בע"ה ה' כסלו תשע"ח
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

מפסיקים לזגזג, משנים גישה בחינוך

כיצד עמידה פשוטה ובריאה מול השי"ת סוללת דרך מישור במשימת החינוך

  • ירון בשן
  • כ' חשון תשע"ח - 17:21 09/11/2017
גודל: א א א
ירון בשן
ירון בשן מתגורר בשבי דרום ועוסק בתחום היעוץ התורני מזה 4 שנים
הרשם לעדכונים מהבלוג שלי

חרף שלל מקורות המידע, העצות, הטיפים וקיצורי הדרך המציפים את הדור שלנו (ואולי דווקא משום כך..) ברור לכל אחד מאתנו ע"פ ניסיונו האישי שלהתמודדויות היותר משמעותיות אין פתרונות זמינים ונוחים. [וכבר משלו על כך חז"ל באמרם שישנה דרך קצרה וארוכה ודרך ארוכה וקצרה, ואכמ"ל]. כשמגיעה שעת האתגר ניצב האדם לבדו אל מול משימה, שהיא תמיד חדשה, שונה ומפתיעה, ואין בידו אף "ספר הוראות" כזה שיוכל לפעול על פיו צעד אחר צעד.

אחד המצבים הללו הוא רגשות הורים אל מול משימת חינוך הילדים. לא קשה למצוא בנושא חינוך הדרכות, שיטות והוראות מעשיות שונות, אך אחרי הכל לעולם ניצב, נוכח, חי ובועט, המתח שבין הכיוון שבו ההורים שואפים להדריך בו את ילדם לבין המסלול שהילד סולל לעצמו בהתנהגותו.

המתח הזה דוחף את ההורים להיחלץ ממנו ע"י אחת משתי אפשרויות: או להתחזק, לזקוף גו, להמשיך לדבוק בהולכת הילד בדרך הרצויה ולא להרפות. כאילו אומרים ההורים - 'לא נירתע מהמתח שנוצר ונעמוד בו בכל עוז'. או לוותר קצת על החלום, לקבל את הילד כפי שהוא, ולהשתחרר מהלחץ.

מובן מאליו שרובנו משתדלים שלא להיסחף לקיצונות אלא למצוא את האיזון שבין שתי האופציות. אולם מעבר לשאלה המטרידה אותנו מידי פעם - 'איך מוצאים את האיזון הנכון? האם נהגתי כעת בחכמה?', ישנה הרגשה ששתי האופציות הנ"ל, על אף כל ניסיונות האיזון והסינכרון ביניהם, אינן מניחות את הדעת.

כל פעם שההורה נוקט בעמידה איתנה אל מול הילד והוראה ברורה של הדרך בה הוא אמור ללכת, נראה הילד הודף בפנימיותו את ההדרכה הכפויה עליו, ובאוויר מורגש הניכור שבין הילד להורה, שאינו מיטיב עם נכונותו של הילד לרצות להיות שותף לדרך שבה הולכים הוריו.

מאידך, כל פעם שההורה הולך צעד אחורה ומאפשר לילד יד חופשית קולט הילד יותר עד כמה קלים הם בעיני הוריו עקרונות החינוך שאת דגליהם הם נושאים. זאת ועוד, הילד נותר לבדו, בודד במערכה, ניצב בגפו מול הרוחות השונות הנושבות בכח, ללא גב חזק ויציב מההורים, ללא דרך חצובה ובנויה לתפארת שמזמינה אותו להצטרף אליה בכל עת, ללא עזרה וללא נקודת משען.

נמצא שהניסיון למצוא איזון לא מציל את המצב, שכן אין כאן דרך שהלב מתיישב בה אלא "זיגזוג" בין העמידה במתח לבין הבריחה ממנו, ואנו נכווים מזה ומזה. ומאחר וכך, מוטב שלא לנסות עוד לאזן בין שתי אפשרויות קלוקלות אלה, אלא להניח אותם בצד ולחפש גישה אחרת.

ניקח לדוגמה יהודי תמים (שהיו כאלה בדורות שעברו וחלקם אף חיים עמנו היום...) שעובד את ד' בפשטות, הוא נמצא מעל כל התסבוכת הזו. הוא לא מנסה להוליך את בניו בדרך מסוימת, אין לו ציור בלב שכך וכך הוא חולם לראות את בניו בבגרותם, הוא רק משתדל לעשות רצון ד'.

יהודי זה משקף גישה שונה. כשהוא מתווה לבנו אורחות חיים, כשהוא מעיר לו על התנהגות מסוימת, הוא אינו מנסה להשתלט על חייו ולא להשליט בתוכם את דעתו ורצונותיו, אלא לקיים מצוות בוראו המצפה ממנו לעשות מה שביכולתו כדי להנחיל לבנו את הדרך הנכונה בחיים. ההורה, לפי גישה זו, לא מציב את עצמו מול הילד, וגם לא שותק כדי לברוח מעימות, כי אם בא ממקום נקי ומורה ומראה לבנו את האמת כפי שהיא, ללא נגיעה אישית וללא תלות בהתנהגות הילד ותגובותיו. ונמצא שבאמת אין כאן כל עימות ומאבק, והמתח יורד ומתפוגג מאליו.

נפקא-מינות רבות יש לגישה כזו. אך לפני שאפרט כמה מהן חשוב לי להבהיר:

המאמר הנוכחי אינו בא להציע שיטת חינוך מסוימת או פתרונות ודרכים לתפעול סיטואציות מול הילדים. המדובר כאן הוא על הרגשות שקיימים אצל ההורה ומלווים אותו לכל אורך דרכו בחינוך, שכאמור וכידוע הם עלולים להיות לא פעם רגשות קשים, ובדרך ממילא יש להם השפעה שלילית על החינוך. היהודי שעושה מעשיו לשם שמים, כך בפשטות, בלי ללמוד פדגוגיה, כבר נמצא שתול בתוך רגשי לב ישרים וללא מעקשים.

[אגב, זו גם הסיבה שאין כל סתירה בין הגישה הנ"ל לבין יצירת משמעת בבית. ודאי שהבסיס למשמעת הוא ההכרה הברורה של ההורים, בינם לבין עצמם, שהם הקובעים והמחליטים בבית. ללא הכרה בסיסית זו לא תועיל כל שיטה להשלטת משמעת, שכן הילד קולט את השדר הנעלם, שלהורים עצמם לא ברור שהוא אמור לשמוע בקולם. אבל כעת אנו עוסקים במקום אחר, לא במה שבין ההורה לילד אלא במה שנמצא אצל ההורה בינו לבין עצמו. האם מגמת פניו של ההורה היא תוצאות טובות בחינוך, שבהכרח גם מצטיירות בלב במדויק או באופן ערפילי כתיאור עתידי מסוים, או שיחד עם זאת שפעולותיו מכוונות לתוצאות קונקרטיות אעפ"כ מגמת פניו איננה מצויה בעתיד אלא אך ורק עשיית רצון ד' בהווה]

נחזור לנפקא-מינות.

♥          כשההורה מסיר מלבו את הציור העתידי של ה"תוצאות" שהוא מאחל לעצמו בחינוך ילדיו, ומבקש לנהוג כרצון ד' כעת בהווה, מתקהים רגשות המתח והחרדה בדבר עתיד הילדים. יש לנו את הזכות, וגם החובה, לבטוח בביטחון גמור בד' ית' בנוגע לעתיד הטוב שהוא צופן לילדינו. ההורה עוסק בהשתדלות לעשות רצונו ית', ובלבו מתנוססת הידיעה ש"נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך". ואף אם אחרי הכל יש ובעתיד מתגלה ילד שעוזב את הדרך, הלא כבר אמרה הגמ' בברכות דף י' "מאי דמפקדת מבעי לך למעבד ומאי דניחא קמי קב"ה לעביד" [הכוונה: מה שצווית עליך לעשות, והטוב בעיני ד' יקרה בפועל].

♥          כשהלב נקי מחרדה הילד קולט שאין בקולו של ההורה נימה אישית, אין שם טון שחושף את הנגיעות של ההורה או את רגשות ההישרדות העמוקים והלא-מודעים שלו. כך הדברים נכנסים ביתר קלות ללב הצעיר. הוא מרגיש שהוא מקבל מסר נקי, מסר של הענקה, של הטבה, שעשוי להועיל לו מאוד בחיים.

♥          כשהמגמה היא אך לשם שמים אז למעשה גם פוחתים החיכוכים בין ההורים לילדים עד למינימום. מראש ההורה לא ידרוש דבר שהוא בעצם לשם נוחיותו או כבודו וכדו', ויכוון את דיבוריו בעיקר לדברים שיש להם משמעות חינוכית וערכית עבור הילד.

♥          גם היחס למסלול שונה שהילד הולך בו ממוין ע"פ הקריטריון של "חבר אני לכל אשר יראוך", דהיינו האם הילד הולך בדרך של יראת שמים או לא. וכך הרבה דין ודברים מול הילד על דרך זו או אחרת, של ציבור זה או אחר, נהיים מיותרים.

♥          מאידך, גישה זו מאפשרת להורה להציב תמיד את הרף של התורה ודרך ד' ולא לרדת מזה. ההורה לא מייצר מאבק אישי, גלוי או סמוי, בין רצונו לחשק של בנו, משום שלעולם ההורה רק מורה ומצביע על הכיוון הטוב והרצוי, שהוא קיים ומחייב את שניהם גם יחד. ההורה רק שליח להעביר לילד את התורה, שהיא חיינו והיא חייו של הילד גם ללא קשר להורה. וכלל הוא שכשהאדם רק כרוז ושליח של משהו גדול, ואינו שם את עצמו באמצע, הוא אומר זאת בכל עוז, כי העוז והענווה הולכים יד ביד.

♥          הלב של אבא ושל אמא קשור עד מאוד לילדיהם בעבותות אהבה עצומים, אך ללא ניתוב נכון הופכת האכפתיות הטבעית ללב רוגש ורוטט, ולתחושות תסכול וחרדה לגורלם. כשאדם ממקם את עצמו במקום הנכון בתוך המערכת של השי"ת-הורים-ילדים, כנזכר לעיל, אהבתו העזה ודאגתו הכנה לילדיו באה לידי ביטוי בעין הנישאת לשמים ושפתיים רוחשות תפילה. ובאופן זה הילד חווה את רגשות הוריו כקרבה גדולה וחפץ בטובתו, ולא חלילה כאכזבה ממנו או רפיון ידיים.

♥          נקודה נוספת היא ראיית האור והיופי הפנימי של ילדינו. כאשר אתה הוא זה שדורש מהם קשה לך להתעלם מכך שהם לא עמדו בדרישתך במלואה. אולם כשהדרישה מגיעה מעמדה שאתה כאן ממלא את תפקידך אתה פנוי בה בעת להביט על הטוב שבהם, על הטוב הגלוי ועל הטוב הנסתר, על ההתקדמות החלקית, על הרצון וכדו'. וזה הלא הוא יסוד החינוך – מבט של הורה שמאמין, מעודד, מתוך עין טובה וקרבת לב.

נכון, זה לא קל, שהרי הגישה הזו עצמה היא כבר מדרגה, ולוואי ונצליח לחיות כך. וגם גישה זו איננה מסוגלת להפוך מציאות לחלום, ואנו נשארים חיים בעולמנו עם מאבקים ומתחים, עליות ומורדות. יחד עם זאת, אל לנו להתעלם מהזכות שנפלה בחלקנו להיות מוארים מאור התורה והאמונה, שבאמת מיישר כל דרכינו לאין ערוך יותר מכל מחשבות אנוש.

תגובות (1) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


10 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 82 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד