֹכְיָא". ופירש רש"י "שהלכו פרחי כהונה בני בית חשמונאי להלחם עם יוונים לפני יום הכפורים ונלחמו ביום הכפורים ושמע יוחנן בת קול כשהיה עובד עבודת יום הכפורים" (סוטה לג ע"א). מסתבר שיש קשר הדוק בין השכינה השוכנת במקום הקדוש ביותר ביום הכיפורים לבין החיילים המוסרים את נפשם למען עם ישראל בשדה הקרב. מסתבר שעיני הקב"ה היו נתונות בשעת המלחמה על בניו, שנלחמים על חייו של עם ישראל ועל חרותו.

יום ניקנור - המלחמות שאחרי נס פך השמן
 

בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיָה מֵנִיף יָדוֹ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַים, וְאוֹמֵר אֵימָתַי תִּפֹּל בְּיָדִי וְאֶרְמְסֶּנָּה

בכ"ה בכסלו סיים יהודה המכבי את השתלטותו על ירושלים וטיהר את המקדש. בעקבות פעולות אלו של יהודה נקבעו ימי החנוכה כימי חג הודיה לדורות (מקבים א ד נב-נח). היוונים לא השלימו עם ניצחונו של יהודה המכבי, ושנתיים מאוחר יותר התחדשו הקרבות נגדו, עד שבסופם הוא נאלץ לוותר על אחיזתו בירושלים. הכוח בפיקודו נסוג לאזור ההררי שבצפון ירושלים, שם התארגן לקראת הבאות.

דמטריוס הראשון לא יכול היה לראות בשוויון נפש את התחזקותו של יהודה המכבי, ושלוש שנים אחר כך הוא שלח את ניקנור, אחד מבכירי מפקדיו, כדי להילחם ביהודה ולהפסיק את פעולותיו המרדניות. הלה התיישב בחקרא בירושלים וניסה ללכוד את יהודה בדרכי מרמה של משא ומתן.

וְקִצְּצוּ בְהוֹנוֹת יָדָיו וְרַגְלָיו, וּתְלָאוּם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַים

משלא עלה הדבר בידו, יצא דמטריוס למערכה נגד יהודה. הקרב התחולל בכפר שלמא מצפון לירושלים ונסתיים בכישלונו של ניקנור, עד שנאלץ לחזור לירושלים, שם שלט על המקדש ועל העיר, כשהוא מחכה לתגבורת שתגיע מאנטיוכיה. כעבור זמן הגיעה תגבורת מסוריה. הכוח הסורי נע על ציר מעלה בית חורון בדרכו לעבר גב ההר. ניקנור יצא לקבל את פניה של התגבורת הזאת, ולאחר ששני הכוחות התאחדו, הם יצאו למלחמה נגד יהודה, אשר חנה בחדשה, הסמוכה לקצהו המזרחי של מעלה בית חורון, בקרבת גבעון.

בגמרא בבלי כתוב: "תַּנְיָא, נִיקָנוֹר אֶחָד מֵאִפַּרְכֵי יְוָנִים הָיָה, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם הָיָה מֵנִיף יָדוֹ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַים, וְאוֹמֵר, אֵימָתַי תִּפֹּל בְּיָדִי, וְאֶרְמְסֶּנָּה. וּכְשֶׁגָּבְרוּ בֵּית חַשְׁמוֹנָּאי וְנִצְּחוּם, וְקִצְּצוּ בְהוֹנוֹת יָדָיו וְרַגְלָיו, וּתְלָאוּם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַים. אָמְרוּ, פֶּה שֶׁהָיָה מְדַבֵּר בְּגַאֲוָה, וְיָדַיִם שֶׁהָיוּ מְנִיפוֹת עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַיִם תעשה בהם נְקָמָה" (תענית יח ע"ב). ובגמרא ירושלמי: "יוֹם תְּלַת עָשָׂר בֵּיהּ (באדר) יוֹם נִקָנוֹר. מַהוּ יוֹם נִקָנוֹר? שִׁלְטוֹן (חיל רגלי) מִשֶּׁל מַלְכוּת יָוָן עוֹבֵר (היה עובר) לְאָלְכְּסָנְדְרִיָא. רָאָה אֶת יְרוּשָׁלַם וְחִירֶף וְגִידֶף וְנִיאֵץ וְאָמַר, בְּשׁוֹבִי בְּשָׁלוֹם אָתוּץ אֶת הַמִּגְדָּל הַזֶּה. וְיָצָא אֵלָיו אֶחָד מִשֶּׁל בֵּית חַשְׁמוֹנָיי וְהָיָה הוֹרֵג בְּחֵיְילוֹתָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לַקְרוֹבִין שֶׁלּוֹ. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַקְרוֹבִין שֶׁלּוֹ קָטַע אֶת יָדוֹ וְחָתַךְ אֶת רֹאשׁוֹ וּתְחָבָן בָּעֵץ וְכָתַב מִלְמָטָן, הַפֶּה שֶׁדִּיבֵּר בָּאַשְׁמָה, וְהַיָּד שֶׁפָּשְׁטָה בְּגַאֲוָה, וּתְלוּיִן בְּקוֹנְטַס (על עץ גבוה) נֶגֶד יְרוּשָׁלַם" (תענית יב ע"א. מגילה ו).

חִזְקוּ וְאִמְצוּ כִּי כָכָה יַעֲשֶׂה ה' לְכָל אֹיְבֵיכֶם

המעשה הזה של תליית ידיו וראשו של ניקנור מול שערי ירושלים הוא מעשה חריג, לכל הדעות. אלא שהוא נעשה כדי לחזק את רוחו של עם ישראל, שהיה מפוחד מעוצמת היוונים ומעוצמת ניקנור. שלא יפחדו מקול המונם וגאוותם. ממש כשם שעשה יהושע בן נון שרצה לחזק את לב ישראל ולב אנשי המלחמה כנגד הכנענים: "וַיְהִי כְּהוֹצִיאָם אֶת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה אֶל יְהוֹשֻׁעַ וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֶל קְצִינֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הֶהָלְכוּא אִתּוֹ קִרְבוּ שִׂימוּ אֶת רַגְלֵיכֶם עַל צַוְּארֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרְבוּ וַיָּשִׂימוּ אֶת רַגְלֵיהֶם עַל צַוְּארֵיהֶם". יהושע מסביר לכל העם ולראשי הצבא כי כל המעשה הזה נועד לחזק את רוחם שלא יפלו במלחמה. "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחָתּוּ חִזְקוּ וְאִמְצוּ כִּי כָכָה יַעֲשֶׂה ה' לְכָל אֹיְבֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם נִלְחָמִים אוֹתָם: וַיַּכֵּם יְהוֹשֻׁעַ אַחֲרֵי כֵן וַיְמִיתֵם וַיִּתְלֵם עַל חֲמִשָּׁה עֵצִים וַיִּהְיוּ תְּלוּיִם עַל הָעֵצִים עַד הָעָרֶב"  (יהושע י).

ותחי רוח העם ויחוגו את היום ההוא בשמחה גדולה

בספר החשמונאים מסופר כי בניצחון הזה במיוחד קיבל העם כולו כוח. כל המתחבאים במערות יצאו מהפחד שלהם ורדפו אחרי שרידי חיל ניקנור העצום. "ויהי ביום שלושה עשר לחודש אדר ויערכו מלחמה, וינגף חיל נקנור, והוא נפל ראשונה במערכה. וירא העם כי נפל שר צבאם, וישליכו את הנשק וינוסו. וירדוף יהודה אחריהם דרך יום אחד מחדשה ועד גזר, ויריעו בחצוצרות אחריהם לתת אות לבני ישראל. ויצאו מכל חוות ארץ יהודה מסביב ויפלו עליהם. ויהי בפנות האויב לקראתם, ויפלו כולם בחרב עד לא נשאר שריד ופליט. ויעט העם אל השלל, ויכרתו את ראש נקנור ואת ידו הימנית אשר נשא בגאון לבבו, ויוקיעום בירושלים. ותחי רוח העם ויחוגו את היום ההוא בשמחה גדולה, ויצוו לחוג את יום השלושה עשר לחודש אדר מימים ימימה" (חשמונאים א' פרק ז).

מעטים מול רבים

מרן הרב אליהו זצוק"ל היה מזכיר את דברי רש"י, שאמר כי בתחילת המלחמה של ישראל ביוונים היו ממש מעטים מול רבים, 12 בני חשמונאי ואלעזר כנגד כמה רבבות. עליהם התפלל משה "וּללֵוי אמר... בָרֵך ה' חֵילו", על החיילים משבט לוי (דברים לג ח-יא ורש"י שם).

עם ההצלחות הצטרפו רבים לצבא החשמונאים, והוא מנה אלפי חיילים. חלק היו מאותם שהתחבאו במערות ופחדו להילחם ביוונים מחמת עוצמתם, חלק מהם היו מתייוונים. הגמרא מספרת כי בתחילה היו המתייוונים הללו מתביישים בכך שהם נימולים, וכדי להסתיר עובדה זאת היו מושכים בעורלתם. אחר כך חזרו אותם יהודים בתשובה ומלו את עצמם שנית, למרות הסכנה הרפואית שבדבר, שנאמר: "המול ימול" – אפילו מאה פעמים. ואומר "את בריתי הפר" – לרבות את המשוך (עיין יבמות עב ע"ב). ואלה היו החיילים שהתווספו עוד ועוד לצבא החשמונאים.

אור המנורה דוחה הרבה מן החושך

אנחנו חושבים שמה שעורר את העם היה הניצחון של יהודה על ניקנור, ובוודאי זה נכון. אבל יש עוד כוח פלאי שהפעיל יהודה על נשמות ישראל, והוא אורה של המנורה. חכמינו אמרו שיש בכוח המנורה הטהורה להאיר את הנשמות של עם ישראל. "כיון שהיו מדליקין מן המנורה, כל חצר שהיתה בירושלים הייתה משתמשת לאורה" (תנחומא תצוה ג). כך הסביר מרן הרב אליהו זצ"ל את ההתהפכות ברוחו של יוסף משיתא הבוגד שחזר לעמו בעקבות המגע עם המנורה הטהורה.

"בשעה שבקשו שונאים ליכנס להר הבית אמרו יכנס מהם ובהם תחלה (אמרו ייכנס יהודי תחילה. וביקשו מיוסף משיתא, שהיה בוגד יהודי ששירת אותם), אמרין ליה: עול. ומה דאת מפיק דידך הוא (אמרו לו: כנס ומה שאתה מוציא שלך הוא). נכנס והוציא מנורה של זהב. אמרו ליה: אין דרכו של הדיוט להשתמש בו. אלא עול זמן תניינות ומה דאת מפיק דידך הוא (כנס פעם נוספת ומה שאתה מוציא עכשיו יהיה שלך). ולא קבל עליו. נתנו לו מכס שלש שנים - ולא קבל עליו. אמר (יוסף משיתא): לא די שהכעסתי לאלהי פעם אחת אכעיסנו פעם שניה! ומה עשו לו? נתנוהו בחמור של חרשים והיו מנסרים בו והיה צווח: ווי דאכעסתי לבריי" (בראשית רבה תולדות סה כב).

כשראו הרומאים שיוסף משיתא הבוגד לא מסכים להיכנס פעם נוספת לתוך ההיכל לקחת עוד כלי קודש, הם הכניסו אותו לתוך גלגל גדול והחלו לסרוק את בשרו במסמרים בעודו חי, עד שיצאה נשמתו בייסורים גדולים. בשעה זו היה צועק יוסף משיתא: אוי לי שהכעסתי את בוראי. והסביר מרן הרב אליהו זצוק"ל, כי מכאן אפשר להבין את כוח המנורה הטהורה שהיפכה את רוחו של יוסף משיתא. שבתחילה היה כל כך מרושע, גס ומתועב, ואחר כך חזר בתשובה גדולה בזכות המגע עם הקודש. לא התפתה לשידולי הרומאים ולא לאכזריותם הרבה. וכשחתכו את בשרו במשור הוא לא צעק: אוי לי מהמשור, אלא: אוי לי שהכעסתי את בוראי.

שמירת שבת במחנה היוונים

בספרים חיצוניים מובא כי צבאו של ניקנור מנה חיילים יהודים רבים שהתייוונו. אבל בעקבות כל מה שקרה הם התחילו להתעורר בתשובה והחלו לחזור לשמור שבת במחנה היוונים. בשעת ההתארגנות לקרב מול יהודה הם ביקשו מניקנור לאפשר להם לא לחלל שבת. הוא כמובן כעס מאוד ודחה את בקשתם, והם התמרמרו והחלו להרגיש זרים בצבאו. יהודה, שידע מה שמתרחש במחנה ניקנור, לחץ לחתור למגע עם ניקנור במלחמה. הוא העריך כי כל צבא השכירים של ניקנור יתפזר ברגע שניקנור ייהרג, וכך באמת קרה. הנסיגה החלה בקרב היהודים המתייוונים, ונסיגתם יצרה בריחה המונית של כל העמים האחרים שהיו שכירים בצבאו של ניקנור.

 

חנוכה - הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי
מזמור שיר חנוכת הבית לדוד

