מעשה בכיפה סרוגה - סיפור (על) עם

היה זה בוקר אייר נאה, הרחובות קושטו כחול-לבן, הוא ישב בחדרו והעמיק בלימוד הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמות, שמח בליבו שהנה בחסדי השם מתחיל להתממש חזון המלכות.

"ובכל יהיו מעשיו (של מלך ישראל) לשם שמים... להרים דת האמת ולמלאת העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה'..." בעודו שקוע בלימודו ובמחשבותיו, שמע את אימו קוראת מן המטבח,

"כיפה סרוגה שלי," (כך כונה בשל סוג הכיפה שלראשו) "עליי לשלוח אותך בשליחות חשובה. סבתא-גאולה לא מרגישה טוב..."

-"כן, אימא" ענה כיפה סרוגה, נשק לספר הרמב"ם, והתכונן בזריזות ליציאה, שמח על ההזדמנות לקחת חלק בדבר מה גדול ומשמעותי.

– "רק הזהר, כיפה סרוגה. הדרך עוברת ביער העבות, שם שוכן הזאב הרע. אל תשמע בקולו ואל תדבר איתו בכלל!"

– "ברור," התפרץ לדבריה כיפה סרוגה והוסיף בביטחון "אין לך מה לדאוג לי, אימא!"

כיפה סרוגה הילך לו בשמחה ובשאננות בדרכו. כאשר נכנס בעובי היער ואמירי העצים האפילו את נתיבו, המשיך בדילוגים עליזים, מפזם לעצמו "עם הנצח לא מפחד, לא מפחד מדרך ארוכה..."

לפתע נשמעו טפיפות רגלים. כיפה סרוגה הסב את ראשו בחשש.

-"הו, שלום לך, כיפה סרוגה" הגיח הזאב מבין העלים.

-"ש-שלום" ענה כיפה סרוגה בקול רועד. "א-אימא אסרה עליי לשוחח איתך" אמר בטעות, בניסיון לתקן את טעותו.

–"הו, כל כך רע אני בעיניה? האם גם אתה תדון אותי לכף חובה בקלות כה רבה?" העמיד הזאב פני נעלב.

-"ח-חס וחלילה," התנצל כיפה סרוגה, "פשוט עליי למהר. מוטלת עליי שליחות חשובה לסייע לגאולה, לא אוכל להתעכב על פיטפוטים..."

– "או, עכשיו הבנתי למה אתה כל כך בלחץ. זה בסדר, כיפה סרוגה'לה... הכל יהיה בסדר...וליתר ביטחון, אוכל להמליץ לך על מקום נפלא ביער בו צומחים פרחים ופטריות שעין לא ראתה... גאולה-שלמה בוודאי זקוקה לכמה כאלה, הלא כן?..."

וכך סר כיפה סרוגה מדרכו לקרחת יער פורחת בעצת הזאב, ואילו הזאב החיש פעמיו...

לאחר שקטף פרחים ופטריות יער, חזר כיפה סרוגה אל השביל, נחוש להשלים את שליחותו. בתום כמה שעות הליכה הגיע לקצה צוק. השמש כבר היתה בקצה מערב השמים. המחזה שנגלה מתחתיו היה עוצר נשימה: מצפון לדרום השתרעו שדות מוריקים, פרדסים וכרמים. יישובים משגשגים וערי כרך נטועות גורדי שחקים, אשר חלונותיהם המזוגגים בערו בשמש המערב. הדרכים היו סלולות בכבישים חדישים ומרובי-נתיבים וכלי רכב נהרו אנה ואנה. עדרי צאן ליחכו עשב גבעות רענן, מונהגים לבטח על ידי רועי צאן בלבוש ערבי מסורתי. כיפה סרוגה חש כי מבטו הולך ונעשה ממוקד. ברחובות הבירה יכול היה להבחין בזקנים וזקנות ישובים על ספסלים, נשענים על מקלותיהם. ילדים עגלגלים וסמוקי פנים התרוצצו בעליזות במתקני שעשועים. עקרות בית יצאו ממרכולי קניות כשהן עמוסות בשקיות מלאות כל טוב. ובלב ליבה של עיר הקודש – המונים מגוונים, בשלל כיפות וסוגים, גודשים את הרחבה המגיעה עד הכותל המערבי, שריד חורבת בנין הר הבית... כיפה סרוגה נשם מלוא ריאותיו, מנסה להרחיב את קירות ליבו כדי להכיל את האושר שהציף אותו. גאולה.

"אני שמחה לראות שאתה מרוצה" שמע קול סבתאי צורם להחריד, מהדהד מאי-שם.

- "הו, גאולה, אני כה שמח לראותך" השיב כיפה סרוגה והמשיך להתבונן במרחבים. לפתע רגליו ניתקו מהקרקע והוא חש כמרחף בתוך החיזיון. נע בקלילות דרך מימדי המקום והזמן.

הוא מצא את עצמו בכיתה רחבת ידיים, טורים-טורים של תלמידים מחכים למוצא פיו של מרצה מעונב. הלה מסביר ברהט על האבולוציה וקדמות העולם.

"גאולה," פנה כיפה סרוגה אל הקול, שהרגיש כל העת כי הוא מלווה אותו בחזיונו, "מדוע יש לך מוסדות השכלה כפרניים כל כך?"

– "כדי שאוכל לחנך אותך יותר טוב, כיפה סרוגה" השיב בשמה הקול הסבתאי.

לפתע רעדה האדמה מתחת לרגליו של כיפה סרוגה. בין רגע היה במקום ובזמן אחר. דחפורים נגסו בפראות בבתים רעננים כתומי-גג, מפילים צרורות אפורים לתוך גינות פורחות. לובשי מדים צה"ליים בתגי כחול-לבן פיקחו ביעילות מרבית על העבודה. כיפה סרוגה חש בתסכול שלא ידע להסביר לעצמו.

-"גאולה, מדוע יש לך צבא חזק כל כך?"

– "כדי שאוכל לפנות אותך יותר טוב, כיפה סרוגה'לה, חה!" צחק הקול והוסיף, "זאת לתועלת ביטחונך האישי כמובן, חה-חה..." הקול הלך ונעשה חשוד באוזניו של כיפה סרוגה. הוא משך בכתפיו והמשיך להלך.

כבר היה חצות הלילה. אלפי כוכבים נצצו בשמים, אך לא ניתן היה להבחין בהם בתוך הרחוב ההומה, עטור שלטים מוארים ושאר פרסומות. אנשים טיילו בחוצות, כאילו היה זה אמצע היום. מתוך בניין בעל פאר אומנותי עלו קולות שמחה. מבלי להתכוון מצא עצמו כיפה סרוגה בפנים, משתדל להתעלם מריח בושם נשי שאפף את האולם ואיים לפלוש דרך אפו. אנשים ונשים במיטב לבושם ישבו באלפיהם בכיסאות מרופדים, ביציעים, וכמו לפי אות מוסכם צחקו ומחאו כפיים. כיפה סרוגה הבין שאסור לו בהחלט לראות את מה שמתרחש עכשיו במרכז הבימה. כשמבטו נעוץ בנעליו שאל,

"גאולה, מדוע זורמים אצלך תקציבי עתק למופעי בידור מכשילים כל כך?"

– "כדי שאוכל לתרבת אותך יותר טוב, יקירי" ענה-חרק הקול.

כיפה סרוגה נבוך. הוא התאמץ להדק את פאותיו השובבות אל מאחורי האוזניים. בשפל מבט יצא החוצה, לשאוף מעט אויר צח.

רוח חזקה נשבה והחרישה את המולת הרחוב. כיפה סרוגה נישא עם הרוח למרחק, עד שהבחין כי הוא עומד בחצר רחבת ידיים, מרוצפת אבן ירושלמית. משני צדדיו נישאו קשתות חטובות ולמרגלותיו פיכפכה אמת מים. הוא צעד פנימה, אל תוך היכל מואר. לבבו רחב בראותו את ההשפעה התנ"כית סביב והוא זקף את ראשו בגאווה יהודית, מישיר מבטו לפנים. עיני השופט, לבוש גלימה שחורה, ננעצו בו בחומרה, עד שנאלץ להסב את ראשו מעט. הוא חש הוד מלכות מעורב ביראת עונש...

-"גאולה, מדוע בית המשפט העליון שלך כה רם ונורא?"

– "כדי שאיטיב לשפוט אותך, כיפה סרוגה..." הידהד הקול באולם...

כיפה סרוגה נתקף סחרחורת. הוא חש מבולבל אך לא הניח לבילבול לייאש אותו. בטוח מאי-פעם בצדקת דרכו צעד זקוף במסדרונות בית המשפט. מסוחרר בלאו הכי, ככל שהתקדם ראה כי המסדרונות הינם ללא מוצא, וכי כל מקום אליו פנה הוביל למסדרון נוסף ואינסופי.

שוב פנה אל מסדרון נוסף, שנראה חשוך וצר מקודמיו. חריקת שער חלוד נשמעה מאחוריו ולאחר מכן קול טריקה. רישרוש מפתחות מתכתי הבהיר לו כי לא ניתן לשוב לאחור.

ואז הבחין בהם. הם היו נערים כבני גילו בערך, ארוכי פאות וחבושי כיפות סרוגות. ישובים שפופים במדי אסירים דהויים, איש איש בתאו, אינם רואים אותו ואינם יודעים אף זה מזה. קול בכי עלה מאחד התאים. היה זה נער צעיר לימים במיוחד, פאות בהירות שלא קוצרו מעולם גלשו בעצב על כתפיו הרוטטות. כיפתו הגדולה צדה את העין על רקע התא האפרורי, עטורה דוגמאות-דוגמאות צבעוניות ומרהיבות, מעשה ידי אם אוהבת, דואגת... כיפה סרוגה חש מעין גוש בגרונו. הוא רצה לחזקם, לעודדם, אך ידע כי קולו אינו נשמע להם... כל שיכל לעשות עבורם היה לשאת תפילה חרישית... הוא זעק – שאל – הטיח:

"אבל למה? מה הם כבר עשו?? לכך הם ראויים על אמונם ואמונתם???"

אך במקום תשובה הרגיש כי מישהו בלתי-נראה דוחף אותו לאחור... כיפה סרוגה השתדל בכל כוחו לשמור על שיווי משקל אך ללא הועיל – הדחף היה חזק ממנו... הוא נדחף ונדחף דרך כל המסדרון הצר ולאחר מכן דרך השער, דרך מסדרונות נוספים ובמורד גרם מדרגות... מועד, מנסה להתייצב, כושל ושוב נדחף למטה...

לבסוף הוטח בקול חבטה אל תוך כסא נמוך. ידיו ורגליו נאזקו.

-"ספר לי את כל מה שידוע לך!" צרח-נבח חוקר גברתן, רוקו ניתז על בגדיו ופניו של כיפה סרוגה.

כיפה סרוגה הסתכל סביבו, אינו מאמין. בטוהר ליבו חשב, שאין רשעים בארץ ישראל, ושמה שקורה לו עכשיו לא יכול לקרות לטובים, ועוד תחת שלטון יהודי...

הרהוריו נקטעו באחת על ידי צווחה מזוויעה. מתוך חדר אחר שמע בבירור:

"אבל אני-" קול חבטה. "לא-" קול חבטה. "עשיתי-" קול חבטה. "כלום!" חבטה אדירה. קול בכי נשבר.

-"אז תודה, כי זו רק ההתחלה!" רעם מעל הבכי קול תקיף. כיפה סרוגה זיהה את קול הבכי של הנער הצעיר, הבלונדיני.

לאט-לאט החלו לחבור במוחו כל חלקי הפאזל. בנחישות שלא תתואר ניסה להאחז באמונתו בטוב הבלתי מנוצח כאוחז בקש, ממאן להיפרד מן התום הילדותי, מגאוות היחידה, מתחושת המימוש הלאומי ומן הצורך הטבעי להיות בצד המנצח... נאבק בתוכו עם אמת שהיא חזקה הרבה יותר, מוחשית... מתלבט אם לשאול עוד שאלה אחת, ואז כל הבלהה הזו תתברר כמסתירה איזה ניצוץ זכות גלום...

-"גאולה," פנה לאי-שם, והבטיח לעצמו שזו תהיה השאלה האחרונה, אחר כך ינסה להבין דברים לבד. "מדוע יש לך שיטות עינויים אכזריות כל כך?" אך הקול לא מיהר לענות. תחת זאת התגלגל צחוק זאבי צמא דם. לפתע הכל התחוור. 'אך מה אעשה עכשיו, גם אם אצא מכאן, מי יאמין לי? הרי אפילו בתקשורת הימינית חבר'ה שהגיעו למצב כזה מצטיירים – אם לא כפושעים אז לפחות כפרחחים מתוסכלים והזויים...' כיפה סרוגה חשש כי מאוחר מדי. מחפש בדל של תקווה הניח את מבטו על אשנב קטן וגבוה, אשר קרן אור בודדת העזה לחדור דרכו. הוא עצם את עיניו בחולשה. במוחו החלו להסתחרר מראות מההרפתקה המוזרה שעברה עליו. השליחות הלא ברורה של אימא, הזאב שהסיתו מן הדרך, רחבת הכותל, בית המשפט, הדחפורים והחיילים, האוניברסיטה והתיאטרון... הוא חש בעוינות שאפפה אותו מכל עבר. מחוץ, מבית... חנוק, אזוק, לחש בשנית,

"גאולה, מדוע יש לך שיטות עינויים אכזריות כל כך?"

-"כדי – שאוכל – לטרוף – אותך!!!"

-"לללללאאאאא!!!!!" צעק הנער.

באחת הרים את ראשו מעל ספר הרמב"ם, שהיה עודנו פתוח בהלכות מלכים ומלחמות. מתנשף, שטוף זיעה, העביר יד ממששת על ראשו. כן, היא עדיין הייתה שם, הכיפה, הסרוגה.

אימא נכנסה מבוהלת לחדר. "מה קרה? למה צעקת?"

-"הו, ברוך השם, אימא, זה היה רק חלום" אמר ונשא את עיניו מעלה "וברוך השם שהתעוררתי!

אימא, מתי כולנו נתעורר???"