בע"ה י"א טבת תשע"ט
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

מה האלטרנטיבה? - מוסר לחימה

אי אפשר להסתפק רק במחאה, ובשלילת הוראות הפתיחה באש הנוכחיות. מאיר אטינגר מסכם – מהו מוסר לחימה יהודי?

  • מאיר אטינגר
  • י"ד כסלו תשע"ט - 21:10 22/11/2018
גודל: א א א
מאיר אטינגר
מאיר אטינגר בן 25, מתגורר באזור בית שמש. מורחק מנהלי מיהודה ושומרון לאחר שהיה במעצר מנהלי. חבר מועצה בתנועת דרך חיים.
הרשם לעדכונים מהבלוג שלי

אחרי שנים ארוכות שבהם היינו כקול קורא במדבר, כאשר דיברנו על 'מוסר' המלחמה המעוות שכובל את ידיהם של החיילים במלחמה מול אויבי ישראל וגוזר עלינו תבוסה, נדמה שכעת יש חלון הזדמנויות לשינוי, הציבור מתעורר ולא מאמין בעיניים עצומות ל"שיקולים המורכבים".

הביקורת כנגד התערבות הפצ"רים שפוגעת בלחימה נשמעת גם מפוליטיקאים שונים שהצטרפו (מסיבות פוליטיות מסוימות) למחאה כנגד כללי הפתיחה באש העקומים.

ברשתות החברתיות צצים סיפורים של חיילים שמספרים על מקרים בהם נאלצו לנצור את הנשק, לברוח בביזיון ואפילו לסכן חיים בגלל הוראות הפתיחה באש.

כעת עולה השאלה: מה האלטרנטיבה? האם אנחנו רוצים שהצבא יתנהל ללא כל כללי מוסר? ודאי שלא.

אם כן, האם יש לנו אלטרנטיבה מוסרית וערכית אותה אנחנו יכולים להציב כנגד תפיסת העולם המעוותת?! בלי מענה מתאים לדרישה ההגיונית והמוצדקת להגביל את יצר המלחמה, הגיוני שאותה תפיסה מעוותת (שיש בה גם גרעין של אמת) תחלחל.

אי אפשר להסתפק רק במחאה, ובשלילת הוראות הפתיחה באש הנוכחיות. אם לא נדע להציג משנה סדורה שאומרת מה מותר ומה לא ומדוע. – תמיד יצטייר שאנחנו אלו שמתנגדים ל"טוהר" הנשק ומונעים מרגשנות ומכעס, ואילו הצד השני הם ה"נאורים", ואלו שמחזיקים במוסר וערכים, בעוד שברור שהאמת היא להפך.

לאט לאט רואים כיצד תפיסת ה"מוסר" המערבית פושטת את הרגל. גם כאן בארץ וגם באירופה עומדת תפיסת המוסר שהתבססה על שוויון גמור בין כל בני האדם בפני שוקת שבורה, ואנשים מתחילים להפנים כי דרושה אלטרנטיבה מוסרית וערכית.

רק לא מזמן התראיין עמוס ידלין לערוץ 7 ואמר משפט שכאילו נלקח מהספר "תורת המלך" – "יש לפעול בכדי להימנע ככל הניתן מפגיעה בבלתי מעורבים, אבל במלחמה יהיו גם נפגעים כאלה ודמם על ראשם של מנהיגי חמאס שמשתמשים בהם כמגן אנושי".

זה הזמן שבו אנחנו נדרשים להציג חלופה – ברור שההבדל בין תפיסת העולם המערבית שהולידה את הוראות הפתיחה באש החלמאיות לתפיסת העולם היהודית אינו הבדל מינורי.

העימות בסוגיית מוסר המלחמה נוגע לשאלות החיים הגדולות ביותר. מהשאלה מהם חיים ומה משמעותם, ועד השאלה האם כולנו שווים.

המאמר הזה ינסה רק לעשות סיכום על רגל אחת של מוסר המלחמה היהודי, כפתיחה לדיון עמוק ופנימי במשמעות של העקרונות שמוצגים בו.

  1. אסור לפחד

לפני היציאה לקרב תפקידו של ה"כהן משוח מלחמה" להכין את הצבא מבחינה רוחנית למלחמה.

הכהן אומר: אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם – אל תיראו! אל תחפזו! ואל תערצו מפניהם!".

בנאום זה מתווה הכהן את מוסר המלחמה של הצבא היהודי – דרישה לאכפתיות ומסירות מתוך אמונה בקב"ה. רש"י מסביר שמטרת נאום זה להזכיר ללוחמים שהמלחמה היא נגד אויב שלא ירחם עלינו אם נרחם עליו – "אין אלו אחיכם, שאם תפלו בידם אינם מרחמים עליכם – לפיכך התחזקו במלחמה".

כאשר מדברים על "מוסר עבודה" כולם מבינים שמוסר כזה דורש מהעובד להתמסר לעבודה, לתת את כל התפוקה ולא להיות 'חאפר'. בדיוק באותה המידה המשמעות של "מוסר מלחמה" היא דרישה מהלוחמים להיות מסורים למאמץ המלחמתי, ולא לערב שיקולים זרים.

לצערנו, שומעים מדי פעם על פחד של קצינים בכירים ומקבלי החלטות מפני ההשלכות של הדין הבינלאומי, שאולי יוכל למנוע מהם לצאת לטיול בחו"ל ולסבך אותם משפטית.

שיקולים זרים כאלו שאינם מעניין המלחמה – אסורים לפי התורה. חייל היוצא למלחמה צריך עפ"י הרמב"ם להסיר מדעתו את משפחתו, את ענייניו האישיים, וכל שיקולים זרים, ולהיות מסור לביטחון עם ישראל.

  1. תומכי הלחימה

תפיסת העולם הרווחת כיום גורסת כי רק מי שמעורב בפועל בחבלנות, נחשב כאויב ומותר לפגוע בו.

הדברים מגיעים עד כדי כך שמחבל שדקר יהודי או חייל והסתובב, כבר אינו נחשב לאיום ואסור לפגוע בו. הוראות הפתיחה באש אוסרות במקרים מסוימים לירות במיידה אבנים שסיים את ניסיון רצח היהודים.

תפיסת עולם זו נובעת מתוך מחשבה שהפיגוע הוא אירוע מקומי, והתעלמות מהמלחמה הכוללת שבה פיגוע זה הוא חלק מרצף ניסיונות לפגוע בעם היהודי.

היא מתעלמת מהתמיכה, המענקים הכספיים, וההסתה שעומדים מאחורי ניסיונות הפיגוע, ועוצמת עיניים מול בחירתם של הרוב המוחלט של אזרחי האויב לתמוך במלחמה נגד עם ישראל.

תפיסת העולם של ההלכה מבוססת על הבנה שתומכי הלחימה הם חלק ממערך הלחימה של האויב. ללא עזרה, גיבוי ותמיכה לא היו יכולים המחבלים להילחם בנו.

כשם שהפסוק קובע "כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו" – חוסנו של העורף, והתמיכה שהוא מעניק לחיילים הוא חלק בלתי נפרד ממערך המלחמה.

כך גם בצד האויב לא נכון להפריד בין האוחזים בנשק או בסכין, לבין אלו שתומכים בו, מעודדים ומסייעים.

לכן ברור שהכלל "הבא להרגך – השכם להורגו", נכון גם לגבי תומכי הלחימה.כפי שהסביר הרב ישראלי זצ"ל (ראש ישיבת מרכז הרב) "מכיוון שלפי האומדנא המקובלת האוכלוסייה מעודדת בכל מיני אופנים את פעולת הכנופיות, וזה ודאי עוזר להגברת ולהרחבת פעולותיהם בעתיד – נמצא שכל האוכלוסייה היא במקרה זה בתורת רודף, שניצל להציל בנפשם".

  1. בני ערובה

במלחמה מול המחבלים אנחנו נאלצים להתמודד עם מצבים מורכבים שבהם ארגוני הטרור פועלים מתוך ריכוזי אוכלוסייה בה הם משתמשים למעשה כבני ערובה.

החיזבאללה והחמאס בונים את מחסני הטילים והמפקדות שלהם בבתי חולים, גני ילדים, ושכונות צפופות, וזאת במטרה להרתיע אותנו מפני תקיפה וסיכול. במקרים מסוימים (גם אם הם מיעוט) בני הערובה הם לאו דווקא תומכים של המחבלים.

מדינת ישראל נרתעת מלפגוע במקומות שבהם היא יודעת שמאוחסנים טילים ומתגוררים רבי-מרצחים מתוך חשש שיפגעו "בלתי מעורבים", בג"ץ גם פסל את "נוהל שכן", מתוך אותה תפיסת שוויון, לפיה חיי כולם שווים, ואין עדיפות לחיי חיילינו על פני חיי אזרחי האויב.

בניגוד לתפיסה זו, לפי ההלכה הכלל הוא ש"חיינו קודמים".

כלומר, כאשר מישהו מסכן את חיינו, גם אם מדובר בחוסר כוונה או חוסר רצון, עלינו לפעול קודם כל כדי להגן על חיינו.

תפיסת עולם זו לימד רבי עקיבא (שהוא זה שלימד את הכלל "ואהבת לרעך כמוך") כאשר היה ויכוח לגבי השאלה האם אדם שנמצא לבד במדבר עם חבר ויש לו בקבוק מים שיספיק רק לאחד מהם צריך להתחלק עם השני. בא רבי עקיבא ולימד: חייך קודמים לחיי חבריך.

הסיבה שההלכה קובעת כך מובנת. כאשר נמנעים מלפגוע באיום הביטחוני בגלל חשש מפגיעה בבני הערובה, הדבר מעודד את הרשעים בעולם להמשיך ולהשתמש בדרך זו.

אילו לא היינו חוששים מכך בתחילת דרכו של החמאס בעזה, יכולנו למנוע את התעצמות ארגון הטרור, ובניית מאגר הטילים שלו, כשברור שהתוצאה בסופו של דבר היא סיכון חיים גדול הרבה יותר.

אסור לנו לאפשר לרשעים לנצל עובדה זו, ולכן האחריות על חייהם של בני הערובה, היא על ארגוני הטרור שהשתמשו בהם כ"מגן אנושי".

מסתבר שגם בכירים בצה"ל לשעבר מאמצים לאט לאט את התפיסה היהודית, כשם שהתבטא עמוס ידלין ראש אמ"ן לשעבר – "יש לפעול בכדי להימנע ככל הניתן מפגיעה בבלתי מעורבים, אבל במלחמה יהיו גם נפגעים כאלה ודמם על ראשם של מנהיגי חמאס שמשתמשים בהם כמגן אנושי"

  1. פעולות תגמול

כל לוחם יודע ש"ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה".

לא ניתן להסתפק רק במדיניות המבוססת על מגננה ותגובה ליוזמה של האויב. דרך כזאת לא רק שתתיש את כוחותינו, אלא גם שברור מראש שבמוקדם או במאוחר יצליח האויב להתגבר על קווי ההגנה והסיכול.

לשם כך, מעבר להגנה ולסיכול הממוקד של פיגועים שנעשו או פיגועים מתוכננים, ישנו צורך בתגובה נחושה אחרי כל פיגוע על מנת להרתיע מפגעים פוטנציאליים ולשבור את רוחו של האויב.

האמת היא שלא מדובר ברעיון חדש. זו הייתה גם התפיסה המקובלת סמוך לקום המדינה  - הן לוחמי האצ"ל והן לוחמי הפלמ"ח ביצעו פעולות תגמול בבתי קפה ובמקומות שבהם שכנו הכנופיות הערביות בזמן המאורעות ובמהלך מלחמת השחרור. בדרך זו גם נהגו בשנותיה הראשונות של המדינה – בפעולות התגמול כנגד המחבלים שבאו מירדן וממצרים.

המסורת היהודית מספרת על מקרים רבים בהם השתמשו אבותינו בפעולות תגמול, לעיתים אפילו אכזריות, על מנת להרתיע את האויב.

התנ"ך מספר על שמואל ששיסף את אגג, ואדוני בזק שקיצצו את ידיו ורגליו, ודוד המלך שנקם בבני עמון ומואב. בדרך זו הלך רבי שמעון בר יוחאי שאומר "טוב שבגויים, בזמן מלחמה - הרוג".

המטרה של פעולה זו נועדה להרתיע את האויב, ועל ידי כך למנוע בהמשך שפיכות דמים גדולה עוד יותר.

התפיסה המוסרית של התורה קובעת שפעולות תגמול נצרכות כדי להכריע את האויב וממילא מוסריות.

בניגוד לתפיסה המערבית שרואה את המאבק הלאומי בין היהודים לערבים בארץ ישראל, כמאבק אישי בין אדם לאדם, מבחינה היהדות בזהות הלאומית, ככזו שמגדירה מעין "ערבות הדדית" בין בני העם, איש על מעשיו של האחר.

כשם שכולם מבינים שבסמכותה של הממשלה לחייב בחוק את אזרחיה להתגייס לצבא, ובכך לסכן את חייהם כחלק מהאחריות הלאומית שלהם, נכון להסתכל כך גם על אויבנו.

במקרה שבו אין ברירה אחרת – כאשר הדבר נצרך להכרעה של המלחמה, אנחנו רואים במלחמה לא מלחמה פרטית, אלא מלחמה של עם כנגד עם, שבה אזרחי האויב נושאים באחריות על הצד שלהם.

  1. קריאה לשלום.

מטרת המלחמה – איננה השמדת האויב חלילה, אלא הגנה על חיינו, ושמירה על ארצנו הקדושה.

לאור זה דורשת התורה כי בפתח כל מלחמה תהיה "קריאה לשלום" (שלפי הרמב"ם היא מחויבת גם במלחמת מצווה). קריאה לשלום מגדירה עבורנו את מטרת המלחמה – הניצחון ולא השמדת האויב, ולכן ניתנת האפשרות לעזוב את הארץ, או להישאר בארץ בתנאים מסוימים.

רעיון זה מחייב אותנו גם בהמשך המלחמה – דווקא בגלל היותה של המלחמה לפי היהדות – מלחמה עד הסוף, שמטרתה להגיע להכרעה מוחלטת.

התורה אוסרת להטיל מצור מארבע רוחות, וישנה חובה להשאיר רוח רביעית עבור אלו שמעוניינים לברוח ולהיכנע.

קדושת המחנה (יחד עם איסור "בל תשחית") חותמת את "מוסר המלחמה היהודי" שכן ההצדקה לקיומה של מלחמה זו היא במחויבות שלנו לדאוג לקיומו של הטוב בעולם.

פריצת גדרי הצניעות, ועיוות מוסרי אישי, מאבדים את הטעם במלחמה ובשפיכות הדמים שמתבררת לחינם, שכן אם ההתנהגות שלנו זהה לזו של אויבנו, במה אנחנו עדיפים מהם?

מחנה קדוש שומר על האווירה המוסרית הנכונה – מלחמה שמטרתה ניצחון והכרעה ולא משחק וקלות ראש.

ולסיום: העיסוק בסוגיית מוסר מלחמה מציף בדרך כלל את הקולות הצווחים כנגד "גזענות". ומה באמת התשובה לאלו השואלים: במה עדיף היהודי על הגוי?

כיצד לענות לשאלה זו אפשר ללמוד מהסיפור על אדמו"ר הזקן שנחקר בעת מעצרו בפטרבורג על עשרים שאלות שונות בקשר להנהגתו ודברים שכתב, כשהשאלה האחרונה הייתה על הכתוב בספר התניא שנפשות עובדי גילולים הם מג' קליפות טמאות לעומת נפשות ישראל שהם מקליפת נוגה.

על כל השאלות ענה הרבי בהרחבה ובאריכות, כשרק על השאלה האחרונה חייך, שתק ולא אמר כלום... והרוסים החליטו לשחרר אותו.

לימים הסביר שכוונתו הייתה: אחרי שראיתם שלכל השאלות עניתי תשובות הגיוניות, עדיף לכם שלא אענה על השאלה הזאת... לכן חייכתי ושתקתי. ואת זה גם הרוסים הבינו.

*********

שימו לב: תחת תמונתו של כותב הבלוג, ניתן להירשם לקבלת עדכון לדוא"ל האישי על פרסום רשומות חדשות של כותב זה.

תגובות (1) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


11 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 82 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד