בע"ה י"א טבת תשע"ט
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

נתן

נתן שלף את אקדחו מכיסו. לאט-לאט הרים אותו. הוא התכוון להפנות את הקנה אל עבר האיש, אבל הוא לא היה מסוגל לכך – סיפור על התאבדות לאומית

  • צבי פישמן
  • י' כסלו תשע"ט - 11:06 18/11/2018
גודל: א א א
צבי פישמן
צבי פישמן צבי הוא סופר ותסריטאי הוליוודי שעלה לארץ, חזר בתשובה וזכה בפרס שר החינוך ליצירה ותרבות יהודית.
הרשם לעדכונים מהבלוג שלי

לפני שישב לכתוב סיפור, סופר צריך להחליט מה הוא רוצה להביע. מהו הרעיון המרכזי של הסיפור, המסר והנושא (theme) שלו? אם הנושא אינו ברור לכותב, לא יהיה ברור לקורא. הסיפור "נתן" החל ברצון לכתוב סיפור המסביר את דברי הפתיחה של ספרו של הרב קוק, אורות: "ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה...." נזכרתי בשיעור ששמעתי מפי הרב דוד סמסון שליט"א, בהתייחסות למרכזיותה של ארץ ישראל לאומה. הרב סמסון הסביר את העניין במשל שהשתמשתי כבסיס העלילה של הסיפור "נתן". לסיפור יש גם מסרים אחרים לצד הנושא המרכזי - כיצד, לדוגמה, ההכחשה והשנאה העצמית של השמאל בישראל יכולים להוביל לדרך של הרס והתאבדות לאומי.

אלוקים ירחם עלינו ויוביל אותנו בדרך של גאווה וגבורה יהודית.

 

נתן

 

נתן היה אדם מאושר, שבע רצון ושמח בחלקו. הייתה לו אישה נפלאה, שלושה ילדים מקסימים ובית נהדר ברמת-גן. הייתה לו עבודה מסודרת וחברים טובים. הוא חיבב וכיבד כל אדם, וכל אחד חיבב וכיבד אותו. הוא היה חברותי, אופטימי ותמיד השתדל לראות את הצד החיובי של הדברים, מכיוון שהאמין שכל מה שקורה בחיים הוא לטובה. נתן עשה כל שביכולתו לעזור לאחרים, נמנע ממחלוקות וממריבות מאחר שהאמין שהשלום הוא הערך העליון ביותר בחיים. הוא היה חכם, משכיל, ויחד עם זאת צנוע. מעולם לא חשב שהוא טוב יותר מזולתו. היו לו דעות משלו, והוא ידע לכבד גם את דעותיהם של אחרים, לבד מדעות קיצוניות. לאורך כל חייו הקפיד לפסוע בשביל הזהב ולשמור על הכלל, "ואהבת לרעך כמוך". נתן לא היה דתי במובן של שומר מצוות, אבל ניהל אורח חיים מוסרי המבוסס על עקרונות מוצקים.

בערב רגוע אחד, כשנתן היה שקוע בקריאת עיתון, נשמעה נקישה בדלת. על המפתן ניצב איש גבה קומה, מוצק, בעל תווי פנים רגילים ביותר ללא כל מאפיינים מיוחדים. הוא יכול היה להיות, באותה מידה, גוי, ערבי, או יהודי.

נתן קיבל את פניו בחיוך, כהרגלו, ובירך אותו בחביבות. האיש נראה מופתע נוכח העובדה שנתן לא זיהה אותו.

"אתמול נפגשנו בעיר והלוויתי לך עשרים שקלים", אמר האיש.

נתן תמה. מקרה שכזה לא היה זכור לו כלל. הוא ניסה לאמץ את זיכרונו, אך לשווא. נתן לא נטה לשכוח דברים, ולמרות זאת האיש שבדלת עשה רושם שהוא בטוח לגמרי בדבריו. לא היה זה מן הנימוס להתווכח אתו, חשב נתן, הרי מדובר בסך-הכול בעשרים שקלים. כיצד האיש ידע להגיע אליו? כנראה שנתן מסר לו את כתובתו. נתן התנצל על שכחתו, הושיט לו שטר של עשרים שקלים ונפרד ממנו בברכת לילה טוב.

למחרת בערב שב האיש והופיע. הוא עמד בדלת בשעה שאשתו של נתן, ציפורה, הייתה עסוקה בהכנת ארוחת הערב.

"באתי לקחת את הטלוויזיה שלי", אמר.

"הטלוויזיה שלך?" התפלא נתן.

"מקלט הטלוויזיה שהשאלתי לך", השיב האיש, "אני רוצה אותו בחזרה. לילדים שלי אין טלוויזיה כדי לצפות בה".

"ומה יעשו הילדים שלי? במה הם יצפו?" שאל נתן חסר-אונים.

"אני מצטער", השיב האיש, "זאת לא הבעיה שלי".

"אבל הטלוויזיה היא שלי", מחה נתן, "אני קניתי אותה ויש לי תעודת אחריות שתוכיח זאת".

נתן ניגש לארון שבו שמר את כל מסמכיו בתיקים משרדיים, שהיו מסודרים בסדר הא-ב. אולם, לרוע מזלו תעודת האחריות לא נמצאה. נבוך שב אל האיש שנשאר עומד ליד הדלת.

"ברגע זה אני לא מצליח למצוא את התעודה", הסביר.

"זאת בדיוק ההוכחה", השיב האיש. "אני מאוד מצטער, אבל אין לי הרבה זמן, ובאמת אינני מעוניין לריב. בבקשה, תן לי את הטלוויזיה עכשיו".

גם נתן לא רצה להסתבך במריבה, קודם כל משום שהאיש היה גבוה וחזק ממנו, ובנוסף לכך נתן בכלל סלד ממריבות. לריב זה ברברי, לריב זה אכזרי. ייתכן שהאיש נבוך מכדי להודות שהוא עני, ואולי לילדיו באמת אין טלוויזיה. אם אכן כך הם פני הדברים, הרי שזה באמת מצב לא הוגן. אחרי הכול, ילדיו של נתן נהנו מצפייה בטלוויזיה מדי ערב. לכן החליט נתן כי מן הראוי לתת את הטלוויזיה לילדיו של האיש. נתן ניגש אל הכוננית שעליה הייתה הטלוויזיה מוצבת, ניתק אותה משקע החשמל שבקיר, ולמרות קריאות המחאה של ילדיו ההמומים הוא נשא את המכשיר אל דלת הכניסה ומסר אותו לידי האיש, כשבלבו תחושה נפלאה שהנה עשה מעשה אצילי, מעורר כבוד, חיובי ביותר.

לאחר שהאיש הלך, כינס נתן סביבו את ילדיו העצובים והסביר להם עד כמה חשוב היה המעשה שעשה. כל בני-האדם בעולם שווים, אמר, לכן מגיע לכל אחד חלק דומה. כשישנם פערים נוצרת קנאה, קנאה מובילה למלחמות ומלחמות שמות קץ לשלום. עד כה נהנו הם לצפות בטלוויזיה, מעתה ואילך יש לאפשר גם לילדים אחרים ליהנות באותה מידה. אשתו של נתן, ציפורה, עמדה בפתח החדר והאזינה לדבריו, כשחיוך דק משוך על שפתיה. זו בדיוק הייתה הסיבה לאהבה הרבה שחשה כלפיו, הרהרה. הוא היה גבר אכפתי כל-כך, נדיב וטוב-לב. אז מה אם אין להם טלוויזיה? העיקר היא הדוגמא האישית שהראה לילדים והמסר הערכי שהם הפיקו מן העניין.

"אבל מה נעשה עכשיו?" שאל הבן הגדול.

"נקרא", השיב נתן, "מהיום ואילך אקרא לכם ספרים".

למחרת בערב ישב נתן בכורסה הנוחה והחל קורא מתוך ספר לילדיו שישבו סביבו. בתת-הכרתו ציפה לנקישה המוכרת על הדלת. כאשר זו הגיעה, קפץ נתן על רגליו ומיהר לקבל את האורח.

"ערב טוב", אמר האיש המוכר, "באתי לקחת את בגדיי".

במשך רגע ארוך הביטו שני הגברים זה בעיניו של זה. נתן חש בנוכחות אשתו וילדיו מאחוריו, ממתינים לראות מה יקרה.

"הבגדים למעלה בארון", אמר נתן.

הוא הזמין את האיש להיכנס. הייתה לו תחושה פנימית עזה שהוא עומד במבחן אם אומנם יוכל ליישם את הערכים שבהם דגל, שכל בני האדם הם אחים; שכולם שווים; שזכויותיו בעולם שוות בדיוק לאלה של כל בני האדם האחרים - אינן קודמות ואינן משניות, אינן עדיפות ואינן פחותות.

נתן הוביל את האיש לחדר השינה בקומה השנייה. אולי באמת אין לאיש בגדים אחרים חוץ מחליפה אחת נאה שאותה הוא לובש כל ערב, הרהר נתן בינו לבין עצמו. אולי הוא מובטל ואין לו כסף למחייה. נתן פתח את דלת הארון, הוציא את בגדיו ופרס אותם על המיטה. היו שם מכנסיים, חולצות, אפודות, מעילים ונעליים.

"מזוודה בהחלט תועיל", אמר האיש.

נתן נתן לו שתיים. האיש מילא את המזוודות. נתן בכלל לא הצטער שבגדיו נלקחו ממנו. אפילו שמח. הוא עובד ומרוויח. יש לו אפשרות לקנות לעצמו בגדים חדשים. יתירה מזאת, גם לאחר שהאיש לקח את אשר לקח, עדיין נותרו לנתן יותר בגדים ממה שהוא צריך. נתן המשיך לגלות רוחב לב ועזר לאיש להוריד את המזוודות. כשחיוך נסוך על פניהם ליוו נתן, אשתו וילדיהם את האיש אל הדלת ונפרדו ממנו בברכת לילה טוב.

למחרת בערב  עמדו הילדים ליד חלונות הבית והביטו החוצה בציפייה לבואו של האיש, אך הוא לא הגיע.

"איפה הוא, אבא?" שאל אחד הילדים.

"אינני יודע", השיב נתן.

"הלוואי שיבוא", אמרה הילדה, "אני אוהבת אותו, הוא מצחיק".

גם אשתו של נתן הייתה מאוכזבת. היא אפילו הכינה כיבוד לאורח. נתן שמח על כך שהאיש התחבב על בני משפחתו, אולם כשהבין שהוא לא יגיע, משום-מה הייתה לו תחושת הקלה.

למחרת היום הוא שב והופיע.

"הוא בא! הוא בא!" קרא הילד בחדווה מנקודת התצפית שלו ליד החלון. הילדה הקטנה רצה לעבר הדלת. נתן קיבל את האיש במאור פנים ואף הציע לו משקה צונן.

"באתי לקבל את הבית שלי", אמר האיש. "משפחתי רוצה לחזור לבית עוד הערב".

נתן נאלם דום. הוא חש סחרחורת, חולשה. לתת לו את הבית - זה כבר היה יותר מדי.

"הוא רוצה לקחת את כל הבית שלנו!" צעקה הילדה כשהיא רצה אל אמה.

נתן הרגיש את עיני ילדיו הנעוצות בו, בציפייה לראות כיצד יגיב.

"זה לא הבית שלך", אזר אומץ ואמר.

"זה כן הבית שלי", השיב האיש.

"אנחנו קנינו אותו. יש לנו אישור מהטאבו".

"גם לי יש אישור מהטאבו", הודיע האיש ושלף מסמך מכיסו. "האנשים שמכרו לך את הבית לא היו בעליו החוקיים. אני ומשפחתי גרנו בבית הזה לפניהם, ויש לי אישור הבעלות המקורי".

כיצד ייתכן הדבר? תמה נתן, האם לא קנה את הבית מבעליו המקוריים? הוא מיהר לבחון את המסמך  שבידי האיש. בבדיקה שטחית נראה הכול כשורה: הכתובת הנכונה, מספר החלקה, שם הקבלן, חותמת הנוטריון וחתימות של עורכי הדין ושל העדים. נתן חש שהוא עומד להתעלף. נקודות לבנות התערבלו במוחו. האיש תמך בנתן ועזר לו להתיישב באחד הכיסאות.

"אביא לך מעט מים", אמרה ציפורה.

היא שבה ובידה שתי כוסות מים, והציעה אחת מהן לאיש.

"אישור הטאבו שבידך נראה לכאורה בסדר", הסביר נתן, "אבל אינני עורך דין. כמובן, במקרה הזה אזדקק לייעוץ משפטי".

"אין לי כל עניין בעורכי דין", אמר האיש, "הייתי מעדיף שנפתור הכול בינינו. עורכי דין תמיד מאיימים, ואני באמת לא רוצה לריב".

"כמובן שאיננו רוצים לריב", ניסתה ציפורה להתערב בשיחה, "אבל..."

"אני אטפל בעניין" הודיע נתן. הוא קם מכיסאו והורה לילדים לעלות לחדרם.

"אבל אנחנו רוצים לשמוע", ביקש הבן הגדול.

"בוא ניתן לו את הבית, אבא", הוסיף הבן הקטן, "אנחנו יכולים לגור כולנו בחוץ, באוהל שלי".

נתן הסתכל באשתו.

"אנחנו יכולים לעבור להתגורר אצל אמי", הציעה.

אשתו באמת התכוונה למה שאמרה. גל של אהבה אליה הציף את לבו. היא כל-כך יפה, כל-כך טהורה. הוא נזכר ברגשות האושר שמילאו אותו ביום חתונתם על כך שמצא בת-זוג לחיים, המאמינה באותם ערכים שטיפח.

אכן, נכון הדבר, הרהר נתן, הם יכולים להתגורר עם חמותו. אחרי הכול, הם אינם נזרקים לרחוב. אולי לאיש אין בית משלו, ואין לו מקום אחר לגור בו, וצודק האיש הטוען שעורכי דין עלולים להתנהג בקשיחות. בנוסף לכך, הרי בסך הכול מדובר על בית. יש עוד בתים בעולם. מה זה משנה היכן יתגוררו? קירות, רצפות ורהיטים ניתן תמיד להשיג. העיקר הוא שיהיה לכל אדם מקום לגור בו ואסור שתפרוצנה מריבות סביב נושא זה.

נתן תחב את ידו לכיסו, שלף משם את צרור מפתחות הבית ומסר אותם לאיש ביד רועדת. בבוקר כבר יחליט כיצד לנהוג באשר לעורכי דין, סיכם לעצמו. ברגע זה הדבר החשוב ביותר הוא ללמד את הילדים שיעור בהתנהגות שיש בה אדיבות, הגינות ושלום.

נתן ביקש מבני משפחתו לקחת לעצמם מספר פריטים אשר להם יזדקקו במשך הלילה. הוא עצמו אסף את המסמכים החשובים, ניירות המשכנתא, אישור מהטאבו על הבית, בגדי עבודה להחלפה, פיז'מה ומברשת שיניים. אחר-כך לקח את אקדחו הקטן שהיה מונח במגֵרת  השידה שליד מיטתו כי חשש להשאירו בבית שמא ימצאו אותו ילדיו של האיש וחייהם יהיו נתונים בסכנה. נתן מסר לאיש את מספר הטלפון של דירת חמותו למקרה שייתקל בבעיה כלשהי, לקח את שני התיקים הקטנים וביחד עם אשתו וילדיו יצאו את ביתם.

למחרת היה נתן עסוק מאוד במשרדו. הוא שוחח עם עורך הדין שלו, אך לא ניתן היה לבצע דבר בטלפון לבד מקביעת פגישה לקראת סוף השבוע. בשלב הזה החליט נתן שלא להתלונן במשטרה.

החיים בבית חמותו התאפיינו בצפיפות, אך האישה המבוגרת שמחה לחלוק את ביתה עם הדיירים הבלתי צפויים. באחד הערבים, כאשר נתן היה שקוע בקריאת עיתון כדי להסיח את דעתו מטרדות מצבו, הוא שמע נקישה מוכרת על דלת דירתה של חמותו. ציפורה אשתו התיקה את מבטה ממסך הטלוויזיה המרצד והסבה את ראשה לעבר בעלה. עיניהם נפגשו.

"הוא חזר!" קראה הילדה ורצה לפתוח את הדלת.

הפעם היה האיש לבוש באחת החליפות היותר מהודרות של נתן. הוא עמד בפתח והודיע בקול בוטח, כשחיוך נסוך על פניו:

"באתי לקחת את אשתי".

אשתו? האומנם שמע נכון? ציפורה?

נתן התרומם באיטיות על רגליו. שוב חש סחרחורת ופיק ברכיים. הוא השתדל בכל כוחו לחשוב בהיגיון. אכן, כל גבר זכאי שתהיה לו אישה, אבל ציפורה? ציפורה היא אשתו! נתן רעד. הוא לא הצליח להוציא הגה מפיו. חשש לדבר. חשש להתווכח. אם יאמר לבן - האיש יענה שחור. אם יאמר למעלה - יענה האיש למטה. והרי גם דבריו וגם דברי האיש אמת הם. ומה אם האיש יצליח לשכנעו גם הפעם? הוא הביט בציפורה, אשתו היפה.

היא שתקה. נראה כי גם היא נבוכה. מדוע, בעצם, להיות אישה של איש אחד? מדוע לא של שניים? מדוע להיות אשתו של נתן ולא של מישהו אחר? הרי כל האנשים שווים, האם לא כן? והרי כל הגברים אחים הם!

"אני חושש שאין לי זמן", דחק האיש, "את באה, ציפורה?"

נתן שלח מבט באשתו. הוא ידע שהיא שלו. יתר על כן, היא הייתה הוא עצמו. לא היה כל צורך במסמך כלשהו כדי להוכיח זאת. היא הייתה חלק מגופו. היא הייתה לבו. האם יוותר אדם על לבו? זה, בעצם, מה שהאיש רצה. הוא דרש מנתן לוותר על לבו.

נתן שלף את אקדחו מכיסו. לאט-לאט הרים אותו. הוא התכוון להפנות את הקנה אל עבר האיש, אבל הוא לא היה מסוגל לכך. תחת זאת הפנה את קנה האקדח אל ראשו, וירה ירייה אחת.

זה המסר האחרון שנתן הוריש לילדיו.

 

שימו לב: תחת תמונתו של כותב הבלוג, ניתן להירשם לקבלת עדכון לדוא"ל האישי על פרסום רשומות חדשות של כותב זה.

 
תגובות (1) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


11 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 82 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד