בע"ה י"א טבת תשע"ט
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

חנוכה בבית הסוהר

מאיר אטינגר כותב על חושך וקור, אטימות ואדישות, ועל החנוכיה המחתרתית שהדליק באגף ההפרדות בכלא אשל

  • מאיר אטינגר
  • כ"ז כסלו תשע"ט - 15:20 05/12/2018
גודל: א א א
מאיר אטינגר
מאיר אטינגר בן 25, מתגורר באזור בית שמש. מורחק מנהלי מיהודה ושומרון לאחר שהיה במעצר מנהלי. חבר מועצה בתנועת דרך חיים.
הרשם לעדכונים מהבלוג שלי

חנוכה בשבילי הוא חג של כלא.

שלוש פעמים בחיים (בינתיים) חגגתי את החג מאחורי הסורגים. מאז בכל שנה נראה לי שלנרות שדולקים למרות החומות, הסורגים והסוהרים יש אור הרבה יותר עמוק מכל שאר הנרות שמפרסמים את הנס.

רציתי לספר כיצד נראה חנוכה בכלא משתי סיבות: הראשונה היא כדי לתאר קצת מה עובר על האסירים הלאומיים שיושבים גם ברגע זה עבורנו/במקומנו בתנאים נוראיים בבתי הסוהר השונים ועושים שם את החג - כדי להזכיר לעצמנו לעזור להם ולהוסיף להם טיפה אור.

הסיבה השנייה היא כדי לשתף במחשבות על המשמעות של החנוכה בזמן הזה.

הפעם הראשונה שבה חגגתי את חנוכה בכלא הייתה בשנת תשע"ב: באותה שנה שבוע לפני חנוכה נעצרנו על הפעלת חמ"ל שפעל למנוע פינוי יישובים ומאחזים לכבודה של ארץ ישראל, והצליח למנוע פינוי מספר יישובים שתוכנן לליל ח"י כסלו. את חנוכה עוד העברנו תוך כדי חקירות, במגרש הרוסים.

הפעם השנייה הייתה בשנת תשע"ג עדיין על אותו סיפור, כשהוחזרתי למעצר עד תום ההליכים בכלא רימונים אגף 16. 

הפעם השלישית הייתה במעצר המנהלי בשנת תשע"ו - חנוכה בכלא אשל, אגף הפרדות ארציות בבידוד מלא.

הכנה לחנוכה כבר מסוכות

כדי לוודא שאוכל להדליק נרות חנוכה באגף ההפרדות הייתי צריך להתחיל להתכונן מיד באסרו-חג סוכות.

איך שעבר החג פניתי לסוהר וביקשתי ממנו לבקש מהרב שיבוא כי אני צריך לדבר אתו. לפי הנהלים הרב אמור לבקר לפחות פעם בשבוע, אבל בפועל רואים אותו רק כל כמה שבועות או חודשים.

עברו בערך שבועיים והרב של בית הסוהר הגיע. ביקשתי ממנו שידאג שאוכל להדליק נרות חנוכה בתא, או סמוך לפתח לפי ההלכה.

כמה ימים לפני חנוכה הגיעה התשובה – מאפשרים לי להדליק נרות חנוכה במרכז המסדרון, והסוהר יוציא אותי בזמן שאבקש עם אזיקים להדליק את החנוכייה.

ניסיתי להסביר שלפי ההלכה לא יוצאים בזה ידי חובה, וצריך להדליק סמוך לפתח, אבל אין עם מי לדבר. הסוהר בכלל לא מסוגל להבין: מה זה משנה מטר לכאן, מטר לכאן, העיקר שהטקס מתקיים. התחננתי שיקראו לרב שיגיע שוב לפני חנוכה – אבל הוא לא הגיע.

לרגע חשבתי להגיש 'עתירת אסיר' אבל אז נזכרתי שכשביקשתי לצאת לקידוש לבנה לחצר, 'הרב' המחוזי הגיש תצהיר שלפי ההלכה אפשר לקדש לבנה דרך החלון, והשופט כמובן קיבל את ה'פסק' של הרב, ככה ששיערתי שאין לי סיכוי.

חנוכייה מחתרתית

בכל זאת לעבור חנוכה בלי הדלקה אמתית, בלי לשבת לצד הנרות - זה בלתי אפשרי.

אז נכון שכל שבת אני מדליק נרות שבת והסוהרים מעלימים עין, אבל עכשיו בגלל שביקשתי מהרב  להדליק הם קיבלו הוראה מפורשת לבדוק ולהשגיח שאני לא מדליק נרות.

התא הוא בסך הכל מטר וחצי על שלוש בקושי, ואין פינה בתא שהסוהר לא רואה מהאשנב שבדלת.

אבל בצד ימין צמוד לדלת יש ארון עם תאים מברזל בצבע אפור קודר. את התא התחתון שצמוד לדלת מילאתי בקופסאות שימורים, ומאחוריהם חמגשית שמילאתי בשמן מכוסה בחמגשית נוספת עם שמונה חורים, שמכל אחד מהם מציצה חתיכת גרב, והיתה לי חנוכייה!

לפני הארון כיסא פלסטיק שעליו פרוסה חולצה, שמסתיר היטב את החנוכייה שלי אותה אני יכול להדליק בלי אזיקים ובלי פיקוח של סוהר, חנוכייה של חירות.

כעת אני נמצא יחד עם המכבים "שהערו למות נפשם בשביל כבוד שמך הגדול והנורא" של הבני יששכר, ועם הנרות שמאחורי קופסאות השימורים ששולחים לי אור שלועג לחושך הזר, לאטימות ולחוסר אכפתוית שרצו לכבות לי את האור.

להשיג אש

אך הדרך עוד ארוכה כדי לגרש את החושך.

ביום הרביעי של חנוכה נשבר לי המצית, ולהשיג אש להדלקת נרות חנוכה באגף הפרדות ארציות זה לא דבר קל.

הסוהרים יודעים שאני לא מעשן, וברור שלא כדאי לי לבקש מהם אש ולמצוא את עצמי עובר את החג בצינוק.

בסוף ניצחתי. כירה חשמלית שהטרמוסטט שלה פורק, הצליחה אחרי כמה שעות של ניסיונות, להדליק חתיכת נייר טואלט, ויש לי אש כדי להאיר את האור של המכבים!

עוד יום ועוד יום. עוד יום ועוד יום. עוד יום ועוד יום. אבל בסוף נרות החנוכה האישיים שלי ניצחו את החושך המודרני שמתעטף באצטלה של אור, היו לי שמונה ימים של אור בתוך התא הקטן, שהבטיחו לי שאנחנו ננצח.

לא כמו בסיביר

התיאור הזה יכול להישמע הרואי (ואת האמת אם זה יגרום לכם לתרום להחזקת אסירי ציון אז זה גם טוב), אבל זה לא הסיפור.

אפשר לנסות לכאורה להכניס גם את הדלקת הנרות בכלא אשל, לסדרת הסיפורים על הדלקת נרות בסיביר, או בגטו בשואה, אבל זה חוטא לאמת.

הסוהרים מהם הייתי צריך להחביא את הנרות – לא התנגדו לנרות של חנוכה. סביר להניח שבסוף המשמרת הם הלכו הביתה, הדליקו נרות ואכלו סופגניות. גם לא היה אכפת להם באמת האם אדליק נרות או לא. הם פשוט היו מחויבים לכללים, אטומים ואדישים.

נרות החנוכה הם כלי מלחמה בחושך ובקור, באטימות ובאדישות.

החושך והקור הם אלו היוצרים את תחושת הייאוש, המשכנע את האדם שלו אין כל יכולת לשנות את המצב שבו הוא מצוי, ויותר מזה כל שינוי כזה עלול לסכן את השלווה שבה חייו נמצאים כעת.

הרעיון הזה התקשר לי באופן ישיר לשאלה יסודית על מהותו של חג החנוכה:

חג חנוכה מערבב בין סיפור היסטורי-פוליטי של מאבק ארצי ולאומי, של גיבורים ואנשי חיל, לבין תורות על כוחו של האור מול החושך, על מלחמת תרבות ומקומו של היופי והחכמה האנושית.

בין מציאות של גבורה אנושית של קנאים דתיים, לתורת מעמיקות בחסידות על "רזין דרזין", האור הגנוז, ושעשוע עולם הבא.

גם המלחמה של המכבים היתה באמצעות מלחמה פיזית, איך זה מתיישב עם התובנה החסידית העמוקה שהדרך להילחם בחושך היא בהוספת אור? מדוע חשבו המכבים שמלחמתם מעטים מול רבים תגרום לעם ישראל שנהר ברובו המוחלט אחרי התרבות ההלניסטית והמתיוונים לבחור בתורה?

שני סוגים של חושך

נרות החנוכה מאחורי קופסאות השימורים סיפקו לי תשובה מסויימת לשאלה זו -

יש שני סוגים של חושך: ישנו חושך שיש לו מהות בפני עצמה – כגון זו היתה מלכות יוון. חושך עב וגס שאותו צריך לשבר ולהיאבק עמו, וישנו חושך שאינו אלא היעדר אור, וליתר דיוק פחד וסלידה מהאור.

המכבים לא היו עסוקים במלחמה בחושך אלא עסוקים בלהגביר אור.

כשיהודה המכבי יצא לקרב הוא הבין שהאור שחסר הוא אור הגבורה והנועזות, אור המסירות נפש. באותם ימים שבהם החושך פיזר אדישות, קרירות וייאוש, הבין יהודה שהעם צמא לגיבורים נועזים, שיהפכו את דרך התורה והמצוות למספיק רלוונטית, כזו המסוגלת להתקומם ולא רק להרכין ראש.

אור הגבורה ומסירות הנפש

טעות היא לחשוב שמלחמתם של המכבים הייתה מלחמה בחושך של יוון, מלחמה כזו היא אכן מלחמה מיותרת שלא פונה אל החושך הפנימי והיא מחוללת שינוי חיצוני בלבד.

המכבים זיהו שהאור שחסר בעם הוא אור הגבורה, הגבורה שבלטה בתרבות היוונית ולעומתה היהדות נראתה חיוורת כנועה ופשרנית. המכבים הציתו את אור הגבורה והמסירות נפש.

הדברים נכונים גם היום.

אמת, בחושך יש להיאבק בהוספת אור, אבל מה הוא אותו האור שהדור מצפה לו?

זהו אור של גבורה, אור של אנשי אמת, נועזים, אמיצים. החושך שאיתו אנחנו מתמודדים איננו חושך שמכבה את הנרות. יותר מזה, בסופה של המשמרת הוא בעצמו מדליק נרות.

זה חושך שאינו מוכן להתאמץ ולצאת מהגבולות שהוא בעצמו קבע לעצמו, שהיהדות נראית בעיניו נאה כפולקלור יפה ומסורת נעימה, אבל לא כמשהו מחייב שמסוגל להנהיג ולהוביל.

זו הסיבה שגבורתם של המכבים נחגגת באמצעות נס פך השמן, שמנציח את האור שהוסיפו המכבים שהפכו את נושאי דגל התורה לגיבורים ונועזים.

כשם שבימים ההם דגל המרד שהונף בקריאה "מי לה' אלי" כוון לא פחות מאשר כנגד החושך הממשי של יוון לחושך של חוסר האור שהיה בתוך עם ישראל, גם היום אנחנו מחכים לגיבורים מכבים שיהיו מספיק נועזים ואמיצים כדי לסחוף אחריהם את עם ישראל שצמא לגבורה ואור.

שליחים ראשונים מאותם מכבים בני דורנו הם אותם יהודים שיושבים בבתי הכלא היום, וסובלים רדיפה והתעמרות של הרשויות, על הניסיון שלהם (איש איש בדרכו ולפי רעיונותיו) להדליק את האש שתחמם את הכפור והאדישות שכולנו מיואשים בה.

דווקא בחנוכה זו המחויבות שלנו לעזור להם. להוסיף אור.

תגובות (5) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


11 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 82 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד