בע"ה י"א טבת תשע"ט
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

בין שני בתים

בימים שבין ט' באב לט"ו באב חובה לומר: אצל הרבה יהודים הבית הפרטי חרב... ועל זה ראוי לבכות, כי אם אין בית פרטי, למה שנרצה את הבית הכללי?

  • יוסי פלאי
  • י"א אב תשע"ח - 19:19 23/07/2018
גודל: א א א
יוסי פלאי
יוסי פלאי
הרשם לעדכונים מהבלוג שלי

הימים שבין תשעה באב לט"ו באב מזמינים להתבונן בקשר בין בית לבית.

בתשעה באב התאבלנו על חורבן בית המקדש, הבית הגדול והקדוש.
בחמשה עשר באב נציין את חג השידוכים הגדול, חג המשפחה היהודית - "הותרו שבטים לבוא זה בזה", בנות ירושלים יוצאות לכרמים והבחורים מוצאים את בחירת לבם ובונים בית נאמן בישראל.
אכן, יש קשר הדוק בין הדברים: 
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - המקדש הוא השראת השכינה, החיבור בין הקב"ה וישראל, כמו שמסמלים שני הכרובים בקודש הקדשים (בדמות זכר ונקבה) - בדיוק כמו שאמרו חז"ל על הבית הפרטי של כל איש ואשה "זכו שכינה ביניהם".
בית המקדש הוא בגדול (מאקרו) מה שאמור להיות בכל בית יהודי בקטן (מיקרו).
לא לחנם, אבלות החורבן מורגשת בעיקר בהקשר לשמחת נישואין - כמו שבירת הכוס ו"אם אשכחך" בחופה, וכמו האיסור על נישואין בימי 'בין המצרים'.
ובצד השמח: כל שמחת נישואין מזכירה את השמחה שתהיה בחתונה הגדולה בבית המקדש, וכל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים - ומהי החורבה בה"א הידיעה אם לא בית מקדשנו החרב?
ואיך נתקרב לבניין בית המקדש?
יש מעשים שנוגעים באופן ישיר לבניין המקדש - ציפייה ותפילה, לימוד והכנה.
יש את החיבור הממשי למקום המקדש, שכבר 51 שנים אנו כל-כך קרובים אליו (מאז הוכרז "הר הבית בידינו").
מהרבה בחינות, נראה שהיום אנחנו קרובים מאד למקדש.
נכון, זה יפה מאד וחשוב מאד שהרבה אנשים עוסקים בדרישת המקדש.
אבל הבית הגדול והקדוש הוא בבואה של כל הבתים הפרטיים בעם ישראל.
איננו מצפים לבית המקדש כזה שחלק מעם ישראל יפנה לו עורף, משהו ש"הדתיים" ירצו בו והשאר יתרחקו ממנו*
אנחנו מצפים לבית המקדש של כל עם ישראל (וגם של העולם כולו), שמלך ישראל יבנה אותו וכל העם ינהרו אליו וירגישו בו את פעימת הלב שבין ישראל לאביהם שבשמים.
לכן, הדרך לבית המקדש עוברת בהרבה בתים יהודים יפים, של איש ואשה וילדים, בית חם ואוהב ומגן, בית שאומרים בו "מודה אני" בבוקר ו"שמע ישראל" בלילה. בית שמח ביהדותו, בית שהשכינה בקרבו.
ומה קורה היום לבית היהודי?
עצוב לומר, אבל חובה לומר: אצל הרבה יהודים הבית הפרטי חרב, הולך ונחרב...
לא רק שאין מזוזה בפתח הבית, אין יהדות ואין תורה, חס ושלום. כבר אין בכלל בית.
ומה שמחריב את הבית הוא הרוח המכחישה את הצורך בבית קטן ופשוט, של איש ואשה ושכינה ביניהם. 
"איש לאהליך ישראל", איש איש לעצמו, איש הישר בעיניו, הרחק ממסורת הדורות הקודמים.
ועל אלה באמת אני בוכיה. על זה ראוי לבכות, על חורבן הבית היהודי, על יהודים ששכחו את הבית.
כי אם אין בית פרטי, למה שנרצה את הבית הכללי (להט"ב - לא היה ט באב).
ובכל זאת, יש תקוה. חייבת להיות תקוה, ודאי בימים אלו שאחרי תשעה באב, ערב שבת "נחמו עמי!"
איך שהוא, מתוך תאוות החופש הפרוץ, תבוא התשובה. 
אינני יודע איך, אבל אני מאמין באמונה שלמה שסוף-סוף ייבנה מחדש הבית הפרטי וייבנה מחדש הבית הגדול והקדוש. במהרה בימינו. 
* ראו משך חכמה הפטרת שבת הגדול, ד"ה או יאמר.
נ.ב. חשוב מאד
תכננתי לכתוב על החשיבות של הקול היהודי, הנמצא עכשיו בעיצומו של מבצע גיוס כספים להקמת מערכת תחקירים. אבל זה מה שיצא. פשוט מאד: איפה תקראו עוד דברים כאלה מלבד בקול היהודי? אז היו שותפים!>>>
תגובות (2) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


22 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 93 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד