בע"ה כ"ט טבת תשע"ח
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

הרב אליהו: הסיבה לנקמה ברוצחים היא חשיבות החיים

"רחמים על רוצח מזמינים את המוות הבא שיבוא על ידי הרוצח ועל ידי רשעים אחרים שיאמצו את דרכו", אומר הרב אליהו

  • הרב שמואל אליהו
  • כ"ד טבת תשע"ח - 21:00 11/01/2018
גודל: א א א

וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם

אותות לעם ישראל

ה' אומר למשה "וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ז ג). מה ההבדל בין "אות" ל"מופת"? הספורנו מסביר כי לבני ישראל לא היה ספק בקיום ה', אבל היה להם ספק אם משה הוא שליח ה'. "כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'" (שמות ד א). לכן בני ישראל צריכים אות. כי "האות הוא עדות לשליח. לפיכך עשה אותות לעיני עם ישראל, שלא היה ספק אצלם על גודל המשלח ויכולתו, אבל היה (ספק) על השליח אם הוא שליח אמת". וכך כתוב אצל בני ישראל רק לשון אות. "וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן. וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה" – תראה להם את מכת דם (ד ח-ט. ז, יז). "וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם" (ד לא. דוגמה לדבר אפשר למצוא אצל גדעון, שמסופק אם ה' מדבר איתו, ומבקש אות: "אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי". שופטים ו יז. וראה רש"י דברים יג).

מופתים לפני פרעה

אותם המעשים שנעשים לפני פרעה נקראים בתורה "מופתים". "רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה" (שמות ד כא). גם פרעה דורש לראות רק מופתים. "כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין" (ז ט). והטעם הוא, כי לפרעה היה ספק על עצם קיום ה', וכן הוא אומר: "לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (שמות ה ב). בשבילו המטה המתהפך לתנין הוא "מופת" ללמד על מציאות ה' – "להורות על גודל המשלח ושראוי לשמוע בקולו" (ספורנו שמות ז ט. כן מצינו אצל חזקיהו שחזרה השמש לאחוריה ונקראת אצלו "אות". לעומת זאת "לְעֵינֵי כָל הַגּוֹיִם" היא נקראת "מוֹפֵת" "וְכֵן בִּמְלִיצֵי שָׂרֵי בָבֶל הַמְשַׁלְּחִים עָלָיו לִדְרֹשׁ הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר הָיָה בָאָרֶץ" - ישעיה לח ז; מלכים ב' כ, ח; דברי הימים ב' לב').

קלקול התנין לעומת קלקול הנחש

בגלל ההבדל הזה אצל משה המטה הופך לנחש, ואילו אצל פרעה לתנין (רש"י מסביר שהתנין שנאמר אצל פרעה הוא למעשה הנחש שהיה בסנה אצל משה - שמות ז י). הקלקול של פרעה שנתקן במהלך יציאת מצרים הוא הכפירה במציאות ה', פרעה חושב שהוא האלוהים שברא את העולם. "דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי אלוקים הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט ג).  זה קלקול התנין. משה ובני ישראל, לעומתו, מתקנים ביציאת מצרים את קלקול הנחש שהחטיא את אדם וחוה בחטא שבו הם מכירים בה' אבל מפרים את דברו (עיין ב"ב עד ע"ב).

מוות למחבלים בימינו

לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם

המופתים הגדולים שה' עושה למצרים הם מכת בכורות והטְבעת המצרים בים סוף. לפניהם אומר ה' למשה: "לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". המופתים הללו הם נקמה במצרים על כל הרע שעשו לישראל בשנות השיעבוד. בלעדי הנקמה הזו - אין נחת לארץ. "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" (במדבר לה לג). בגללה אסור לחמול על רוצחים ולקחת כופר לנפשו. "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ, כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ" (שם).

כך נצטווינו בספר בראשית (ט ה-ו): "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ. כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". והסביר שו"ת "חוות יאיר" (קמו): "מפורסם ושגור בפי כל שנפש הנהרג לא ימצא מנוח עד שיעשה נקמה ברוצח. ויש כמה ראיות לאמיתות הדבר ממעשים שהיו. גם מדברי רז"ל על מקראי קודש גבי קין, ודמי נבות ודם זכריה". לכן הנוקם נקרא "גואל הדם".

המרחם על אכזרים, סופו להתאכזר לרחמנים

הסיבה המעשית לנקמה ברוצחים היא החיים. רחמים על רוצח מזמינים את המוות הבא שיבוא על ידי הרוצח ועל ידי רשעים אחרים שיאמצו את דרכו. גאולתם של ישראל מתחילה במשה שמחסל את הרוצח המצרי שהכה איש עברי מאחיו וטומן אותו בחול. הגמרא (סנהדרין נח ע"ב) לומדת מכאן הלכה: "אמר רבי חנינא גוי שהכה את ישראל - חייב מיתה. שנאמר 'ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי'", וכן נפסק ברמב"ם "וגוי שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר: ויפן כה וכה ויך את המצרי" (הלכות חובל ומזיק פרק ה ג).

רוצח שאין לו עדים – מכניסים לכיפה

בגלל חשיבות החיים ובגלל הצורך הגדול להגן על החיים, לא מקלים על הרוצחים כהוא זה. ואם יש בעיה משפטית להעמיד את הרוצח לדין, מחפשים כל דרך על מנת לנקום את נקמת ההרוגים, שלא תימלא הארץ דמים. ומכאן באה ההלכה הבאה: "ההורג נפשות ולא היו שני העדים רואין אותו כאחת אלא ראהו האחד אחר האחד, או שהרג בפני שני עדים בלא התראה, או שהוכחשו העדים בבדיקות ולא הוכחשו בחקירות, כל אלו הרצחנין כונסין אותן לכיפה (מקום סגור) ומאכילין צר אותן לחם ומים לחץ עד שיצרו מיעיהן, ואחר כך מאכילים אותן שעורים עד שכריסם נבקעת מכובד החולי (וימותו)" (רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ד', יא).

שפיכות דמים – השחתת יישובו של עולם

ממשיך הרמב"ם ומסביר כי הדין הזה הוא מיוחד לרוצחים. "שאע"פ שיש עונות חמורין משפיכות דמים - אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים. אפילו עבודה זרה ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים. שאלו העונות הן מעבירות שבין אדם להקב"ה. אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו. וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא 'רשע גמור'. ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה, ולא יצילו אותו מן הדין שנאמר (משלי כח): 'אָדָם עָשֻׁק בְּדַם נָפֶשׁ עַד בּוֹר יָנוּס אַל יִתְמְכוּ בוֹ'" (רמב"ם שם, ח-ט).

אין מחילה לרוצח - כי אין בכל פשעי האדם יותר חמורה מזו

"על כן הזהירה התורה שלא ליקח כופר מן הרוצח ואפילו נתן כל ממון שבעולם ואפילו רצה גואל הדם לפטרו. שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם, אלא קנין הקב"ה" (רמב"ם שם א', ד'). ואפילו אם אדם נפצע פצעים אנושים וחי בהכרה כמה שעות או ימים לפני שהשיב את נשמתו, והודיע כי הוא מוותר ומוחל לרוצח – לא נוותר לרוצח. וכל שכן אם משפחות מוחלות לרוצח אין בדבריהן כלום. "ולפיכך אפילו נתקיים הנהרג שעה או ימים והוא מדבר ודעתו נכונה עליו, ואמר הניחו להורגי כבר מחלתי לו וסלחתי לו - אין שומעין לו. אלא נפש תחת נפש בהכרח, תוך שויון קטן וגדול, עבד ובן חורין, החכם והסכל, כי אין בכל פשעי האדם יותר חמורה מזו" (מורה הנבוכים חלק שלישי מא).

גאולת דם – על ידי הציבור

גואל הדם הוא ימית את הרוצח

בגלל הסכנה שבוויתור לרוצחים קבעה התורה מצווה לגאול את הדם ולהרוג את הרוצח. ואם אין לנרצח גואל – בית דין ממיתים את הרוצח בסייף. כך כותב הרמב"ם: "מצוה ביד גואל הדם שנאמר 'גואל הדם הוא ימית את הרוצח'. וכל הראוי לירושה הוא גואל הדם. לא רצה גואל הדם או שלא היה יכול להמיתו או שאין לו גואל דם, בית דין ממיתין את הרוצח בסייף" (סנהדרין מה ע"ב. רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה ב).

גם כשבטלו דיני נפשות – לא בטלו דיני נקמה

למרות שבטלו דיני נפשות אחרי המעבר של הסנהדרין ממקומם בלשכת הגזית להר הבית (ע"ז ח ע"ב) – "דין ארבע מיתות לא בטלו. מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו" וכו'. ולא רק בזה לא בטלה, אלא גם בדיני נקמה. כן כתוב בתשובת "בית יוסף" (ב') שמותר גם בימינו ללכת בשבת חוץ לתחום לנקום נקמת אביו (כנה"ג). והקשה ה"מגן אברהם" (שו ס"ק כט) למה מצוות נקמה יתירה שהתירו בגללה ללכת מחוץ לתחום בשבת (ראה משנ"ב שו ס"ק נח). וכנראה שה"בית יוסף" סבר כמו הרמב"ם, שמצוות נקמה היא מצווה גדולה ובניין עולם תלוי בה.

חשוב להדגיש כי ה"מגן אברהם" והמשנה ברורה מסופקים אם מותר לחלל שבת לצורך נקמה. אבל הם לא מסופקים בעיקר הדין שחובת הנקמה ברוצחים קיימת גם בימינו. וטעמא דמסתבר הוא, כי אם לא נעשה נקמה ברוצחים בימינו – מלאה הארץ חמס ולא נוכל לחיות בארץ.

מצוות נקמה – מדין גואל הדם

בשו"ת "אגרות משה" (אורח חיים חלק ה סימן יח) כתב כי הלכה זאת היא פלא, "וכי היכן מצינו שיש בכלל מצווה לנקום?". ותירץ כי חובת נקמה בימינו היא כנראה מדין מצוות גואל הדם. שהתורה אומרת על גואל דם: "מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה, רֹצֵחַ הוּא: גֹּאֵל הַדָּם יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ" (במדבר לה כא). והגמרא (סנהדרין מה ע"ב) דורשת על זה: "מצוה בגואל הדם. ומניין שאם אין לו גואל, שבית דין מעמידין לו גואל? שנאמר בְּפִגְעוֹ בוֹ, מכל מקום".

רמב"ם - גאולת דם גם בלי בית דין

לדעת הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ו הלכה ד) גואל הדם יכול להרוג את הרוצח גם במקרים שבהם בית הדין לא יכול להורגו. "ומה יעשה זה (הרוצח)? ישב וישמור עצמו מגואל הדם, וכן כל הרצחנים שהרגו בעד אחד או בלא התראה וכיוצא בהן אם הרגן גואל הדם אין להם דמים, לא יהיו אלו חמורים מההורג בלא כוונה". והקשה הראב"ד על הרמב"ם דלעיל: "ואיך נאמין בעד אחד להתיר דמו של זה לגואל הדם"? ותירץ ה"כסף משנה" כי מדובר בעדות שבית-דין לא יכול להעניש על פיה, אבל ברור לנו כי האדם הזה הוא רוצח. למשל, כשעד אחד בא היום והשני מחר. העדות הזאת איננה קבילה בבית-דין, אבל לא ייתכן שזאת תהיה עילה לאפשר לרוצח ללכת חי על פני האדמה.

רמב"ן – גאולת דם לכתחילה עם בית דין

הרמב"ן חולק וכותב כי המצווה על גואל לנקום את דם קרובו היא אחרי שבית הדין קבע את חיוב הרוצח, וכן כתב (בהשגות לספר המצוות לרמב"ם שכחת העשין מצוה יג): "שנצטוינו בענין הרוצח אחרי שנתחייב מיתה בבית דין שיבקשנו גואל הדם וירדוף אחריו וינקום נקמתו ממנו שיביא אותו לבית דין ויומת כמשפטו". ואם אין אפשרות להרגו על-ידי בית-דין - צריך גואל הדם להרוג את הרוצח מכל מקום. "או שירצח אותו הגואל אם לא יוכל לו בית דין". שכך אומרת הגמרא (סנהדרין מה ע"ב): "'מות יומת המכה רוצח הוא' - אין לי אלא במיתה הכתובה בו, מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו, שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו - תלמוד לומר 'מות יומת המכה' - מכל מקום".

ריב"ש – לתקן עולם מצווה להורגם

על פי זה פסק הריב"ש (בשו"ת סימן רנא) כי גם בזמן הזה בית דין מכין ועונשין והורגים רוצחים, אם השעה צריכה. ואפילו אם אין עדים לרצח. "ומכל מקום, משום מיגדר מלתא, כיון שמת מביניהם, אם רואה אתה להמיתם, כיון שעשו כן בשאט בנפש, ביד רמה ובזדון, כמו שנראה, שארבו לו בלילה, וגם ביום ובפרהסיא, בפני טובי הקהל, היו הולכין בכלי זיין כנגדו, הרשות בידך". אע"פ שאין שם עדים, אלא רק ראיות חזקות ואמתלות אמיתיות. "ואם הייתי אני הדיין בהורמנא דמלכא, כך הייתי עושה, ולא הייתי מיקל עליהם ביותר מזה".

בזאת הארץ אין אנו רגילין לדון בדיני נפשות

ממשיך הריב"ש וכותב כי צריך להתחשב בחוקי הממלכה: "זהו מה שנראה לי בזה מתוך האומד. כי כבר ידעת, שבזאת הארץ אין אנו רגילין לדון בדיני נפשות, ואף לא לקוץ יד ורגל, כי המשפט למלך הוא. האמנם אתה, היושב על המשפט, ויודע מנהג משפט הארץ ושופטיה, איך נוהגין לדון מפני צורך השעה בענינים כאלה, עשה כהם, ואל תטוש תורת אמך. כי באמת, כשאני כותב בזה, רתתו ידי, וארכובותי דא לדא נקשן; ולכן, לא תסמוך בזה על דעתי, רק על דעתך, כאשר יורוך מן השמים. כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ולא תהא שמיעתי גדולה מראיתך". גם תשמור על החוק וגם תהיה בטוח שהדין עם הרשע הזה נעשה.

רוצחים שהורגים בשאט נפש – גם בימינו

ב"קצות החושן" (סימן ב) הסתפק אם בזמן הזה שייך דינא דגואל הדם, שמצד אחד צריך לשבור זרוע הרשעים, ומצד שני צריך לברר את העובדות לאשורן ואין לנו בתי-דין שדנים דיני נפשות. גם רבי יהונתן אייבשיץ מסתפק בדבר ומסיק כי במקרה של רוצחים שהורגים בשאט נפש "ודאי למגדר מילתא אמרינן דיש לו אף בזמן הזה דין גואל הדם" (אורים סימן ב').

גאולת דם באמצעות עורך-דין

בשו"ת "צמח צדק" (הקדמון סימן קיא) נשאל: "באחד שנהרג בדרך ויודע מי הוא הרוצח ויכולין להנקם ממנו אם אחד מקרובי הנרצח יבקש דין על הרוצח. האם יכולין לכוף לקרובו שיהיה הוא רודף אחר הרוצח להעמידו בדין? ואם יש לכופו שיוציא ממון על זה אם הוא אמוד ועד כמה יש לכופו, ועד היכן מיקרי 'קרוב'?". ועונה "כי יראה דיש לכוף לקרובו של הנרצח שיהא רודף אחר הרוצח להעמידו בדין". כי "מצוה בגואל הדם". ואם הוא לא יכול לגרום להמתת הרוצח דרך בית-דין, שישכור עורכי-דין לשם כך. כשם שעושה בכל מצווה אחרת, כדוגמת מילת בנו, שאם אינו יודע למול את בנו שוכר לשם כך מוהל בכסף. 

גאולת דם – גם בנוכרי שרצח

גאולת דם שייכת גם בגוי שרצח יהודי, שאם לא תיקח דין מן הרוצחים הגויים – מלאה הארץ חמס. וכך הוא מביא משם "ילקוט שמעוני" (א יז  קכז) על דוד המלך שלקח חמישה חלוקי אבנים להרוג בהם את גוליית, שהיה נוכרי, כידוע. והסביר המדרש כי דוד שימש שליח מצווה לחמישה גואלי דם מיד גוליית. "אחד לשמו של הקב"ה, ואחד לשמו של אהרן, ושלשה לשלשה אבות העולם". כיוון שגוליית חירף מערכות אלוקים, דוד נוקם נקמת אלוקים. וכיוון שפגע בברית האבות הקדושים, הוא נוקם את נקמת האבות. וכיוון שגוליית רצח את חפני ופנחס הכהנים בני עלי, על כן אהרון הכהן גואל הדם ודוד פועל בשמו (רד"ק שמואל א פרק יז פסוק מ). הרי מבואר דמיקרי גואל הדם להינקם מן הרוצח אפילו כשהוא גוי.

מהסיפור של אהרון הכהן אתה למד כי "אין שיעור לדבר, אלא כל שאין קרוב יותר ממנו מיקרי הוא קרוב אפילו שהוא רחוק בקורבתו רק שהוא ממשפחת אביו וראוי ליורשו. דהרי אהרן רחוק הרבה היה מן בני עלי ואפילו הכי אמר שהוא גואל הדם". וכך מובא ברמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה ב): "וכל הראוי לירושה הוא גואל הדם", וראויים כל בני ישראל לרשת אדם אם אין קרובים ממנו.

השתתפות הקהל בתשלום לנקמת דם

לכן, אם אין אפשרות לקרוב המשפחה לשלם לעורכי דין כדי שיהרגו את הרוצח, הציבור צריך לעזור לו בהוצאות. "ונכון הוא שאותן הוצאות היתירים על הרגיל כגון שכר מליצות ושְחדִים יתנו מתוך הקהל כדי לגדור הפרצה שאם הם לא יהיו נוקמים מן הרוצח יהיה דמן של בני ברית ח"ו כהפקר, ויוסיפו לעשות כאלה ח"ו, והרי כל עוברי דרך בסכנה זו הם. לכך צריכין כולם לסייע לזה. וכן נהגנו פעמים הרבה ועשינו עם פרנסי הדור שהיו מעמידים גואלים לרדוף אחר הרוצחים. ואפילו לפעמים כשהיינו יודעים שלא נוכל להוציא מכח אל הפועל להנקם מן הרוצח, אפילו הכי היינו מעמידים גואלים לרדוף אותם בדין, כדי שיהא מפורסם שאין דמן של בני ברית הפקר".

רצח כתופעה – לא אצל יהודים

יש שואלים מה דין מחבלים יהודים על-פי ההלכה. התשובה היא שגם רוצח יהודי לפעמים חייב מיתה, וכפי שעולה מתוך התשובות דלעיל. אמנם בשו"ע (חושן משפט - סימן ב סעיף א) נאמר כי רק כשמדובר בתופעה הורגים שלא מן הדין. "כל בית דין, אפילו אינם סמוכים בא"י, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות (ושהוא צורך שעה) היו דנין בין מיתה בין ממון, בין כל דיני עונש, ואפילו אין בדבר עדות גמורה". ורצח כתופעה הוא רק אצל המחבלים הערבים. יהודים שרוצחים ערבים זה דבר נדיר, ולא עוד אלא שהרוצחים הערבים מקבלים רוח גבית ומשכורת נכבדה וכבוד גדול מכל הסביבה ומהרשות הפלסטינית. לעומת רוצחים יהודים שלא מקבלים תמיכה אפילו מבני משפחותיהם. על כן דינם שונה.   

יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה?

אחריות המנהיגים שלא יהיו רוצחים

מהאמור לעיל למדנו שהאחריות היא על הציבור כולו, ובמיוחד על מנהיגי הציבור. ודבר זה למדנו מהלכות עגלה ערופה שנאמר בה: "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ" – הזקנים והשופטים עורפים עגלה בנחל –  "וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (דברים כא). שואלת הגמרא (סוטה מו ע"ב): "וכי על לבנו עלתה שבית דין שופכין דמים? אלא, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה". כי אם מנהיגי הקהל שלחו את האורח בלי מזונות, ייתכן שמרוב רעב ניסה לשדוד מישהו שקם על השודד והכהו נפש. אף שהאחריות היא על השודד הרעב, האחריות הכללית היא על מנהיגי הציבור שלא טיפלו באורח שיהיה לו מה לאכול והפכו אותו לשודד רעב.

כמו כן, אם היו שודדים או מחבלים בדרכים ומנהיגי הציבור לא טיפלו בהם ואפשרו את ביאתם וחימושם, אחריות ההרוגים היא עליהם והם לא יכולים לומר "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". את הדבר הזה חייבים לזכור שרים וחברי כנסת, והם צריכים לעשות כל מה שביכולתם להעניש מחבלים בעונש מוות. במיוחד בדורנו, שבטיפשות גדולה ממשלות משחררות רוצחים שדם על ידיהם.

בעניין זה ראוי לומר שאין להתחשב בהמלצות ראשי השב"כ, שמתנגדים לעונש מוות למחבלים, שכן ההמלצות הללו מנוגדות לתורה ולשכל הישר. שהתורה אומרת כי הריגת הרוצחים מטילה אימה על הרוצחים האחרים. ולא עוד, אלא שאחרי מכת בכורות נהיו המצרים אוהבים לישראל: "וַיִּתֵּן יה' אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם". כן היה אחרי תליית המן והנקמה במגילת אסתר - החלו בכל המדינות לכבד את היהודים ולנשאם.

אין מבריחין את השבויים מפני תיקון עולם

תקיפות היא גם הדרך לשחרר את גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין הי"ד. כך שחרר אברהם אבינו את השבויים ששבו ארבעת המלכים. הכה אותם ושחרר את לוט. כך נהג גם דוד המלך, כאשר באו העמלקים ושבו את הנשים ואת הילדים, דוד אוסף את האנשים שלו והם דולקים אחרי העמלקים, תופסים אותם במדבר כשזחוחה עליהם דעתם, מכים אותם ומשחררים את כל השבויים. כך עשתה מדינת ישראל במבצע אנטבה, וכך ראוי לעשות גם היום. הרפיסות מול הרשע מעלה את המחיר כל פעם מחדש, וישראל משלמת אלפי מחבלים על כל שבוי. מי שיצר את המחיר הגבוה הזה הוא אנחנו, אותם מנהיגים שנכנעו ללחץ שהיה ברחובות. האחריות של המנהיגים היא לא להיות פופוליסטים אלא לעשות מה שנכון.

העוזר את ישראל, כעוזר את השכינה

לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים

לצד הביקורת אנו רוצים לומר יישר כוח לכל כוחות הביטחון, שעוסקים בהגנה על מדינת ישראל. בשירת דבורה, שנאמרה ברוח הקודש, מתלוננת דבורה על השבטים שלא באו לעזרת השבטים האחרים שהיו במלחמה עם סיסרא, ואומרת: "אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה', אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה' לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים". חכמינו אמרו שזאת לא רק תלונה, אלא יש פה קללה של מלאך ה'. החרימו אותם, פרסמו מעשיהם ברבים, אסרו לאכול אִתם ולא פסקו עד שהביאו ארבע מאות שופרות ונידו אותם (מועד קטן טז ע"א).

ולמה מי שלא עוזר לעם ישראל הוא מקולל? כי מי שלא בא לעזרת ישראל, לא בא לעזרת ה'. כך מביא רש"י: "שמי שהוא עוזר את ישראל, כעוזר את השכינה". שנאמר "כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה'". איפה ואיך עוזרים לאלוקים? על-ידי שעוזרים לגיבורי ישראל. "לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים"! המקור של רש"י הוא בדברי רבי שמעון בר-יוחאי בתנחומא (ויחי פרק ה). וכן מובא גם במדרש (תנחומא בשלח פרק טז): "הנוגע בכם – נוגע בבבת עיני, אלא ללמדך שכל הקם כנגד ישראל – כאלו קם כנגד שכינה".

לכן ברכו את יעל שעזרה לעם ישראל והרגה את סיסרא בברכת האימהות הקדושות. שנאמר: "תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ" (שופטים ה כד). מביא רש"י בשם חז"ל ש"הנשים" שמהן תבורך יעל הן האימהות הקדושות: "מַאן אִינוּן 'נָשִׁים בָּאֹהֶל'? שָׂרָה, רִבְקָה, רָחֵל וְלֵאָה" (נזיר כג ע"ב).

ואם על נפש אחת נאמר (סנהדרין לו א): "וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא" – כל שכן במי שמציל את מדינת ישראל מידי אויביה הקמים עלינו לכלותינו, והם מוסרים את נפשם יום יום להגן על ישראל. שבוודאי יבורכו כולם מברכת האבות והאימהות. אמן ואמן.

תגובות (1) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


10 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 145 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד