בע"ה י"ב ניסן תשפ"ד
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

עֲמוֹנָה – בֵּין בֵּית-אֵל וּבֵין הָעָי

צפו בשיעורו של הרב שמואל אליהו לפרשת השבוע

  • הרב שמואל אליהו
  • כ"ג חשון תשע"ז - 09:00 24/11/2016
גודל: א א א

בנה מזבח אברהם בָּעַי בשביל שלא ייפלו בניו בָּעַי

לא פתחו בצרכם של ישראל עד שפתחו בשבחו של מקום

"דָּרַשׁ רַבִּי שַׁמְלָאִי, לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. מְנָא לָן? מִמֹּשֶׁה, דִּכְתִיב: 'וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִיא', וּכְתִיב: 'ה' אֱלֹהִים, אַתָּה הַחִלּוֹתָ' וְגוֹ'. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: 'אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה' וְגוֹ'" (דברים ג, ברכות לב). הרי שמשה התחיל בשבח על היציאה ממצרים והנסים שה' עשה לנו, ורק אחר כך ביקש להיכנס לארץ ישראל.

חכמינו במדרש הראו לנו דרך הפסוקים כי כך נהג גם דוד המלך בתפילתו, וכך התפלל שלמה המלך בעת חנוכת במקדש. "ואף שמנה עשרה ברכות שתיקנו נביאים הראשונים שיהיו ישראל מתפללים בכל יום לא פתחו בצרכם של ישראל עד שפתחו בשבחו של מקום 'האל הגדול הגבור והנורא קדוש אתה ונורא שמך', ואחר כך 'מתיר אסורים' ואחר כך 'רופא חולים' ואחר כך 'מודים אנחנו לך'" (ספרי דברים שמג).

שלושה מזבחות – שניים להודיה ואחד לתפילה

את הכלל הזה, שמתחילים ומסיימים בהודאה, למדנו כבר מהאבות שתיקנו את התפילה. כך עשה אברהם אבינו בשלושת המזבחות שבנה בעת בואו לארץ. "אמר רבי אלעזר: שלוש מזבחות בנה. אחד לבשורת ארץ ישראל. ואחד לקנינה ואחד שלא יפלו בניו" (מדרש רבה בראשית לט טז).

"אחד לבשורת ארץ ישראל" – זה המזבח הראשון שאברהם בנה באלון-מורה היא שכם אחרי שהקב"ה בישר לו: "לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את" (בראשית יב, ז). אברהם הקים מזבח להודות על בשורת הארץ ועל בשורת הבנים.

"ואחד לקנינה" – זה המזבח השלישי שאברהם בנה בחברון, העיר שבתחומה הוא קנה בפעם הראשונה קניין אדמה בארץ ישראל. בחברון הוא מל את עצמו ואת בני ביתו (והמילה היא חלק מהקניין). בחברון הוא גר 25 שנה. את המזבח הזה הוא בנה להודאה אחרי שהתבשר "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה". רבי אליעזר אומר שההליכה של אברהם היא קניין הארץ. וחכמים אומרים שההליכה הזאת נועדה לקניין בניו. "כדי שיהא נוח לכבוש לפני בניו" (ב"ב ק ע"א). שידעו כולם כי בניו הם יורשים ולא גזלנים. שלא תהיה רשות לשום אדם לקטרג על המתיישבים בארץ ישראל ולומר להם שהם גוזלים קרקעות של פלסטינים או של אחרים (עיין רשב"ם שם).

"ואחד שלא יפלו בניו" – המזבח השני נועד לתפילה שלא יפלו בניו. כך אנו רואים כי אברהם מתחיל במזבח של הודאה ומסיים במזבח של הודאה, ובאמצע מקים מזבח לתפילה. והגמרא מסבירה על מה התפלל אברהם אבינו בין בית-אל ובין העי. "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לְעוֹלָם יַקְדִּים אָדָם תְּפִלָּה לְצָרָה, שֶׁאִלְמָלֵא לֹא הִקְדִּים אַבְרָהָם תְּפִלָּה לַצָּרָה בֵּין בֵּית-אֵל וּבֵין הָעָי, לֹא נִשְׁתַּיֵּר מִשּוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שָׂרִיד וּפָלִיט" (סנהדרין מד ע"ב).

מקום המזבח – שלא תישבר רוחו של העם

המקום של המזבח השני הוא קצת תמוה, שכן לא מדובר בעיר, אלא בהר שנמצא מערבית לבית-אל ומזרחית לעי: "וַיַּעְתֵּ֨ק מִשָּׁ֜ם הָהָ֗רָה מִקֶּ֛דֶם לְבֵֽית־אֵ֖ל וַיֵּ֣ט אָהֳלֹ֑ה, בֵּֽית־אֵ֤ל מִיָּם֙ וְהָעַ֣י מִקֶּ֔דֶם וַיִּֽבֶן־שָׁ֤ם מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽה֔' וַיִּקְרָ֖א בְּשֵׁ֥ם הֽ'". (בראשית יב, ח). גם כשאברהם חוזר ממצרים הוא חוזר למזבח הזה, ולא לשום מזבח אחר. "וַיֵּ֙לֶךְ֙ לְמַסָּעָ֔יו מִנֶּ֖גֶב וְעַד־בֵּֽית־אֵ֑ל עַד־הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר־הָ֨יָה שָׁ֤ם אָֽהֳלֹה֙ בַּתְּחִלָּ֔ה בֵּ֥ין בֵּֽית־אֵ֖ל וּבֵ֥ין הָעָֽי" (בראשית יג, ג). נראה שלמזבח במקום הזה דווקא יש חשיבות מיוחדת, וצריך להבין מה היא.

הגמרא מסבירה שאברהם התפלל על אסון שעלול לקרות במקום הזה. באותו מקום הייתה המעילה של עכן, שבגללה מפסידים ישראל בקרב על כיבוש העי. רוחו של העם כמעט ונשברת, עד כדי כך שיהושע אומר מילים שקשה לשמוע: "אֲהָהּ אֲ-דֹנָי אלוקים לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הַיַּרְדֵּן לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַאֲבִידֵנוּ" (יהושע ז ז. מדרשרבה בראשית לט טז). נראה שיהושע חשש כי העם, שרק עכשיו נכנס לארץ, ייפול ברוחו וייסוג לעבר הירדן, כמו שפחדו אבותיו. על רגע המשבר הזה התפלל אברהם אבינו, שיהושע יצליח לאסוף את רוחו של העם, להילחם שנית ולנצח. והניצחון היה בדיוק במקום שבו בנה אברהם את המזבח השני.

מקום המזבח – להגן מחטאת עגלי הזהב

חכמינו במדרש למדו מהעובדה שאברהם בנה את המזבח בין בית-אל לבין העי, כי הוא רצה להגן לא רק מעוון העי, אלא גם מעוון עגלי הזהב שהציב ירבעם בן נבט. "וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלַם, הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן" (מלכים א יב). מאות שנים היו עגלי הזהב הללו, עגל אחד היה מוצב בדן - הקצה הצפוני של ממלכת ירבעם. העגל השני היה מוצב בבית-אל - הקצה הדרומי של ממלכת ירבעם בן נבט (ילקוט שמעוני בראשית יב - רמז סז). גם העוון הזה היה יכול לכלות את עם ישראל ולא להשאיר מהם שָׂרִיד וּפָלִיט, וגם עליו התפלל אברהם.

מקום המזבח – להגן מפני חטא האֵפוֹד והתְרָפִים של מיכה

ואולם ההר שעליו מקים אברהם מזבח של קדושה היה מוקד של טומאה עוד לפני עגלי הזהב שהציב ירבעם בן נבט. מההר הזה, הר אפרים שמו, יוצא פסלו של מיכה שמחטיא את ישראל במשך דורות על דורות. "וַיְהִי אִישׁ מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ" (שופטים יז, א). חכמנו אמרו שהיה עשנו של פסל מיכה מתערב עם עשן הקרבנות משילה הסמוכה אליו "תניא רבי נתן אומר מגרב לשילה שלשה מילין והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה, בקשו מלאכי השרת לדוחפו. אמר להן הקדוש ברוך הוא: הניחו לו, שפתו מצויה לעוברי דרכים" (סנהדרין קג ע"ב). גם העוון הזה היה יכול למחות את ישראל ולא להשאיר מהם שָׂרִיד וּפָלִיט, וגם עליו התפלל אברהם.

מקום המזבח – להגן ממלחמת האחים של פילגש בגבעה

גם סיפור פילגש בגבעה מתחיל בְּיַרְכְּתֵי הַר אֶפְרַיִם (שופטים יט א). סיפור נורא שבעקבותיו מתחוללת מלחמת אחים, שביומה הראשון נהרגים "שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ". ביום השני "וַיַּשְׁחִיתוּ בִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד שְׁמֹנַת עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ אָרְצָה כָּל אֵלֶּה שֹׁלְפֵי חָרֶב". ביום השלישי כמעט כלה שבט בנימין מעם ישראל. "וַיַּשְׁחִיתוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּבִנְיָמִן בַּיּוֹם הַהוּא עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף וּמֵאָה אִישׁ כָּל אֵלֶּה שֹׁלֵף חָרֶב". כל זה מלבד כל הנשים והטף והבהמה של שבט בנימין שהושמדו על-ידי בני ישראל. ניצלו משבט בנימין רק שש מאות איש שנמלטו לסלע רימון (שופטים כ). גם על מלחמת אחים זו התפלל אברהם שלא יימחה ישראל ח"ו.

מספר העגונות כמספר ההרוגים

הסיפור היותר נורא שקשור להר אפרים הוא מלחמת האחים הגדולה שהייתה בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל. "וַיֶּאְסֹר אֲבִיָּה אֶת הַמִּלְחָמָה בְּחַיִל גִּבּוֹרֵי מִלְחָמָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ בָּחוּר וְיָרָבְעָם עָרַךְ עִמּוֹ מִלְחָמָה בִּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ בָּחוּר גִּבּוֹר חָיִל" (דברי הימים ב פרק יג ג). במלחמה הענקית הזאת נפלו חצי מיליון חללים: "וַיַּכּוּ בָהֶם אֲבִיָּה וְעַמּוֹ מַכָּה רַבָּה וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים מִיִּשְׂרָאֵל חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ בָּחוּר" (דברי הימים ב יג, יז). חכמינו במדרש אמרו שהמכה הגדולה הייתה בחמש מאות אלף העגונות שנשארו אחרי המלחמה, שכן לוחמי יהודה לא אפשרו לאלמנות ההרוגים לזהות את בעליהן (מדרש רבה ויקרא לג ה). זו מלחמה שממש אפשר לראות בחוש איך היא כמעט כילתה את ישראל ועוד מעט ו"לֹא נִשְׁתַּיֵּר מִשּוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שָׂרִיד וּפָלִיט". גם עליהם מתפלל אברהם אבינו להצילם, ובוחר להציב את מזבח התפילה שלו בדיוק במקום שבו הם נלחמים וכמעט הורגים ומכלים אלה את אלה.

אֵי העַי?

המזבח השני של אברהם נמצא בין בית-אל לבין העַי. המקום של בית-אל ידוע, ועד היום הזה נמצא בו יישוב שנקרא בשם זה. מה שלא ידוע בוודאות הוא המיקום המדויק של העַי. מהפסוקים עולה שהעַי נמצאת מזרחית לבית-אל. שנאמר: "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ אֲנָשִׁים מִירִיחוֹ הָעַי אֲשֶׁר עִם בֵּית אָוֶן מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל" (יהושע ז ב). אנו גם יודעים שהיא לא ממש קרובה לבית-אל, כיוון שבקרב השני של יהושע על העי הוא שם את המארב הראשון של 5000 לוחמים מצד מערב של העיר, בינה לבין בית-אל: "וַיִּשְׁלָחֵם יְהוֹשֻׁעַ וַיֵּלְכוּ אֶל הַמַּאְרָב וַיֵּשְׁבוּ בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעַי מִיָּם לָעָי" (יהושע ח, ט).

מהמארב השני ששם יהושע אנו יודעים שהעַי יושבת בהר: "וַיִּגְּשׁוּ וַיָּבֹאוּ נֶגֶד הָעִיר וַיַּחֲנוּ מִצְּפוֹן לָעַי, וְהַגַּי בֵּינָיו וּבֵין הָעָי" (יהושע ח, יא). אם יש גיא מִצְּפוֹן לָעַי, זאת אומרת שהעיר בנויה במקום גבוה. מתיאור הקרב השני של יהושע, שמתחיל בנסיגה מבוימת של יהושע וחילו, אנו יודעים שהעַי יושבת על סְפַר הַמִּדְבָּר. "וַיְהִי כִּרְאוֹת מֶלֶךְ הָעַי וַיְמַהֲרוּ וַיַּשְׁכִּימוּ וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל לַמִּלְחָמָה הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמּוֹעֵד לִפְנֵי הָעֲרָבָה, וְהוּא לֹא יָדַע כִּי אֹרֵב לוֹ מֵאַחֲרֵי הָעִיר: וַיִּנָּגְעוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל לִפְנֵיהֶם וַיָּנֻסוּ דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר" (יהושע ח, יד). בעת שיושבי העי רודפים אחרי בני ישראל בערבה ובמדבר, נכנסים לעי לוחמי שני המארבים של יהושע שהיו במערב ובצפון העיר ושורפים אותה באש.

מזבח במקום הכי גבוה

אברהם בונה את המזבח השני על ההר בין בית-אל לבין העי: "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'" (בראשית יב ח). בהר הזה נאמר לו: "וַֽה֞' אָמַ֣ר אֶל־אַבְרָ֗ם אַחֲרֵי֙ הִפָּֽרֶד־ל֣וֹט מֵֽעִמּ֔וֹ שָׂ֣א נָ֤א עֵינֶ֙יךָ֙ וּרְאֵ֔ה מִן־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־אַתָּ֣ה שָׁ֑ם צָפֹ֥נָה וָנֶ֖גְבָּה וָקֵ֥דְמָה וָיָֽמָּה: כִּ֧י אֶת־כָּל־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה לְךָ֣ אֶתְּנֶ֑נָּה וּֽלְזַרְעֲךָ֖ עַד־עוֹלָֽם" (בראשית יג, יד-טו). ההר הגבוה שממנו אפשר לראות את כל הארץ (גם את כיכר הירדן) נקרא כיום "הר בעל חצור", ובעבר קראו לו "הר אפרים". גובהו 1026 מטר והוא הגבוה בהרי שומרון. הוא נמצא בין בית-אל לבין האזור שבו צריכה להיות העי.

יהושע והזקנים מזכירים את זכות אברהם

חכמינו מספרים כי יהושע ידע שאברהם התפלל במקום הזה שלא יִכלו בניו. ולכן מתפללים במקום הזה יהושע וכל זקני ישראל אחרי הכישלון בקרב הראשון על העי. הם מעלים עפר על ראשם ומזכירים את זכות אברהם. "אמר רבי אלעזר: התחילו מזכירים זכותו של אברהם אבינו, שנאמר 'ואנכי עפר ואפר'. אמרו: כלום בנה מזבח אברהם בָּעַי אלא בשביל שלא יפלו בניו בָּעַי" (ילקוט שמעוני יהושע - פרק ז - רמז יז). יהושע וכל זקני ישראל מבינים שלא מספיקה תפילתו של אברהם והקמת המזבח על ידו, אלא גם הם צריכים להזכיר את זכותו של אברהם אבינו כדי שתעזור להם להינצל. לכן הם מתפללים ומעלים עפר על ראשם.

זכותו של אברהם להצלת עמונה

אנו מזכירים את הסיפור הזה עכשיו כיוון שבהר אפרים נמצא היישוב עמונה, שזכור בעקבות הפינוי האלים מאוד שנוצר משילוב בין יהירות של ראש ממשלה לאטימות של בית-משפט עליון. גם עכשיו חוזר בית-המשפט על אותה טעות. בגלל 2% של אדמות, שעל-פי הערבים שייכים להם, בית-המשפט רוצה להחריב יישוב שלם, ולהרוס את האמון החיוני כל כך בבתי-המשפט. גם אנחנו צריכים, כמו יהושע וזקני ישראל, להתפלל ולהזכיר את זכותו של אברהם אבינו, שהציב מזבח בדיוק במקום שבו נמצאת עכשיו עמונה. שלא תהיה מלחמת אחים ויתקיים בנו "וּבָנוּ בָתִּים וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְאָכְלוּ פִּרְיָם: לֹא יִבְנוּ וְאַחֵר יֵשֵׁב לֹא יִטְּעוּ וְאַחֵר יֹאכֵל כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי וּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם יְבַלּוּ בְחִירָי: לֹא יִיגְעוּ לָרִיק וְלֹא יֵלְדוּ לַבֶּהָלָה כִּי זֶרַע בְּרוּכֵי ה' הֵמָּה וְצֶאֱצָאֵיהֶם אִתָּם: וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע" (ישעיה פרק סה כא).


לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל

חיוב תורה להתחיל ולסיים בשבח

סדר התפילה של שבח ובקשה ושבח, לדעת הרמב"ם הוא חיוב תורה. וכך כתב: "אלא חיוב מצוה זו כך הוא, שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום. ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו" (רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפיים פרק א הלכה ב. ועיין כסף משנה שם).

מזמור לתודה מצווה למשוך אותו בנגינה

על כן אנו מתחילים את התפילה בפסוקי דזמרא, ועל-פי ההלכה אסור להפסיק ביניהם לבין תפילת י"ח, כדלקמן. עד כמה חשובה ההודאה הזאת ניתן ללמוד מהטור, שכתב כי צריך לומר את "ברוך שאמר" בניגון ובנעימה. ואחר כך אומרי פסוקי דזמרא שעליהם כתב הבית יוסף: "אין אומרים הזמירות בִּמְרוּצָה. ובפרט מזמור לתודה, מצוה למשוך אותו בנגינה" (או"ח סימן נא). ואחר כך אומרים "ישתבח". ועל כולם נאמר הכלל: "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחרי כן יתפלל, לכן תקנו לאומרם קודם תפלה וקבעו ברכה זו לפניהם ואחת לאחריהם והיא ישתבח" (טור שם).

המספר בין ישתבח ליוצר, עבירה היא בידו

זאת הסיבה שבגללה אמרו חכמינו ז"ל: "המספר בין ישתבח ליוצר, עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה" (טור בשם הירושלמי שמובא ברי"ף. וכן נפסק בשולחן ערוך, סימן נד). והסבירו המפרשים כי כשאדם מפסיק בין השבח של פסוקי דזמרא ו"ישתבח" לברכת "יוצר" ותפילת י"ח, הוא מפסיד את מה שנאמר בחז"ל על מעלת התפילה שמתחילה בשבח ומסתיימת בבקשה, כיוון שכל התועלת היא רק כשהשבח והבקשה הם ברצף. אבל אם מפסיקים ביניהם – נפסדת המעלה הגדולה. וכתב כה"ח (ס"ק י בשם מטה משה) כי הטעם הוא "מפני שהקליפות מבטלין לעלות התפילה. ועל ידי פסוקי דזמרה הם נכרתין. וכשסח - חוזרים אותם גדודים שמעריכין המלחמה לעכב תפלתו". ועל כן אין להפסיק בין השבח לתפילה אפילו לא בשתיקה (כה"ח ס"ק ט).

שִׁיר וּשְׁבָחָה. הַלֵּל וְזִמְרָה

השבח שבו אנו מתחילים לשבח את ה' יתברך בכל יום מתחיל מיד בקומנו מהמיטה. אחרי אמירת "מודה אני" אנחנו מודים ומשבחים לה' בי"ח ברכות השחר, שכולן ברכות של הודאה, חוץ מברכות התורה שהן ברכת המצוות. "ברוך שאמר" מתחבר לתפילת י"ח בהודאה שבו, וגם ב-13 הפעמים שאנו אומרים בו "ברוך" להודות על טוב ה' כנגד 13 ברכות הבקשה שיש בתפילת 18. כשמורידים את 3 הברכות הראשונות ו-3 הברכות האחרונות שהן של הודאה.

מאותה סיבה, גם ב"ישתבח" אנו מזכירים 13 שבחים: (א) שִׁיר (ב) וּשְׁבָחָה. (ג) הַלֵּל (ד) וְזִמְרָה. (ה) עֹז. (ו) וּמֶמְשָׁלָה. (ז) נֶצַח. (ח) גְּדוּלָה. (ט) גְּבוּרָה. (י) תְּהִלָּה. (יא) וְתִפְאֶרֶת. (יב) קְדֻשָּׁה. (יג) וּמַלְכוּת. ועל כן אין להפסיק כלל בין ברכת "ישתבח" לבין התפילה שאומרים אחרי ברכות קריאת שמע.

כָּל הַסּוֹמֵךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, אֵינוֹ נִזּוֹק כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ

מהסיבה הזאת אנו מקפידים שלא להפסיק כלל בין ברכת "גאל ישראל" לבין תפילת י"ח. וכך בגמרא (ברכות ט ע"ב): "הֵעִיד רַבִּי יוֹסִי בֶּן אֶלְיָקִים מִשּׁוּם קְהָלָא קַדִּישָׁא דְּבִירוּשָׁלַיִם, כָּל הַסּוֹמֵךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, אֵינוֹ נִזּוֹק כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. אָמַר רַבִּי זֵירָא, אֵינִי? וְהָא אֲנָא סַמְכִי, וְאִיתְּזְקִי. אָמְרוּ לֵיהּ, בְּמַאי אִיתְּזַקְתְּ? דְּאַמְטִיַית אָסָא לְבֵי מַלְכָּא, הָתָם נַמִי, מִיבָּעִי לָךְ לְמֵיהַב אַגְרָא לְמֶחְזֵי אַפֵּי מַלְכָּא. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לְעוֹלָם יִשְׁתַּדֵּל אָדָם לָרוּץ לִקְרַאת מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא לִקְרַאת מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד, אֶלָּא אֲפִלּוּ לִקְרַאת מַלְכֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, שֶׁאִם יִזְכֶּה, יַבְחִין בֵּין מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לְמַלְכֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים".

מקשה רבי זירא: איך העיד רבי יוסי בן אליקים משם הקהל הקדוש שבירושלים כי מי שסומך גאולה לתפילה לא ניזוק כל היום כולו? והלא סמכתי גאולה לתפילה וניזוקתי במשך אותו יום. אמרו לו: במה ניזקת? בכך שהיית צריך להביא הדסים לבית המלך? זה באמת לא נזק. היית צריך לשלם ממון בשביל לראות את פני המלכות, למרות שמדובר במלך גוי, כיוון שיש מן המשותף בין כל המלכויות, וצריך ללמוד מהמלך הגוי איך לבנות את מלכות בית דוד.

אוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך

הדוגמה שהגמרא מביאה על ראיית פני המלך היא לא מקרית כלל וכלל. רש"י מסביר לנו בברכות כי זה מה שקורה למי שמחברים ברכת "גאל ישראל" לתפילת י"ח. אבל מי שמפסיק ביניהם "למה הוא דומה? לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך. יצא המלך ומצאו שהפליג אף הוא הפליג". כשהמלך פתח את הדלת, מצא שהאדם שדפק על דלתו הלך ואיננו, וגם המלך הולך מפתח הדלת וסוגר אותה (רש"י ברכות ד ע"ב בשם ירושלמי ברכות א). משמע שתפילה הסמוכה לגאולה היא ממש ראיית פני המלך. שכשאדם משבח לה' יתברך מתחילת התפילה עד "גאל ישראל" הוא מתקרב ורואה פני המלך ובתפילת י"ח הוא מדבר עמו ממש בתפילתו. "אלא יהיה אדם מקרב להקדוש ברוך הוא אליו, ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו, ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו".

לא עונים אמן כדי לא להפסיק בין גאולה לתפילה

ובשו"ע (ס, ז) "צריך לסמוך גאולה לתפלה ולא יפסיק לאחר שאמר גאל ישראל, רק אם אירעו אונס שלא הניח תפילין ונזדמנו לו בין גאולה לתפלה מניח אז. ולא יברך עליהם עד אחר שיתפלל. אבל טלית לא יניח אז. ואם עד שלא אמר 'גאל ישראל' נזדמנו לו טלית ותפילין - מניחם, ולא יברך עליהם עד אחר תפלה". ולדעת הרמ"א עדיף להניח את התפילין לפני "גאל ישראל" אע"פ שלא מברך, כדי שלא להפסיק אפילו בהנחת תפילין בין גאולה לתפילה.

זו גם הסיבה שבגללה בשחרית לא אומרים קדיש ולא עונים על קדיש ממניין אחר לפני תפילת י"ח, וכן לא עונים "אמן" אחרי ברכת "גאל ישראל", כדי לא להפסיק בין גאולה לתפילה. לא להפסיק בין שבח לבקשה (שם ס"ע ז). ואם נזדמן לאדם קדיש או קדושה – ימתין ב"שירה חדשה" ושם יענה על הקדיש או הקדושה ואחר כך ימשיך "שירה חדשה" עד "גאל ישראל" וברצף אחד יתפלל אחר כך תפילת י"ח. כי אם יפסיק ב"שירה חדשה" ויניח תפילין, הוא לפחות מסמיך את ההודאות האחרונות של ברכת "גאל ישראל" לתפילת י"ח.

עַבְדִּי אַתָּה יִשְרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאֵר

על מעלת אמירת השבח לפני התפילה כתוב בזוהר הקודש (ח,א עג): פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר: "ה' אֱלהַי אַתָּה אֲרוֹמִמְךָ, אוֹדֶה שִׁמְךָ כִּי עָשִׂיתָ פֶּלֶא עֵצוֹת מֵרָחוֹק אֱמוּנָה אֹמֶן". כַּמָּה אִית לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא לְאִסְתַּכָּלָא בִּיקְרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּלְשַׁבְּחָא לִיקָרֵיהּ. בְּגִין דְּכָל מַאן דְּיָדַע לְשַׁבְּחָא לְמָארֵיהּ כְּדְקָא יָאוֹת, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד לֵיהּ רְעוּתֵיהּ. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְאַסְגֵּי בִּרְכָאן לְעֵילָא וְתַתָּא: וְעַל דָּא מַאן דְּיָדַע לְשַׁבְּחָא לֵיהּ לְמָארֵיהּ וּלְיַחֲדָא שְׁמֵיהּ, חָבִיב הוּא לְעֵילָא וְחָמִיד לְתַתָּא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִשְׁתַּבֵּחַ בֵּיהּ, וְעֲלֵיהּ כְּתִיב: "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אַתָּה יִשְרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאֵר".

כמה יש להם לבני-אדם להתבונן על כבוד הקב"ה ולהודות לו. כי מי שיודע להודות לה' כמו שצריך – הקב"ה עושה רצונו. ולא עוד, אלא שהוא מרבה ברכות בעליונים ובתחתונים. ועל כן מי שיודע לשבח לה' ולייחד את שמו, חביב הוא למעלה ונחמד למטה, והקדוש-ברוך-הוא משתבח בו. ועליו כתוב: "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אַתָּה יִשְרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאֵר". ויהי רצון שיתקיימו בנו ובכל ישראל הברכות הללו. אמן.

תגובות (1) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


0 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 13 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד