"מי שמקטרג על עם ישראל בעת הזאת, שם נפשו בכפו"

מִן הַיּוֹם הַזֶּה אֲבָרֵךְ

מהפך ביום חנוכת ההיכל

בית המקדש הוא מקום הברכה. עליו נאמר: "כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם" (תהילים קלג ג). בכ"ד בכסלו אומר חגי הנביא (ב יח) לבני ישראל: "שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל ה' שִׂימוּ לְבַבְכֶם: הַעוֹד הַזֶּרַע בַּמְּגוּרָה וְעַד הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה וְהָרִמּוֹן וְעֵץ הַזַּיִת לֹא נָשָׂא" – אם עד היום הזה לא הייתה לכם ברכה בפרנסה או בתבואת הארץ –  "מִן הַיּוֹם הַזֶּה אֲבָרֵךְ". מהיום הזה יהיה מהפך, והברכה תרדוף אחריכם. כי מהיום הזה מתחילים לבנות את הבית השני (חגי ב יח).

וּבָאוּ חֶמְדַּת כָּל הַגּוֹיִם

הברכה תהיה גם ביחס של אומות העולם לישראל. מהיום הזה "אֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" להתהפך ביחסם לעם ישראל ולירושלים. "וְהִרְעַשְׁתִּי֙ אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֔ם וּבָ֖אוּ חֶמְדַּ֣ת כָּל־הַגּוֹיִ֑ם וּמִלֵּאתִ֞י אֶת־הַבַּ֤יִת הַזֶּה֙ כָּב֔וֹד אָמַ֖ר ה֥' צְבָאֽוֹת". הם יבואו לירושלים עם תשורות כסף וזהב. "לִ֥י הַכֶּ֖סֶף וְלִ֣י הַזָּהָ֑ב נְאֻ֖ם ה֥' צְבָאֽוֹת". יותר ממה שהיה בימי שלמה המלך. "גָּד֣וֹל יִֽהְיֶ֡ה כְּבוֹד֩ הַבַּ֨יִת הַזֶּ֤ה הָאַֽחֲרוֹן֙ מִן־הָ֣רִאשׁ֔וֹן אָמַ֖ר ה֣' צְבָא֑וֹת". ויבוא שלום לעולם. "וּבַמָּק֤וֹם הַזֶּה֙ אֶתֵּ֣ן שָׁל֔וֹם נְאֻ֖ם ה֥' צְבָאֽוֹת".

וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי בְךָ בָחַרְתִּי

ולמה הכבוד? בגלל העוצמה שחוזרת לישראל. "וְהָפַכְתִּי כִּסֵּא מַמְלָכוֹת וְהִשְׁמַדְתִּי חֹזֶק מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וְהָפַכְתִּי מֶרְכָּבָה וְרֹכְבֶיהָ וְיָרְדוּ סוּסִים וְרֹכְבֵיהֶם אִישׁ בְּחֶרֶב אָחִיו". בגלל האהבה הגדולה של ה' שחוזרת: "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם ה' וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם ה' צְבָאוֹת". ממש כמו שנזכר בשיר השירים (ח, ו): "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה".

וּמַשְׁתִּי אֶת עֲוֹן הָאָרֶץ הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד

השראת השכינה באמצעות המקדש מביאה טהרה וכפרה גדולה לעם ישראל. כשם שבמעמד הר סיני פסקה זוהמתן של ישראל בזכות השראת השכינה, וכשם שבחנוכת בית המקדש הראשון נודע לישראל כי נמחל חטאו של דוד וחטאיהם – "בַּיּ֤וֹם הַשְּׁמִינִי֙ שִׁלַּ֣ח אֶת־הָעָ֔ם וַֽיְבָרֲכ֖וּ אֶת־הַמֶּ֑לֶךְ וַיֵּלְכ֣וּ לְאָהֳלֵיהֶ֗ם שְׂמֵחִים֙ וְט֣וֹבֵי לֵ֔ב עַ֣ל כָּל־הַטּוֹבָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה ה֙' לְדָוִ֣ד עַבְדּ֔וֹ וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּֽוֹ" (מלכים א פרק ח סו - שבת ל ע"א) – כך קורה גם בהשראת השכינה של חנוכת הבית השני: "וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת".

יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר ה' בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם

הנביא מספר לנו כי בימים ההם היו גויים שלא היו מסוגלים לסבול את תקומת ישראל. הם היו מקטרגים ומחפשים כל מיני עוונות בישראל, ושוכחים כי ה' העביר את כל חטאתם. גוער ה' בכל השטנים הללו פעמיים, פעם בגלל עם ישראל שהוא אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ, ופעם בגלל ארץ ישראל שהייתה בחרפה ובשממה ועכשיו הולכת ונבנית. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר ה' בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ".

יגער ה' במקטרגים על ישראל בדורנו

הדברים הללו הם נחמה גדולה ומרפא לדורנו. שהרי כל הנבואות שנכתבו בדברי הנביאים נצרכו לדורות. וכאן אומר זכריה בשם ה' לדורנו: מי שמקטרג על עם ישראל בעת הזאת, שם נפשו בכפו. מי שמחפש להם עוונות ולא מחפש להם זכויות – מסתכן בנפשו. אם אחרי 70 שנות גלות ורדיפות וסבל ה' גוער ה' בשטן פעמיים, כמה גערות יקבל מי שמקטרג על עם ישראל אחרי 1900 שנות סבל וגלות, אינקוויזיציה ושואה? כמה גערות הוא יקבל אם יקטרג על ישראל קדושים? מכאן יבין אדם כמה חמור לדבר לשון הרע על כל אדם הנמצא בארץ ישראל.

בִּרְכָּת הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ

הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אֲנַחְנוּ מַדְלִיקִין עַל הַנִּסִּים וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת. וְעַל הַנִּפְלָאוֹת

את הנוסח הזה אנו אומרים בשעת הדלקת נרות (מסכת סופרים כ - שולחן ערוך תרעו). הרה"ג שלמה זלמן אוירבך זצוק"ל כותב בספרו "מנחת שלמה" (תנינא ב - ג סימן נח) כי אנו אומרים את הנוסח הזה להורות כי אנו מדליקים נרות על נס המלחמה. לכן אומרים בו "וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת", כי כידוע בנס פך השמן לא היו תשועות, אבל במלחמה היו. מהנוסח שאומרים "וְעַל הַמִּלְחָמוֹת" אנו למדים במיוחד, שהדלקת הנרות היא בגלל נס ההצלה במלחמה. "כי לא מצינו בשום מקום להודות לה' לדורי דורות עבור זה שעשה הקב"ה נס כדי שיוכלו כלל ישראל לקיים מצוה".

שֶׁעָשִֹיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ. עַל יְדֵי כֹּהֲנֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים

ומה שאנחנו מדגישים ואומרים "על ידי כהניך הקדושים" בא לומר כי הקדוּשה היא זאת שניצחה. הנוסח הזה בא ללמדנו שיש כוח עצום בכהנים מכוח קדושת המקדש שמביאה עוצמה ומורא. כך נאמר על-ידי יעקב אבינו (בראשית כח יז): "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה. אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם". ולכן יש מצווה של מורא מקדש. והמורא הזה הוא לא רק מהמקדש עצמו, אלא מכל מה שיש בו. לכן נאמר על ארון הברית, שבשעה שהוא הולך: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" (במדבר י לה). שהארון מטיל אימה על האומות.

כך גם נאמר על הר המוריה במסכת תענית (טז ע"א). למה נקרא שמו הר המוריה? "פליגי בה רבי לוי בר חמא ורבי חנינא חד אמר הר שיצא ממנו הוראה לישראל". שהרי נאמר "כי מציון תצא תורה" (ישעיה ב). ועל הכהנים נאמר: "יורו משפטיך ליעקב" (דברים לג), וגם הנביאים יוצאים מבית המקדש "ולשכת הגזית שבה עמדו הנביאים המוכיחים לישראל". "וחד אמר הר שיצא ממנו מורא לעובדי כוכבים". והסביר רש"י "ששומעין גדולות ישראל וירושלים ומתפחדים עליהם, שמעתי". אם כן, בית המקדש מביא מורא.

על זה נאמר הפסוק "נורא אלוקים ממקדשך הוא נותן עוז ותעצומות לעם ברוך אלוקים". לומר לך שהנוראוּת הזאת עוברת גם לכל מי שקשור למקדש. ולכן גם הכהנים היו מטילים מורא על החושבים עלינו רעה. זה מה שקרה לאלכסנדר מוקדון, שחשב להחריב את בית המקדש, וכאשר ראה את שמעון הצדיק בא מולו לבוש בבגדי כהונה, מיד נפל על פניו אחוז מורא ופחד וכבוד. כך קרה גם לכל היוונים שראו את יהודה המכבי, בן של כהן גדול ונכד של כהן גדול וראוי להיות כהן גדול בעצמו. כשהוא בא למלחמה, מיד היו כל אויביו נסים מפניו. נתקיים בו: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח י).

אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבָד

וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם

כך נכתב בשולחן ערוך (תרעג): "אסור להשתמש בנר חנוכה בין בשבת בין בחול, ואפי' לבדוק מעות או למנותן לאורה אסור". ומקור הדין הוא בגמרא (שבת כב ע"א) שאומרת כי מקור האיסור ליהנות מנרות חנוכה הוא בגלל הזלזול: "אמר רב יהודה אמר רב אסי אמר רב: אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי: וכי נר קדושה יש בה? מתקיף לה רב יוסף: וכי דם (של שחיטה שמכסים אותו ואסור לכסותו בבזיון. וכי) קדושה יש בו? דתניא 'ושפך וכסה' במה ששפך יכסה. שלא יכסנו ברגל". ועונה הגמרא שאין בדם שחיטה קדושה, אבל אסור לכסות ברגל "שלא יהו מצות בזויות עליו, הכא נמי (בנר חנוכה לא ישתמש בו שימוש של חול, כדי) שלא יהיו מצות בזויות עליו".

וְכָל שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶשׁ

למה אם כן אומרים "הנרות הללו קודש"? הרי כל האיסור הוא משום שלא יהיה ביזיון, ולכאורה אין בהם קדושה. על זה אומר הר"ן שהחמירו בנרות חנוכה כי הם זכר למקדש, החמירו בהם כאילו הם נרות של המקדש (חידושי הר"ן שבת כא ע"א): "והאי אסור להשתמש לאורה, כל תשמישין במשמע ואפילו תשמיש של מצוה. וטעמא דמילתא דכיון דעל ידי נס שנעשה במנורה תקנוה, עשאוה כמנורה שאין משתמשין בה כלל".

ואע"פ שגם במנורה של המקדש אין איסור מעילה, שהרי "קול ומראה וריח אין בהן משם מעילה", אף על פי כן אומרת הגמרא בפסחים (כו ע"ב): "מעילה הוא דליכא, הא איסורא – איכא". אין מעילה, אבל יש איסור ליהנות גם מקול, מראה וריח של קודש לדברים אישיים, כי יש בזה צד של זלזול.

כיון שהיו מדליקין מן המנורה, כל חצר שהיתה בירושלים הייתה משתמשת לאורה

כך מובא במדרש (תנחומא תצוה סימן ג), כי אור המנורה שהייתה ספונה בתוך ההיכל היה מגיע למרחקים גדולים מאוד: "כיון שהיו מדליקין מן המנורה, כל חצר שהיתה בירושלים הייתה משתמשת לאורה". ואם אסור ליהנות מאורה, אין זה אלא כדי שיהיו נהנים מאורה הרוחני של המנורה.

וְלֹא הָיְתָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מֵאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה

וכך היה בשמחת בית השואבה, שמובא במשנה (סוכה ה ג) כי "מְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם, וְאַרְבָּעָה סְפָלִים שֶׁל זָהָב בְּרָאשֵׁיהֶן וְאַרְבָּעָה סֻלָּמוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, וְאַרְבָּעָה יְלָדִים מִפִּרְחֵי כְהֻנָּה וּבִידֵיהֶם כַּדִּים שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁל מֵאָה וְעֶשְׂרִים לֹג, שֶׁהֵן מַטִּילִין לְכָל סֵפֶל וָסֵפֶל: מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי כֹהֲנִים וּמֵהֶמְיָנֵיהֶן מֵהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין, וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִין, וְלֹא הָיְתָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מֵאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה".

ומסבירה הגמרא בירושלמי: "תני. יכולה אשה לבור חיטיה לאור המערכה". ומקשה הגמרא: "ולא היו מועלות?" הרי השמן והפתילות הם של הקדש, איך מותר לברור חיטים לאור של דבר הקדש? "אמר רבי יהושע בן לוי: הריח והמראה והקול אין בהן מעילה".

אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שהיה יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כולו

עוד מלמדת הגמרא (פסחים כו ע"א): "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שהיה יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כולו". וכל זה בגלל שההיכל היה גבוה מאה אמה, וצלו היה גדול, וכשהיה רבן יוחנן בן זכאי רוצה ללמד תורה לציבור גדול, הוא היה צריך מקום רחב וגדול ומוצל. על זה שואלת הגמרא, איך ישב רבן יוחנן בן זכאי ללמד תורה בצלו של היכל? התשובה לדעת רבא היא שאיסור השימוש בהיכל הוא רק לעומדים בצלו הפנימי. "היכל דלתוכו עשוי" – שימוש חיצוני לא נאסר. לדעת אביי, הנאה הבאה לו לאדם בעל כורחו מותרת אם הוא לא יכול להימנע ממנה, למרות שהוא מכוון ליהנות ממנה.

מיריחו היו שומעין קול החליל

תירוצים אלו יכולים לסייע לנו להבין את ההנאות הנוספות שהיו לאנשים שגרו בירושלים בתקופת המקדש. הגמרא (תמיד ל ע"ב) אומרת שהיו האנשים שומעים את קול הלוויים השרים למרחקים גדולים, לפעמים עד יריחו: "מיריחו היו שומעין קול שער גדול שנפתח, מיריחו היו שומעין קול מגריפה (אחד מכלי הנגינה שהיה במקדש), מיריחו היו שומעין קול בן ארזה מקיש בצלצל, מיריחו היו שומעין קול החליל, מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז, מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור, מיריחו היו שומעין קול השיר".

כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט מריח קטורת

הגמרא (יומא לט ע"ב) מספרת עוד שאנשים נהנו מהריח הקטורת: "נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם מריח קטורת, כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט מריח קטורת". הריח של הקטורת בירושלים היה כל כך חזק במשך כל היום, עד שאפילו כלה, שמתבשמת יותר מאשה רגילה, לא מתבשמת בירושלים מריח הקטורת. ואם אין מעילה בריח אבל יש איסור - האם אנשי ירושלים עברו איסור כל יום?

מסביר התוספות ביומא (לט ע"ב), כי אותם אנשים ונשים שנהנו מריח הקטורת לא עשו שום איסור, אלא אם כן הם קירבו את עצמם לעזרה בשביל הריח. למה הדבר דומה? לאדם שמתעניין במוזיקה ובא לשמוע את שירת הלוויים מבחינה מקצועית, ולא כדי להתעלות ברוח הקודש. שזה איסור, אם כי אין בו מעילה.

כְּדֵי לְהוֹדוֹת לִשְׁמֶךָ (וּלְהַלֵּל) עַל נִסֶּיךָ וְנִפְלְאוֹתֶיךָ וִישׁוּעוֹתֶיךָ

הדלקת הנרות כאמירת "הלל"

מטרת נר חנוכה היא להלל לה' על נס המלחמה. "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול". בהסבר זה מתרץ הרב בעל מנחת שלמה שאלה חשובה על "הלל" של נשים בחג החנוכה. שהרי הגמרא אומרת שנשים חייבות במצוות חנוכה. "אשה ודאי מדליקה, דאמר רבי יהושע בן לוי, נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס" (שבת כ"ג.) - "שעל ידן נעשה הנס כדאמרינן במדרש רבה על בת יוחנן שהאכילה ראש האוייבים גבינה לשכר אותו וחתכה את ראשו וברחו כולם. ועל זה נהגו לאכול גבינה בחנוכה" (ר"ן י מדפי הרי"ף). וברשב"ם כתב כי "עיקר הנס נעשה על ידם" (פסחים קח ע"ב).

ובכל הלכות חנוכה נשים מחמירות יותר מגברים. שהן אסורות במלאכה כל זמן שהנרות דולקים, ולפחות בחצי שעה הראשונה. "והטעם שהנשים מחמירות יותר, מפני שהגזרה היתה קשה על בנות ישראל" (קצור שו"ע). לפי כל האמור לעיל היינו צריכים לומר שנשים חייבות ב"הלל" של חנוכה לפחות כמו גברים, ואולי יותר מהם. ובמיוחד שהגמרא אומרת שקריאת הלל היא כמו קריאת המגילה ונשים חייבות במקרא מגילה. אם כן היו צריכות להיות חייבות גם בהלל של חנוכה? (שדי חמד מערכת חנוכה אות ט' סק"ב).

על כן כתב בשו"ת "מנחת שלמה" (תנינא ב - ג סימן נח) כי הדלקת הנרות ואמירת "הנרות הללו" היא ההלל. "ולכן נלענ"ד דהדלקת נר חנוכה היא עצמה ההודאה וההלל, כלומר שע"י זה יתן אל לבו להודות לה' על הנסים הגדולים שעשה לנו בנצחון המלחמות, וכמו שאומרים בנוסח הנרות הללו וכו' על התשועות ועל המלחמות וכו' ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד כדי להודות ולהלל". על כן כותב הבן איש חי כי צריך שבשעת הדלקת נר חנוכה "יעמדו אשתו ובניו בשעת הברכה, ובשעת הדלקת כל הנרות".

זמן אמירת "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ"

הבן איש חי אומר כי "אחר שהדליק נר אחד, יאמר הנרות הללו". כך כותבים גם המשנ"ב וכה"ח. לדעתם אמירה זו לא נקראת הפסק, אלא חלק מהמצווה. אמנם מנהג רוב עם ישראל לומר "הנרות הללו" אחרי הדלקת כל הנרות, כי כולם מצווה. כי אע"פ שעיקר המצווה היא הנר הראשון, עם זאת כל עוד לא הדליק את כל הנרות יכול לברך "להדליק נר חנוכה" שהנרות הנוספים הם חלק מהמצווה. וכל עוד לא הדליק את כולם, לא סיים לקיים את המצווה. וכך משמע לשון השו"ע (תרע"ו, ד') שכתב לומר הנרות הללו "אחר שהדליק", שהכוונה אחר שהדליק את כל הנרות.

לומר הנוסח המתוקן יפה, שיש בו שלושים ושש תיבות

כל הפוסקים שעוסקים באמירת "הנרות הללו" כותבים לומר את הנוסח "המתוקן יפה, שיש בו שלשים ושש תיבות, כמנין הנרות של כל שמונת הימים". כך מביא הבן איש חי משם הט"ז והמגן אברהם הרש"ל והמשנה ברורה. והדבר הוא מפתיע, שכן מפני מה ההדגשה הזאת?

תשובה אפשרית מופיעה בספר "בני יששכר" (מאמרי חדשי כסלו טבת - מאמר ב) שכתב: תקנו ל"ו נרות כנגד האור הראשון ששימש לאדם הראשון ל"ו שעות כמו שאמרו רז"ל בפסיקתא (פר' כ"ג), וכן תקנו ל"ו נרות כנגד לו הפעמים שנאמר בתורה "אור" "ומאורות" ו"נר" בתורה.

ושמעתי מפי הרה"ג מרדכי גרינברג שליט"א, כי יש כאן רמז לאור שבעת הימים שנגנז, שהרי לימדו אותנו רבותינו שהוא נגנז בתורה ובצדיקים. לכן אמרו חכמינו שיש בעולם ל"ו צדיקים, ובגמרא יש ל"ו מסכתות. וכל זה בגלל ששם גנוז האור של שבעת הימים.

חנוכה - חינוך לגאולה

הוסיף הרב "בני ישככר": על כן קראו לימים האלה חנוכה שהוא חינוך והרגל על לעתיד גאולה העתידה שאז יתגלה לנו האור הגנוז בשלימות כמשארז"ל 'וגנזו לצדיקים לעתיד לבא' (חגיגה יב ע"א) כדכתיב "לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך והיה לך ה' לאור עולם" (ישעיה ס יט).

אור שבעת הימים – בענני כבוד ובמקדש

בהפטרת "רוני ושמחי" בנבואת זכריה הוא מספר לנו כי הוא רואה את המנורה העליונה, כמובא בספר במדבר (ח) "וְזֶ֨ה מַעֲשֵׂ֤ה הַמְּנֹרָה֙ מִקְשָׁ֣ה זָהָ֔ב עַד־יְרֵכָ֥הּ עַד־פִּרְחָ֖הּ מִקְשָׁ֣ה הִ֑וא כַּמַּרְאֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֤ה ה֙' אֶת־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשָׂ֖ה אֶת־הַמְּנֹרָֽה". הנביא זכריה רואה גם את השפע שמגיע מהמנורה העליונה למנורה התחתונה. שפע שמסביר איך ייתכן שהנרות דולקים גם כשהשמן היה אמור להיגמר. השפע הזה הוא סימן להשראת שכינה, וזו הסיבה לשמחה גדולה שמציין שם זכריה: "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ".

וכך מסביר רבינו בחיי את הציווי: "בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת". תדליק את המנורה של מטה כנגד המנורה של מעלה. ודבר זה רמוז בכך שבכל פעם שנאמר בפסוק מנורה של מעלה, היא כתובה עם ו'. וכשמדברים במנורה של מטה היא כתובה בלי ו'.

אור הגנוז של מעלה

הגמרא (שבת כב ע"ב) שואלת על המנורה שבבית המקדש. "וְכִי לְאוֹרָהּ הוּא צָרִיךְ? וַהֲלֹא כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִדְבָּר, לֹא הָלְכוּ אֶלָא לְאוֹרוֹ? אֶלָּא - עֵדוּת הוּא לְבָּאֵי עוֹלָם שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְיִשְׂרָאֵל. מַאי עֵדוּת? אָמַר רַב, זוּ נֵר מַעֲרָבִי, שֶׁנּוֹתֵן בָּה שֶׁמֶן כְּמִדַּת חַבְרוֹתֶיהָ, וּמִמֶּנָּה הָיָה מַדְלִיק וּבָהּ הָיָה מְסַיֵּים".

מקשה תוס', וכי רק ישראל הולכים לאורו של ה'? והלא כל העולם הולך לאור ה' על ידי השמש והאורות האחרים שברא הקב"ה? וכי רק ארבעים שנה הלכו לאורו? והלא כל ימות שנות העולם אנו הולכים לאורו של ה'?

מתרץ תוס' שהאור שהגמרא מדברת עליו הוא אור המיוחד שהיה לישראל במדבר ארבעים שנה בזכות עמוד האש. אור שהוא מעין "אור שבעת הימים" של בריאת העולם. "דאמרינן בברייתא דמלאכת המשכן היה מסתכל בטפיח (ורואה בו) ויודע מה בתוכו. (מסתכל) בחבית - ויודע מה בתוכה". כך גם היה אור הענן ואור המנורה, מאפשר להסתכל בכל דבר הסתכלות פנימית.

ולפי זה השאלה היא על אהרון ואחיו הכהנים. וכי הם היו צריכים אור נרות בשביל לראות? הרי אור הענן מאפשר לראות גם מה שנסתר מעין רגילה. אלא עדות לכל באי עולם ששכינה שרויה בישראל. וצריך להזכיר את הגמרא שאומרת כי החלונות בבית המקדש היו מאירים כלפי חוץ, שכל חצרות ירושלים היו מאירים מאור המנורה. ולכן היו יכולים כל באי עולם לראות את הנס הזה, נס של הארה שמאירה באור מיוחד כל כך.

ויהי רצון שיתקיים בנו (ישעיהו ס א): "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח: כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה: וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ". אמן.