ביטוי לכל זה אנו מוצאים ב"מזמור שיר חנוכת הבית לדוד", שאומרים בחנוכה אחרי שיר של יום. בשיר חנוכת הבית היינו מצפים לשמוע הרבה תודה, אבל בפועל אנו מוצאים שם עלייה מהכאב ומהשאול. "אֲרוֹמִמְךָ֣ ה֭' כִּ֣י דִלִּיתָ֑נִי וְלֹא־שִׂמַּ֖חְתָּ אֹיְבַ֣י לִֽי: ה֥' אֱלֹהָ֑י שִׁוַּ֥עְתִּי אֵ֝לֶ֗יךָ וַתִּרְפָּאֵֽנִי: ה֗' הֶֽעֱלִ֣יתָ מִן־שְׁא֣וֹל נַפְשִׁ֑י חִ֝יִּיתַ֗נִי מיורדי־מִיָּֽרְדִי־בֽוֹר". גם המשך הפרק מלא בזה: "מַה־בֶּ֥צַע בְּדָמִי֘ בְּרִדְתִּ֪י אֶ֫ל־שָׁ֥חַת הֲיוֹדְךָ֥ עָפָ֑ר הֲיַגִּ֥יד אֲמִתֶּֽךָ: שְׁמַע־ה֥' וְחָנֵּ֑נִי ה֗' הֱֽיֵה־עֹזֵ֥ר לִֽי: הָפַ֣כְתָּ מִסְפְּדִי֘ לְמָח֪וֹל לִ֥י פִּתַּ֥חְתָּ שַׂקִּ֑י וַֽתְּאַזְּרֵ֥נִי שִׂמְחָֽה".

אור שמוסיף והולך

כל זה בא ללמד כי הישועה שהייתה בימי חשמונאים הייתה מלווה בעלייה מתהומות עמוקים מאוד. חכמתם הענקית של יהודה ובניו הביאה את ישראל לראות את נקודת האור של הפך הקטן. להתחזק ממנו ולהרבות את אורו בסוד מוסיף והולך עד שהגיעו לניצחון הגדול. ומנין למדו זאת? מדוד המלך, שגם הוא ידע סיבוכים לא קטנים, ובמקום להתלונן הוא בחר לשיר ולהודות לה', ומזה צמחה מלכותו.

שיר כנגד פגעים ונגעים אחרי הדלקת נרות

את היסוד הזה רואים גם במה שכתב משה רבנו על הגאולה שנאמר כסגולה אחרי הדלקת נרות חנוכה. כך כתב הבן איש חי: "ויש סגולה לשמירה, לומר כל לילה אחר הדלקת נר חנוכה, שבע פעמים ויהי נועם וכו', ומזמור יושב בסתר" (תהילים צא - בא"ח הלכות חנוכה כג). בגמרא יש מחלוקת אם השיר הזה הוא "שיר של פגעים" או "שיר של נגעים". "מאן דאמר דנגעים, דכתיב: 'ונגע לא יקרב באהלך'. ומאן דאמר פגעים: דכתיב: 'יפול מצדך אלף'" (שבועות טו ע"ב).

שיר של פגעים ונגעים בהרחבת המקדש וירושלים

הגמרא מביאה את המחלוקת על השיר הזה בהקשר להלכה שאומרת כי הרחבת ירושלים נעשית על ידי שאומרים "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" ו"יושב בסתר" (תהילים צא). ובתוספות שם (שבועות טו ע"ב, ד"ה עד) הוא כותב כי היו אומרים מזמור "יושב בסתר" בעיקר בגלל הפסוק "רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה", שמדבר על האויבים שהיו מציקים לישראל בשעת בניין המשכן או המקדש או ירושלים. ובכוח השירה הזאת היו דוחים אותם.

כנגד הנגעים בנפש פנימה וכנגד הפגעים בגוף

המהר"ל (חדושי אגדות על שבועות יג) הסביר כי המחלוקת בגמרא אם השיר הזה נקרא "שיר של נגעים" או "שיר של פגעים" נוגעת להבנה כי יש שני סוגים של מפריעים בבניין הקדושה. "יש מזיקין שולטין בגופו ויש אשר שולטין בנפשו, ומי שקורא אותו 'שיר של פגעים' – הפגע הוא לנפש כאשר יקרה לו פגע רע. ומי שאמר 'שיר של נגעים' –  הנגע הוא בגופו של אדם. ואין מחלוקת ביניהם רק שזה אומר כי ה'פגע' הוא עיקר שצריך שמירה ממנו, וזה אומר ה'נגע' שצריך שישמור ממנו". וכל המזמור הזה הוא להציל מהם. לסלק כוחות הטומאה, לדחות אותם בכוח הקדושה.

כך אנו אומרים את המזמורים הללו בשעת הדלקת הנרות, כי יש בכוח הנרות השמחה והאמונה להגן עלינו ולהרחיק מעלינו את כל המשטינים והמקטרגים שרוצים להפריע לנו בבניין המקדש ובבניין ירושלים. כנגד כולם אנחנו מדליקים את הנר הקטן הזה, שהתקיים בו בסופו של דבר "וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וּבָאוּ חֶמְדַּת כָּל הַגּוֹיִם וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד אָמַר ה' צְבָאוֹת: לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת: גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָאוֹת וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם ה' צְבָאוֹת" (חגי ב). אמן ואמן.

 

תגובות (0) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


24 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 95 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד