עמדתי עם רכבי בצד הכביש בתוככי הישוב יצהר, שיחה עם חבר, סידור קצר. רעש מוכר של מנוע חזק מתקרב, העיניים מחפשות והנה, ניידת משטרה למולי. מיד מסתכל סביב, מחשבות חולפות בראש – "איזו עבירת תנועה אפשר להלביש עלי? אולי איזה צו? משהו?" הניידת עוצרת. אני מתעסק בסתמיות בחפצים שסביבי, מנסה שלא למשוך תשומת לב מיותרת. השוטר פותח את הדלת, אני מרים חצי עין בחשש, הוא נראה לי מוכר ופונה אלי, למרבה הפלא, בפנים צוהלות: "שלום, מה נשמע? אני זוכר אותך משבוע שעבר! אתה חייב לבא לתת לנו עוד שיעור..". אין מה לומר, הופתעתי. אני מרים את הראש, שומע תוך כדי קריאה נוספת של שוטר לא מוכר, מתערב בשיחה מתוך הניידת: " גם אני שמעתי עליך, אחי, אתה חייב לבא לחזק אותנו.. " מה קורה כאן?
לפני שבוע עמדנו בצומת, כמה יהודים מיצהר, מוחים על מעצרם של הזוג מתוקי, שכנים מהרחוב. החברים, בעיקר נוער, התחילו בצעקות על השוטרים 'לכו מכאן! אתם שונאי ישראל!' 'באתם לעזור לערבים?!' אמרתי לחבר'ה בנוכחות השוטרים: "למה אתם קוראים להם ללכת? תגידו להם, בואו תצטרפו אלינו". החבר'ה זזו הצידה והתחילה להתגלגל שיחה.
פתחתי ואמרתי לשוטרים, שכל הבלאגן לא נובע ולא מתחיל מזריקת אבן כזו או פינצ'ור גלגל כזה. השאלה שבתשתית כל החיכוכים היא הרבה יותר יסודית: האם שמרנו על היהדות שלנו בחירוף נפש, לאורך כל הגלות, באינקוויזיציה ובשואה, כדי שכשנחזור לכאן לארץ ונכריח את עצמנו להכריז שאין הבדל בין עם ישראל לבין שאר העמים? האם איננו יכולים לומר בפה מלא ובלי להתבייש שה' בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את הארץ הזו?
כך השיחה מתגלגלת כאשר במהלך השיחה אחד השוטרים מראה לי באייפון איך שוטר שהיה בעבר מוכר לחבר'ה, לאו דוקא ל'טובה', שולח לו חיזוקים ביהדות.
אני מבין כי במשטרה כמו בכל מקום יש היום צימאון ליהדות וממשיך: המלחמה האמיתית היא לא בין הנוער התוסס לבין שוטרים, אלו רק השתלשלויות של מלחמה גדולה ונוקבת בהרבה. מן הצד האחד עומדים הפרופסורים, אנשי תקשורת ומשפטנים בהשמאל ואנטישמים מחו"ל שמבקשים למחוק את הייחוד של כולנו כיהודים, ומן הצד שני רבני ישיבת 'עוד יוסף חי' שכותבים את 'תורת המלך'.
מה כל כך מרגיז אותם בתורת המלך?! אתם יודעים?
הרי כולם יודעים שבמלחמה הורגים אנשים. זה לא מה שמרגיז אותם. את מה שבאמת מקומם אותם אפשר להסביר ככה – אדם נוסע בירידה חזקה ולפתע מאבד את הבלמים; מולו במרכז הכביש, עומדת משאית ענקית וכבדה שהדרך היחידה להימלט מהתנגשות חזיתית איתה היא לברוח הצידה אל המדרכה אלא ששם ידרסו על ידו למוות עוברי אורח תמימים.
לפי החוק הבין-לאומי, אם יחליט הנהג להציל את חייו בכך שימלט אל המדרכה תוך דריסה של אדם העומד שם הוא לא יישא באחריות פלילית ובאשמת רצח. זאת מהסיבה ה'פשוטה' – שאין שום היגיון שאדם יוותר על החיים שלו כדי להציל אדם אחר. לפי התורה, לעומת זאת, ישנם שלושה דברים שאם אתה כיהודי נתקל בהם אתה צריך למסור את הנפש, להיהרג ולא לעבור – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. כך התורה מצווה אותך להיכנס מתחת לגלגלים של המשאית ולא לדרוס את אלו העומדים על המדרכה! כל זה כמובן – כך כתוב בתורת המלך – רק אם האדם שעומד על המדרכה הוא יהודי! אם הוא לא יהודי אני לא חייב למות בשבילו. אני מחויב למות רק בשביל מי שבעצמו גם מחויב למות במצב דומה.
המלחמה האמיתית שלנו היא על מה שאומרים בתפילה 'אתה בחרתנו מכל העמים', על ההבדלה במוצאי שבת ועל עצם הייחוד שלנו כיהודים. בכל פעם שעולה בין החבר'ה, שם בתחנה, השם 'יצהר', לפני עימות או גם אחריו, תגידו לחבר'ה: "תדעו לכם שהרבנים הללו מ'עוד יוסף חי', גם אם קשה לנו להצטרף אליהם, הם צדיקים וגם צודקים"
