מי את בקעת הלבנון הפוריה (ומי הפך אותך לבירת סמים)

גיאולוגיה של שבר: איך נולדה הבקעה?

כדי להבין את המרחב שאנחנו מדברים עליו השבוע, צריך לחזור קצת אחורה לשיעורי גיאוגרפיה. כדור הארץ מורכב מלוחות טקטוניים שזזים ומתחככים זה בזה. ארץ ישראל כולה יושבת בדיוק על קו תפר כזה, המוכר כ"שבר הסורי-אפריקאי". הסדק האדיר הזה מתחיל באפריקה, עולה דרך ים סוף למפרץ אילת, ממשיך צפונה דרך הערבה, ים המלח, בקעת הירדן, עמק החולה ונחל עיון, ונכנס אל תוך לבנון וסוריה.

אלא שהשבר הזה לא עובד בקו ישר. במקומות שבהם הוא "מזגזג" או מתעקל, הלוחות נדחסים זה בזה ודוחפים את הקרקע כלפי מעלה. כך בדיוק נוצרו מצפון לעמק החולה גבעות מטולה והכפר השיעי המוכר לנו היטב, אל-ח'יאם, שפשוט נכנסות לתוך השבר.

כשאנחנו ממשיכים צפונה מעבר ל"ברך" של נהר הליטני, נפתחת בפנינו בקעת הלבנון (הבקאע). זוהי בקעה ארוכה וצרה (כ-120 ק"מ אורך וכ-16 ק"מ רוחב). בגלל אותו חיכוך ולחץ גיאולוגי, ההרים התרוממו מצידה: ממערב מתנשא רכס הרי הלבנון, וממזרח "מול הלבנון" (ההמשך הצפוני של החרמון שלנו). בניגוד לבקעת הירדן ולערבה שנמצאות הרבה מתחת לפני הים, בקעת הלבנון גבוהה משמעותית – גובהה הממוצע הוא 760 מטרים, ובצפונה היא מטפסת ל-1,100 מטרים מעל פני הים.

מבעל גד ועד חיזבאללה: אופיום וה"שום" של המשנה

הבקאע, ממש כמו בקעת הירדן, סובלת מתופעת "מדבר בצל גשם". העננים שמגיעים מהים התיכון נתקלים בהרי הלבנון הגבוהים במערב, מורידים עליהם את רוב המשקעים, וכשהם גולשים לבקעה הם כבר מתייבשים (עד שהם נתקלים שוב ברכס המזרחי).

למרות מיעוט הגשם, הבקעה פורה להדהים. בחלקה הדרומי מנקז אותה נהר הליטני (שם גם ממוקמת העיר הנוצרית זחלה, בירת הערק הלבנוני). את חלקה הצפוני מנקז נהר האורונטוס (אל-עאסי) שממשיך משם לסוריה.

בימי הרומאים נחשב העמק לאסם התבואה של הפרובינציה. כיום, למרבה הצער, החלק הצפוני והמזרחי של הבקאע (שנשלט בלעדית על ידי חיזבאללה) הוא אחד מאסמי האופיום והקנאביס הגדולים לא רק במזרח התיכון אלא בעולם. מזג האוויר הקר והיבש מתאים לגידולים האלה, ומכאן מנהל חיזבאללה רשת הברחות חובקת עולם המממנת את הטרור.

בירת המרחב הזה היא העיר בעלבכ (השוכנת בגובה 1,170 מטרים). אם השם "בקעת הלבנון" נשמע לכם מוכר, זה משום שהוא מופיע במפורש בתנ"ך כגבול הצפוני ביותר של כיבושי יהושע בן נון. בסיכום מלחמת מלכי הצפון נכתב: "מִן הָהָר הֶחָלָק הָעוֹלֶה שֵׂעִיר וְעַד בַּעַל גָּד בְּבִקְעַת הַלְּבָנוֹן תַּחַת הַר חֶרְמוֹן" (יהושע י"א, י"ז, וכן ברשימת המלכים בפרק י"ב). היכן נמצאת אותה "בעל גד"? חוקרי ארץ ישראל בולטים, כמו זאב וילנאי ויהודה קיל (ב"דעת מקרא"), זיהו אותה בדיוק כאן – בעיר בעלבכ! (אמנם כיום ישנם חוקרים שנוטים להדרים את הזיהוי לאזור חאצביא במורדות המערביים של החרמון, אך החיבור המחקרי לבעלבכ נותר מרתק).

בעלבכ, המוכרת לנו כיום מדיווחי התקיפות העמוקות של חיל האוויר, שימשה כבר מ-2,700 לפני הספירה למרכז פולחן אלילי לכבוד ה"בעל" שמת, תוך טקסי בכי (ומכאן "בעל-בכי"). בימי הרומאים הוקמו שם מקדשי ענק מאבנים עצומות. למרבה ההפתעה, יש לעיר הזו גם היסטוריה יהודית. במשנה (מסכת מעשרות) מוזכר בתוך רשימת גידולים מיוחדים שהגיעו מחוץ לארץ ישראל "שום בעל בכי" – כלומר שום שיובא מבעלבכ. יהודים (ובהמשך קראים) התגוררו שם לאורך דורות, וישנן עדויות לנוכחות יהודית-ספרדית בעיר אפילו ב-1858.

ערצב 19 והפצע של סולטאן יעקב

בבקעת הלבנון נרשמו במלחמת לבנון הראשונה (של"ג, 1982) שני אירועים צבאיים שהפכו למיתוס – אחד של הצלחה מזהירה, והשני של כישלון וכאב.

ההצלחה הייתה במבצע "ערצב 19". חיל האוויר הישראלי פתח במכת פתע גאונית, ותוך שעה וחצי בלבד השמיד לחלוטין את כל סוללות הנ"מ והמכ"מים של צבא סוריה בבקעת הלבנון. בקרבות האוויר שהתפתחו לאחר מכן הופלו עשרות מטוסי קרב סוריים (ההערכות נעות בין 23 ל-90 מטוסים), בעוד שצה"ל לא איבד אפילו מטוס אחד. המבצע הזה נלמד עד היום באקדמיות צבאיות ברחבי העולם כביצוע מופתי.

אך לצד ההצלחה בשחקים, על הקרקע נרשמה טרגדיה. ביום השישי למלחמה, בניסיון לכבוש את כביש דמשק-ביירות בדרום הבקעה, נקלע כוח שריון של צה"ל למארב מכותר של הצבא הסורי סמוך לכפר סולטאן יעקב. בקרב המר התקשו הכוחות לסגת, ואיבדו 22 לוחמים. טנקים נלקחו שלל, וארבעה לוחמים הוגדרו כנעדרים (בהם בחורי ישיבת הסדר ששמם הפך לסמל עבור דור שלם). רק לפני מספר שנים, ולאחר מאמצים חובקי עולם, הוחזרו גופותיהם של חללי הקרב ההוא הביתה. כדרכו של אויב, הסורים הפכו את ההצלחה הטקטית המקומית הזו למיתוס של ניצחון מוחץ, ועד היום סולטאן יעקב נלמד במורשת הקרב הערבית באותה נשימה עם קרב קרני חיטין ההיסטורי.