בע"ה ז' כסלו תשע"ט
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

הקמפיינר התל אביבי והמתנחלים מהשטחים

יוסי אשדות, יועץ אסטרטגי מת"א, ניהל קמפיין בחירות בבנימין. את התובנות על הגשר הדרוש בין חלקי העם הוא שטח בפוסט מרתק

  • מערכת הקול-היהודי
  • ל' חשון תשע"ט - 09:04 08/11/2018
גודל: א א א
כרמים בגוש שילה בחבל בנימין (אברהם שפירא)
כרמים בגוש שילה בחבל בנימין (אברהם שפירא)

יוסי אשדות הוא יועץ אסטרטגי, במאי, מפיק ותסריטאי תל אביבי. בבחירות המקומיות הצטרף לנהל את הקמפיין של ישראל גנץ, ראש המועצה החדש בבנימין. את התובנות על הגשרים בין חלקי העם הוא שטח בפוסט בדף הפייסבוק שלו, פוסט שזכה בתוך מספר שעות למאות לייקים ושיתופים, ובעיקר לדיון ער בתגובות.

----

חברות וחברים שלי 
הפוסט הבא, הוא 'למטיבי לכת', ארוך. אם תיצלחו אותו, שווה יהיה לכם לכאסח אותי, או להסכים, או לבקר... הכול בסדר.

בכל מקרה 'הקרב על בנימין' הוא קרב הנוגע בכולנו, עד אחרון תלמידי מגמת קולנוע בעירוני א', תל-אביב.

בחודשיים האחרונים הייתי עסוק בקמפיין בחירות לראשות מועצת מטה בנימין. בנימין שבמטה יהודה, ביהודה ושומרון, או בשטחים הכבושים. 
עבדתי מול המתנחלים או מול המתיישבים, כל אחת ואחד איך שהוא תופס את המקום הזה ומה שהמקום הזה מעורר בו רגשית ואידאולוגית. 
הייתי מאוד מעורב בניסיוני להביא לניצחונו של אחד המועמדים לראשות המועצה שהיא גדולה מאוד, מאגדת בתוכה 47 ישובים, כמו: עופרה, עלי, פסגות... (תעשו גוגל).

בשביל לחדד את ההמשך, קצת עלי: נולדתי בעיר רחובות. מתקופת הצבא ועד היום אני תל-אביבי, חילוני במובן הרחב והעמוק, דמוקרט, ליברל קלאסי ובעד מדיניות רווחה מבחינה חברתית (זה לא סותר). זה אומר שאני תומך בכל מאודי בהקלות ובעזרה לחלשים ולנזקקים (ראו מאבק הנכים הצודק!).
אני צרכן של תרבות, מבקרת, נועזת, בועטת – ספרים, תאטרון, קולנוע, תערוכות, פסטיבלים בכל תחום ועניין בכל הארץ כולה. לי ושלכמותי, והם רבים, 'עגלה מלאה' של רוח ואמונה חילונית יפה, עמוקה ומנומקת שאני גאה בה מאוד. בנוסף, אני משתדל להקפיד על תקינות מגדרית, להתבטא כלפי כל אחת ואחד בצורה ראויה מכבדת ומכובדת, זה חשוב מאוד בעיני, במיוחד בזמנים אלה, הבן שלי עוזר לי בכך רבות (בוגר 'תלמה ילין' מגמת ג'אז, לפני גיוס). לבסוף, אני מנסה ככול יכולתי להכיל ולקבל את כל מי שחי סביבי בבחינת 'חיה ותן לחיות'. במסגרת עבודתי בעבר, בין היתר, לקחתי חלק בכמה וכמה מערכות בחירות, ארציות ומקומיות.

הפתיחה הזו הייתה הסבר נדרש להמשך, אז נתחיל -
כפי שראיתם ושמעתם, עד לשבוע שעבר התקיימו בארץ הבחירות לעיריות ולמועצות המקומיות. איך להגיד את זה פשוט וקולע, הבחירות האלה היו – מלוכלכות בלשון המעטה.
המתמודדים, כמעט כולם, 'שחטו' אחד את השני, בסרטונים, מודעות, פליירים ובאנרים ועוד... (תלוי בתקציב), תחת כותרות כמו: 
שקרן, בוגד, רמאי, עבריין, משפחת פשע, פליליסט, וכן הלאה. 
זהו למעשה קמפיין הנגטיב הקיים בכל מערכת בחירות. על פי הכללים שאני מכיר, קמפיין הנגטיב תופס כשני שליש מכל מערכת הבחירות. זה הרבה מאוד. הרציונל – לכלוך נדבק במהירות וקשה להסירו.
ויש כמובן גם את קמפיין הפוזיטיב, השמח, עם קצת הומור, שמבליט את המנהיג ה'קול', המדבר על ערכים ודרך, והוא יופיע בטפטופים קטנים, אם בכלל, ויתפוס תאוצה בשבועיים האחרונים של הקמפיין שבהם המסר המרכזי יהיה 'אנחנו מנצחים'.

למה חפרתי לכם על כל הנ"ל הידוע והמוכר, קבלו -
כשהגעתי לפגישת עבודה ראשונה עם המועמד למועצת בנימין, מנהל המטה, היועצים ושאר הצוות, נאמר לי - אצלנו אין נגטיב! אנחנו לא מלכלכים על המועמדים האחרים. (הם היו שלושה בתחילה) והסבירו:
הקהל שלנו, כאן, בישובי בנימין לא רוצה לקבל לכלוכים, מילים קשות והסתה. אין אצלנו שקרן ורמאי, כול המתמודדים הם ראויים והם אנשים טובים עם כוונות טובות שמוכנים לתת מזמנם ומרצם לתועלת הציבור. 
שאלתי: אתם רוצים לנצח?
ענו לי: כן! 
אמרתי: איך בלי נגטיב, זו מערכת בחירות, זהו קרב יצרי.
ענו לי: בלי! 
'אין, ולא יהיה נגטיב, גם במחיר הפסד'. את המשפט הזה אמר המתמודד לראשות המועצה, בעצמו, ישראל גנץ.

תשמעו – 
זה היה מאתגר מאין כמוהו. פעם ראשונה בחיי המקצועיים שהייתי שותף, לבניית קמפיין פוזיטיב שעסק אך ורק בדרך, בערכים, ובתפיסות הקשורות בהתיישבות למשל, מבלי ללכלך על אף מוסד, מועמד או דמות כזו או אחרת. (למעט למעט טעות אחת שתוקנה מיד ובמקום).
וגם כשהמאבק הפך יצרי יותר ויותר ונעשו מניפולציות וניצול מצב הכבישים והפקקים בבנימין ו/או מקומם של החרדים במארג ההתיישבותי, עדיין הקמפיין, גם שלנו וגם של הצד השני, לא גלש, בשום מקרה, למחוזות אלימים ופרועים.
תתארו לעצמכם מערכת בחירות, ארצית, בין מפלגתית, שתגיע אלינו עוד מעט, בלי לכלוך, בלי הסתה! בלי פייק ניוז, בלי בוטים, בלי מלחמות סייבר, בלי איומים... בלי נגטיב. (אין מצב, הה?)

אבל חברות וחברים – 
כל הפוסט הזה לא הנכתב כלל ולא היה מעסיק אותי כבר שלושה ימים אלמלא קרה הדבר הבא (שקשור, הכול קשור):
ביום המכריע של קרב ההתמודדות בבנימין, אירעה תאונה קשה על כביש 90, סמוך לים-המלח. זוג הורים וששת ילדיהם נספו בתאונת דרכים מחרידה.
הסתבר שהנספים בתאונה מתגוררים בישוב 'פסגות' שבו גם מתגורר, בסמיכות של רחוב, המועמד לבחירות מועצת בנימין. שכנים.
הקמפיין נעצר. 
ההלם היה קשה. הזעזוע היה כל כך עמוק שאתרי האינטרנט, כל הפרינטים, ומהדורות החדשות ברדיו ובטלוויזיה פתחו עם הידיעה המזעזעת והבלתי נתפסת של: 
'משפחה שלמה מהישוב 'פסגות' נמחקה בתאונת דרכים קשה בכביש 90, זוג הורים וששת ילדיהם...'

ואז, יום אחרי התאונה, קודם טקסי הלוויה, עלה והתפרסם בטוויטר וזכה ללייקים הציוץ הזה, מילה במילה:

"טרגדיה נוראה
אבל אני מבקשת להזכיר - פסגות זה לא ישוב - זו התנחלות"

מחקתי את השם והתמונה של המצייצת, כי הפרסונל הוא לא העניין כאן, אלא הדגש שהיא בחרה לשים, הרעיון שעומד מאחורי הדגש כשעדיין הפצע מדמם, ו – התזמון.

וואלה?... ככה?...

זה כאב לי, אישית, אולי בשל המעורבות שלי אך אין זה משנה.
'זה היה נגטיב שחצה כל גבול' אמרתי לעצמי ופתאום הבנתי שיש לי גבול!

חברות וחברים – 
אז כן – אנחנו קרועים, שרוטים, מוסתים, מבוהלים. אנחנו קשים מאוד אחד עם השני, יש מצב שאנחנו, ממש, אבל ממש, שונאים אחד את השני. קבוצה מול קבוצה. זה מבהיל כי בסוף מה?
כולנו יהודים (כן.. המילה הזו – יהודים) שחיים בארץ הזו, שיש בה, בין היתר, וויכוח גדול העוסק בגבולות, יהודה שומרון / השטחים הכבושים, והפלשתינים. 
והיו לי שם וויכוחים קשים, לא פשוטים, בגובה העיניים, באחד על אחד על שניים על שלושה, לא ברשתות... בחיים.
ואני לא פגשתי שם חבר'ה הזויים ששומעים קולות של אברהם אבינו ומשה רבנו, ממש לא. פגשתי חבר'ה פרקטיים, מעשיים לשיטתם שתופסים אחרת את גבולות המדינה והחזון היהודי ההתיישבותי, אז מה... מה כל כך מבהיל? יש וויכוח, בואו נתמודד.

אי אפשר למחוק את ההתיישבות ביהודה ושמרון, או אם תרצו, אי אפשר למחוק את המתנחלים מעל האדמות הכבושות, זה לא יקרה. לא בדורנו, בדיוק כמו שאי אפשר למחוק את הפלשתינים המתגוררים שם. 
מי שעדין מחזיק בדעה שכן ניתן להחזיר את הגלגל לאחור, לפנות את כל המתיישבים שיביט לצדדיו וינסה להבין מדוע הוא ושכמותו הולכים ומתמעטים.

חזרה לציוץ - 
הציוץ הזה, עף בקבוצות בבנימין והסב כאב גדול כי הוא אכזרי. הוא מגיע ממקום אטום שאין אליו גישה, הוא מוקף בחומה בצורה. הציוץ הזה – כשם קוד - הוא הפצע המדמם של כולנו, הוא הקרע שאם ילך ויעמיק עוד קצת אז... (לא יודע, באמת אין לי מילים לתאר).

אם הגעתם עד פה (שזה מאוד קרוב לסיום) הגענו לשלב 'ההנעה לפעולה'.
בכל קמפיין יש שלב שבו אנחנו פותחים בסדרה של מסרים מאוד פשוטים וברורים שאמורים להניע את הפעילים והבוחרים – לפעולה.

אז הנה – 'ההנעה לפעולה' שלכם.

סעו לשם.

לא להיבהל! זה אפשרי. 
זה לא מסוכן יותר מתאונות כאן בתל-אביב או בכל מקום אחר.
הרבה מהפחד נמצא בראש שלנו, ונובע מחוסר הכירות והבנה, וסגירות וניתוק, בדיוק כמו 'בצד השני', בבנימין, שגם הוא, 'הצד השני', לא באמת מכיר אותנו, וגם אנחנו שם בתודעה, 'לא משהו'...

קחו יום שישי, במקום לנסוע לנמל, או ליפו, או לים, (שזה מעולה!) תשנו קצת, סעו ל'יקב פסגות'. אוויר טוב, אחלה יין, מחירים טובים.
תפגשו את האנשים, תדברו איתם. הם פתוחים, סקרנים וקשובים והכי חשוב, בדיוק כמונו בכל רגע נתון, הם רוצים להיות חלק, הם לא רוצים להתבדל. ככה לפחות אני הבנתי מהחודשיים שהעברתי שם.
סעו למסעדה מצוינת במחירים סבירים בהחלט הנמצאת בסמיכות לישוב 'גבעת הראל'. 
סעו לחוות הסוסים של רותי מאן, בישוב אלון, ישוב מעורב – דתי-חילוני (אם זה חשוב). 
סעו לעתיקות שילה הקדומה. יפה שם.
ואתם יודעים מה? אם בא לכם באמת להתחבר, לשמוע על השורשים והאידיאולוגיה של ההתיישבות סעו ל'עמיחי'.
הישוב החדש שהוקם למפוני 'עמונה'. (עמונה הסלבריטאית)
סעו. הוו'יז מאוד אלגנטי, כבישים סבבה. לא יעזור להתחפר ולהסתגר 'הם שם, אנחנו כאן'. 
הם לא הולכים לשום מקום, הם שם כדי להישאר. 
אגב, ב'עמיחי' יש את יקב עמונה. של אביחי. והיין שלו אחד הטובים. רכשתי שני בקבוקים. אם יצא לכם ולו, דברו איתו, בחור מבריק. נעל את הקמפיין, מנהיג. תכירו אותו לפני שהוא מגיע לכנסת.

זה לא אומר שתשנו את דעתכם כהוא זה, זה לא אומר שתסכימו, זה לא אומר שפתאום תצא הקשת בענן... (אולי כן תצא, אבל לא בהקשר המטפורי הנדון), אבל - אתם יודעים מה? יש מצב שהקרעים עשויים להתאחות במעט, החומות, אולי יסדקו, ההבנה תגבר, האמפתיה, השותפות לגורל (יהודים זוכרים), אולי אפילו משהו מהערבות ההדדית שצריכה להיות בין תל-אביב ל'עמיחי', לכל בנימין, תנץ, בקטנה.

אין לי ספק, הוויכוח יישאר תקיף ומשמעותי, אבל הוא יהיה על דרך וערכים.
בלי שנאה, בלי הסתה, זה אפשרי, אני הייתי שם.

אז סעו – 
הנוף מדהים. וגם רואים מה זה שטח A המוביל לרמאללה ול-רוואבי. 
בהתחלה זה מרגיש כאילו אנחנו במסע מצולם: 'כתבתו של...' מהר מאוד זה עובר.
נסיעה טובה.

ולאלה שבוער בהם לתקוף – תקפו! אם אפשר, על דרך וערכים...

אגב, המועמד שבתחילת הדרך דרש שלא לעשות קמפיין נגטיב, גם במחיר הפסד, ניצח בבחירות.

תגובות (3) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


3 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 63 מהשבוע האחרון