מאיר אטינגר מסכם שבוע: האם נהפוך לאיראן?

מערכון של "ארץ נהדרת" שהציג השבוע העלה את חמינאי מהאוב, בנאום לחברה הישראלית שבה הוא כביכול מפרגן לה על הניצחון (תוך שהמערכון שוזר לעג לניצחון עצמו) אך מעודד את עצמו בכך שגם איראן כביכול היתה בעבר טכנולוגית ומודרנית אך המהפכה הדתית שהמערכון מתאמץ להשוות לימין הישראלי הובילה אותה לקריסה.

ניתן לדון האם הסרטון היה מצחיק ועל מידת הסאב-טקסט שהיה בו, מה שברור שהוא השיג את מטרתה של התכנית כמכונת תעמולה - למתג את הגוש האמוני הישראלי כמקבילה של איראן וממילא המסר הפוליטי ברור - אולי ההישגים של נתניהו והגוש שלו במלחמה מול איראן מדהימים, אבל אלו לטענתם הגיעו בזכות החילוניות ואילו נתניהו בדרך להפוך את ישראל לאיראן יחד עם הדתיים והחרדים.

המיתוג הזה הוא בעיקר מיתוג פוליטי, שהרי מחנה השמאל נערך ליום שאחרי המלחמה וחרד שהצלחה שלה עלול להביא לניצחון נוסף של הימין. אבל הוא גם משקף טיעון מהותי. לאחרונה התראיין אריאל דנינו לפודקסאט של הקול היהודי וציטט פתגם הטוען שהשמאלנים מפחדים לראות נאצי במראה ואילו הימין מפחד לראות נאצי בדלת. בנוגע למלחמה באיראן זה קצת שונה מהמלחמה בעזה, כי גם השמאל תומך ומגבה יותר את המלחמה מול האיום האיראני שנתפס כקיומי ועדיין הוא חושש מהאיראני במראה.

כמובן, הניסיון להשוות בין איראן לימין הישראלי ואפילו לציבור החרדי או למי שרוצה מדינה יהודית בסגנון ארץ נהדרת לוקה ברשלנות אינטלקטואלית ועצלנות פוליטית ודי כדי להתבונן באורח החיים של כל אחת מהקבוצות האלו בנפרד

ובכל זאת אני רוצה לתת מקום של כבוד לשאלה  ההיפותטית הזו - ולענות למה הימני כשהוא מתבונן במראה הוא לא מזהה איראן. השאלה הזו יכולה להיות מנוסחת גם בצורה אחרת - מה ימנע ממדינה יהודית דתית להיות כמו איראן. השאלה עוד יותר מתעצמת כאשר אם נהיה כנים כל אחד מאיתנו מזהה גם עיוותים דתיים ביהדות, כן מוכרים מנגנוני שליטה בעייתים. ובכלל איך מאזנים בן החשש מתרבות המערב והריקנות של המתירנות לעול והתהום של משטר דתי קיצוני השולל את החירות.

רחמנא ליבא בעי

טענתי שהתבוננות בשורש הסכסוך התיאולוגי בן איראן השיעית ליהדות והשנאה התהומית לישראל מצביעה על ההבדל הקיומי.

אבל לפני זה צריך לעמוד על זה - ההסבר החילוני הפשטני שמסביר כי קנאות דתית פונדמליסטית היא שעומדת מאחורי רשת התמנון האיראנית לא יכולה להניח את הדעת מדוע דווקא ישראל הפכה לאויב האסלאם בעיני חומייני וממשיכיו. היא גם לא יכולה להסביר מדוע כרת חומייני ברית עם יאסר ערפאת - מנהיג של תנועה חילונית לאומנית כשהמכנה המשותף היחיד הוא המלחמה בשיבת ציון

במגזין הקול היהודי השבוע מופיעה שיחה עם הרב איציק שפירא שמנסה לתהות מהו שורש הסכסוך. מדוע התנהל המשטר האיראני בכזו חמת זעם נגד ישראל, עד כדי התאבדות קולקטיבית על קידוש המלחמה בכל אשר שם ישראל יכונה.

כאמור, מצד אחד חומייני זיהה את ישראל הציונית כחלק מהמערב והחילוניות, ומצד שני אנשי הציר האיראני הכריזו במפורש שמדובר במלחמת דת. כשהם הופכים את המאבק על הר הבית למאבק דתי.

אני אנסה לכתוב את התובנה מהדברים במילותי, מקווה שהבנתי בצורה נכונה.

האסלאם הפך לעיקר את ההכנעה מול אחדות האל. הסיפור המכונן בקרב כרבלא שבו הפסידו השיעים לסונים והפכו לנרדפים, עיצב תפיסת עולם של קבלת הדין, הצדיקים בעולם הזה נרדפים, והמלחמה היא בעוול הקיים בעולם, כשהצדק יתגלה בעתיד או בגן עדן. הכניעה מפני האל הפכה את העצבות והסבל לעניין מרכזי בתפיסת העולם הדתית. גודלו של האל המכניע את האדם. 

כל הרעיונות האלו קיימים גם ביהדות במידה מסויימת, אבל, היא לא מסתפקת רק בזה. היהדות לא דורשת מהאדם הכנעה מוחלטת, להפך, רחמנא ליבא בעי הקב"ה רוצה את האדם, את הבחירה שלו.

מדוע ראו האייתולות ביהדות ובשיבת ציון איום על האסלאם. כי היהדות לא נכנעת. היא רוצה את הלב, היא מציגה מודל אחר לחלוטין של אמונה. שמאמינה שבריאת העולם מלמדת על זה שה' רצה קשר, ורצה לשמוע את קולה של הבריאה.

היהודי גם החילוני, לא נכנע לפרוגרס כמו בכל העולם המערבי כי הוא מעולם לא מתח עד הסוף את היותו כנוע לכל מה שיבוא, האישיות שלו מעולם לא הסכימה להיכנע, לא כשמדברים איתו בשם הדת ולא כשמדברים איתו בשם הפלורוליזם והליברליות.

העיקר הגדול הוא מרכזיותה של השמחה ביהדות - עד שהגלות כולה היא "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה". הקב"ה בורח מהבית ולא מוכן לחזור "עד שתחפץ" עד שיהיה רצון ובחירה אמיתית. זה עומד בניגודיות גמורה לעצבות והאבל המרכזיים באיסלאם השיעי. עוצמת האבל מדגישה את ההכנעה מפני האל העצום. השמחה שמה דגש על הרצון ועל הבחירה.

הכרחי להגיד את זה: העולם המערבי-מתירני מכוער עד כדי סיאוב, אנחנו מחפשים כיצד להימלט ממנו, ולחיות במרחב ששומר על חיי משפחה וזהות. בנקודה הזו האסלאם תופס נקודת אמת אצל המונים. אבל אין שום טעם אם האדם ייכנע בעל כרחו, אין שום משמעות לעבודת האל - ללא הלב. אנחנו שואפים ומשתוקקים למדינה יהודית שתהיה מסגרת שתאפשר, תעודד ותחזק קיום חיים של אמונה, של צניעות. אבל אין בזה שום טעם ושום ערך אם זה מגיע מתוך כפייה.

נכון, כל מדינה תקיים חוקים שישמרו על צביונה, חוקים כאלו יהיו ללא ספק. אבל המדינה היהודית תהיה מדינה של חירות ובחירה, בעיקר בגלל שזה חלק מרכזי מהתפיסה התיאולוגית היהודית.

איך זה קשור להר הבית?

זה גם שורש המאבק על הר הבית. מדוע הפך המאבק על הר הבית למרכז מלחמת הדת בן היהדות לאסלאם, ובפרט האסלאם השיעי בראשות איראן?

במידה מסויימת היהדות נתפסת ביחס לאסלאם כ"פגאנית" יותר, ובפרט, בבית המקדש. אם האסלאם הפך את האמונה באל אחד מופשט להכנעה מוחלטת, בבית המקדש אנחנו מצפים לעבודה של ממש שבה הקב"ה מקבל את עבודתנו והיא עולה ל"ריח ניחוח" - נחת לפני שנעשה רצוני.

בית המקדש במובן הזה הוא מרכז הקשר, המקום שבו מופיעה התפיסה היהודית - שהאל שוכן בתחתונים, ולכן הוא גם מכונה "בית הבחירה". ולכן הוא האויב של ההכנעה המוחלטת של האסלאם. הבחירה הזו באה לידי ביטוי דווקא בשיבת ציון - ובזה שעם ישראל בוחר.

לסיכום: המערכון של ארץ נהדרת מתעלם מהעובדה שהאיראנים עודדו את הפרוגרס המערבי (ואפילו רצו לחסל את טראמפ כדי שקמלה האריס תנצח). הם ראו את האיום בשילוב המנצח בן אמונה לבין קשר ועמידה מול ה' כזו שבאה לידי ביטוי בעידוד חכמת המדע כמו בימי שלמה.