בע"ה ט' סיון תשע"ח
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

אני לא מספיק ציוני!

הרב גדי בן זמרה בהרהורים על יום העצמאות תשע"ח

  • הרב גדי בן זימרה
  • ו' אייר תשע"ח - 21:11 21/04/2018
גודל: א א א
הרב גדי בן זימרה
הרב גדי בן זימרה

אם המודל ליום העצמאות הוא חנוכה ופורים, מדוע חוגגים את יום ה' באייר?

שכן בשני אלו הראשונים נקבע המועד והשמחה ליום המנוחה בו זכינו לנוח מן המלחמה. חנוכה – חנו כ"ה, ובפורים "כימים אשר נחו היהודים מאויביהם". מכאן, שימי השמחה וההודאה נקבעים על פי מבחן התוצאה, ומטעם זה יום ההודאה שבו ניצלנו ממות לחיים הוא ט' אדר תש"ט בו הסתיימה מלחמת השחרור.

אך אם המודל הוא פסח, שכן, כמו שבפסח יצאנו מעבדות לחרות – בעוד ההצלה הסופית ממות לחיים באה שבעה ימים לאחר מכן – כך בה' אייר תש"ח יצאנו מעבדות לחרות, והיציאה ממות לחיים טפלה להחלטה להיות בני חורין.

אם כן כיון שבשנת תש"ח התקיימו בנו שני העניינים, א. יציאה מעבדות לחרות.  ב. היציאה ממות לחיים.

אפשר היה באמת לבחור איזה מודל מכוון יותר, האם תקדים חנוכה ופורים שבו מאיר (בעיקר בפורים) עניין ה"מות לחיים", ואזי ההכרח להודות נמשך אחרי ההצלה בפועל ממש וכך גם ביום העצמאות תאריך ההודאה כאמור צריך להיות ט אדר תש"ט, או שמא עיקר הנקודה היא היציאה לחרות כבפסח, ובהתאמה ליום העצמאות התאריך הוא עצם ההחלטה לצאת לחירות.

טעם לשבח יש בקביעה הנוכחית, שכן ברור, כי לולי החירות המדינית היציאה ממות לחיים היא בת חלוף וכמאמר הגמרא במגילה "אכתי עבדי אחשורש אנן". לכן אף כי טבעת המלך נלקחה מהמן וניתנה למרדכי, באותה מידה היא יכולה לאחר מספר ימים להנטל ממרדכי ולהימסר ל"המן התורן", וחוזר חלילה. וביום העצמאות פשיטא, כי לולי ההחלטה להכריז על המדינה לא היה בכוחנו לנצח את אויבנו, אשר על כן ההצלה ממות נגררת וטפלה להחלטת החירות.

כמובן, שיכול פלוני לבוא ולטעון, כי לולי ההחלטה לצאת לחירות לא היתה פורצת מלחמת השחרור וכמאמר העולם: "חכם הוא מי שיודע לא להיכנס לצרה שפיקח יודע להיחלץ ממנה"... על כך נשיב כי שאלה זו קשורה לנזכר אצל שאול בעת המלכתו - "וילכו עמו החיל אשר נגע אלוקים בלבם". יש מי שהקמת מדינה-ומלכות נוגעת ומענגת אותו, ויש מי שהמחשבה על כך ממלאת את לבו נגעים... על כל פנים סוגיה זו דורשת התייחסות ארוכה ואין כאן המקום.

כל זה היה כעין ההקדמה למחשבות החדשות בעניין.

שלש תנועות נפש ציוניות

נתעלם מהצגת הדברים לעיל, ונאמר כך. אם יום העצמאות אינו היום ה"מדויק" להודאה עבור ההצלה ממות לחיים, מהו אם כן גדר היום?

אולי צריך לומר,  כי יום העצמאות הוא יום הציונות עצמה, או לפחות "יום הקלימקס" (השיא) שלה. אם "נקלף" את כל "שכבות הבוץ" ונדון רק על תנועות הנפש המחוללות מוטיבציות ציוניות אפשר לסכם אותן בשלוש תנועות נפש עיקריות, אשר  לכל אחת מהן "קליפתה" בצידה שצריך להשמר ממנה.

1 הצורך להתייחס למציאות ברצינות

המציאות היא מגרש אמתי ורציני, בו אנחנו מביאים למבחן את החלומות הכמוסים, את הציור הכי מופשט. המציאות האובייקטיבית והקרה היא מדד ההצלחה. כשחלום זורם ללא הפרעה במעמקי הנפש הוא תמיד מוצלח ותמיד מצליח, הפחד מהגשמה נובע בעומק מהלב מהחשש הזה בדיוק, שמא החלום אינו בר מימוש וממילא אין בו ממש... ההחלטה ללכת להגשים היא החלטה נועזת אבל קריטית. את התוכן לעיל אפשר לצמצם בביטוי הידוע "התאוה לו הקב"ה דירה בתחתונים" – הקב"ה משתוקק להגשים (אילולי דמסתפינא הייתי אומר - משתוקק ל"התגשם"). גם הוא, כביכול, רוצה להביא את הדברים בכור המבחן - להיות ולפרוח גם במקומות הפחות צפויים, שלא לומר - עוינים. במילה אחת: ציונות = הגשמה!

החשש,  או באותיות חסידיות - ה"קליפה", הוא עודף הגשמה. הירידה לתוך המציאות יכולה להוביל למסקנת המרגלים בכניסה לארץ: "כי חזק הוא ממנו".

ובלשוננו: "דברים שרואים מכאן לא רואים משם"... עיינו ערך תוצאות מלחמת יום כיפור והעיקרית מבניהן היא תנועות השמאל שקמו בעקבות המלחמה...

כיצד מגשימים נכון? אולי צריך לדרוש את הפסוק הידוע כך: גם "בשוב ה' ציון – היינו כחולמים" גם כששבים לציון חייבים להמשיך לחלום! איך עושים זאת? זאת באמת שאלה קשה!   

2. אין הדבר תלוי אלא בי!

הכל בידינו. גם החלטה זו היא סוג של הגשמה. לפני בוא הציונות מה חשב החולם שישב בגולה? מי אמור לקיים את חלומו? ובכלל מנין החלום? מי שצייר את החלום עליו להגשימו... בניסוח אחר. אנחנו "למטה" והחלום "למעלה". רוצה בעל החלומות להגשים חלומו, יבוא ויעשה זאת בעצמו. לא בגלל שאיננו רוצים, חלילה, אלא "למעלה" הוא ולמעלה מכוחותינו להגשימו.

בא ה"ציוני" ואומר: בידי להוריד את ה"למעלה" למטה מעשרה טפחים, בטוב הנראה והנגלה. ה"למעלה" יכול לשכון ל"מטה" – החלוקה הדיכוטומית בין עליונים לתחתונים מקוממת. אך עיקר החידוש הוא החוצפה לחשוב, כי אין כאן איש... וממילא: "אם אין אני לי מי לי". החלטה זו תוצאות רבות לה, כמו למשל: הצורך להיות רציני, אחראי, לדון בקונפליקטים ולקבל הכרעות, לדעת להכשל ולקום מהן, כדי להוביל מהלכים צריך שררה, ומלכות איננה דבר פשוט כנודע. ועוד ועוד....

גם כאן יש קליפה: החשש מפורסם – "כחי ועוצם ידי לי את החיל הזה". עריצות נגד המיעוט והחלש. ושוב כשהכל מרוכז בידי, החשש מנפילה ותסכול במקרה של כשלון הוא גדול מאוד. כשמתעלמים מהמשך המשנה באבות שהוזכרה: "וכשאני לעצמי מה אני" סכנת היאוש, החדלון ו"הרמת הידיים" קרובה מתמיד. ושוב, "הימים נזכרים ונעשים", אמר מי שאמר: "אני אנווט!" ועד מהרה הסמכות להכריע ולנווט עברה ליאסר ערפאת גדול המרצחים אחרי היטלר יש"ו.

גם כאן סוד התיקון הוא "זכרון ארץ ישראל" – כלשון ר' לוי יצחק מברדיצ'ב – "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל ".

3. צריך לשנות!

המציאות זוקקת שינוי. למסקנה זו ניתן להגיע משני צדדים של אותה מטבע. או חלום מתוק – "כיתרון האור הבא מן החושך", וממילא מתיקות האור מדגישה "כי חושך יכסה ארץ".

או לאידך גיסא, מציאות חשוכה ומרירה המולידה בסופו של דבר זעקה מעומק הלב – מאסנו בגלות! כפירושו הידוע של ר' שמחה בונים מפשיסחה על הפסוק: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים", היציאה החלה רק לאחר שלא יכולנו לסבול יותר את עולה של מצרים.

הדחף לנוע ולהתקדם תוך ודאות ותחושה קיומית כי צריך להיות יותר טוב (וודאי יהיה). תכונת ההליכה עצמית היא לישראל.

ליהודי הראשון נאמר "לך-לך" ואילו הגוי הראשון מכונה "נח". כידוע ההליכה אינה רק תנועה ממקום רע לטוב אלא גם בטוב עצמו הולכת היא מטוב לטוב יותר עד אין קץ.

כאן החשש הוא: פכחון המצב והגדרתו כרע – אף אם הוא רק רע יחסי - והצורך בהתקדמות יכול לגרום לדכדוך הנפש, בכי ונהי על המצב הדל, ותחושת בוז כלפי מה שהושג – "מי בז ליום קטנות" (כמו שנהג הרב צבי יהודה להסביר).

ומאידך, אדם יכול להתאהב בקיים, כל-כך טוב לי פה, אז למה להמשיך הלאה?...

שימו לב, חשש זה מתכתב עם תנועת הנפש הראשונה שהזכרנו. אם אדם ירד למציאות ופעל בה ומצא בה את מנוחתו ומקומו – "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", הפתוי להישאר במקומו - מול החשש כי כל התקדמות תסיג אותו לאחור ויפסיד את אשר עמל בו - הוא גדול מאוד.

לענ"ד זהו עקב אכילס של הצבור הדתי-לאומי, ועל כך יש להרחיב רבות ואין כאן המקום.

הכנעה-הבדלה-המתקה

את כל האמור ניתן לצמצם למונחים חסידיים שהם הם סוד תיקון הנפש של כל יהודי, והדברים נכונים כפליים בתיקון הכלל והציבור. קצר המצע, ולכן נאמר את הדברים ברמיזה בלבד.

מלמטה למעלה.

1. האבחנה כי המצב דורש שינוי – זו ה"הכנעה" בלשון הבעש"ט.

2. אין הדבר תלוי אלא בי – זו ה"הבדלה".

בשלב זה אדם מברר לעצמו בכנות האם הוא היחיד?! האם הסוגיה הנידונה היא באמת בגדר של "מת מצוה" שאין מי ש"יקבור" את המת חוץ ממנו? וגם בתוכו פנימה מנין הדחף לטול את המשימה על כתפיו? האם ממקום נקי או שמא נוגע הוא בדבר? כל פעולת הבירור הזו היא בירור סיגי הטוב מן הרע –"הבדלה".

3. הגשמה  - זו ה"המתקה". אחר כל עבודת הבירורים המטרימה (כדלעיל) הדחף העמוק לפעול במציאות נובע מתחושה ואמונה עמוקים, כי המציאות אינה "רעה" כפשוטה, ומרירותה היא תביעה שלה כלפיי בוא וגאל – "כי עת לחננה כי בא מועד!".

כדאי הוא היום הזה לקבל ממנו כח להתבונן בכל האמור - וברוך אומר ועושה...

שלום לגאולה שלמה! כך שמעתי, שזו היתה ברכת הרצב"י זצ"ל ביום זה.

תן לחכם ויחכם עוד.          

     

 

תגובות (5) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


5 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 36 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד