- הרשמה לניוזלטר
- מועדון המשפיעים
- שימושון
- אודות
- תרום לנו
- צור קשר
בחלקו הראשון של הפרויקט סקרנו את פסיכולוגיית ה'תסביך' ואת הכישלון של מערכת ההרתעה, וכעת אנו צוללים אל השורשים העמוקים – אלו שצומחים בתוך הבית, בתוך התרבות ובתוך הנפש. בחלק זה נשאל מדוע המעטפת המבוגרת קורסת, נתעמת עם פרדוקס הציצית והסכין וננסה להבין מדוע המוסדות שאמורים לשקם הופכים לעיתים לבתי ספר לפשע. המטרה היא להפסיק לזעוק גינויים ולנסות להבין איך הופכים עוצמה הרסנית למקום בעולם.
התמונה של נערים החשודים במעשי אלימות קשים לובשים ציציות בולטות מעל המכנסיים, בלבלה את החברה הישראלית. שוב עלתה השאלה: האם הדת והמסורת הפכו למגן לתרבות של אלימות, או שמא מדובר בניסיון נוסף להסיט את הדיון מחשבון נפש רחב?
כדי להתמודד עם השאלה הזו צריך להניח בצד לרגע את התקינות הפוליטית ולשהות בתוך המורכבות הכואבת. רפי קדושים, שבא מעולם הרחוב והשתקם, אינו מהסס להפנות אצבע מאשימה חריפה כלפי מה שהוא מכנה הריקנות של התרבות החילונית. "יש אלימות בחברה החילונית, אלימות מטורפת", הוא קובע ללא היסוס. בעיניו הפער טמון בבסיס החינוכי. "בחינוך תורני ברזל מי שרק מרים יד על חברו נקרא רשע, עוד לפני שפגע. המוסר הזה מוטמע מגיל אפס. כשאין עמוד שדרה כזה, האלימות הופכת לפתרון זמין לכל בעיה".
מבחינת קדושים, בתרבות הציציות אין פרדוקס אמיתי אלא זיוף תרבותי. "אלה נערים מסורתיים, והציצית בשבילם היא אפילו לא התחלת התהליך הדתי. היא הפכה לסוג של מדים, סממן חיצוני של קבוצה או מגזר, אבל בלי עמוד השדרה המוסרי שהיא אמורה לייצג. הציצית לא מגינה עליהם מהרחוב כי היא לא מחוברת לחינוך של ברזל".
אלא שהעיוורון אינו נחלתה של התרבות החילונית בלבד. מאיר אטינגר, חבר המערכת שלנו, שבתקופת מעצרו המנהלי נחשף מקרוב לדינמיקות בתוך בתי הכלא, מצביע על כשל מוסרי שקיים גם בתוך העולם הדתי פנימה. אטינגר מתאר הייררכייה מעוותת של 'כבוד' ששוררת מאחורי הסורגים וזוכה לעיתים לגיבוי שקט מבחוץ.
"בכלא יש מוסר כפול", משתף אטינגר. "עברייני מין נחשבים למיץ של הזבל וסופגים השפלות והתעללות קשה, אבל מי שיושב על רצח או אלימות חמורה מקבל כבוד מלכים. הייתי עומד מולם ואומר להם: אתם רוצחים! לקחתם חיים של בני אדם, למה אתם נחשבים יותר?"
החלק המטריד ביותר בדברים שהוא מעלה נוגע ללגיטימציה הדתית שהאלימות הזו מקבלת לעיתים. "יש חברות עבריינים דתיות, ויש רבנים שמלטפים עבריינים. זה נותן להם תחושה שהם בסדר כל עוד הם שומרים על סממנים מסוימים. אנשים הולכים לרבנים לקבל ברכות, והרבנים מלטפים אותם, ובסוף אלו האנשים שלוקחים חיים של אנשים". המסקנה כאן כואבת: לא הכיפה ולא הציצית משמשות תעודת ביטוח, וכל עוד לא תדע המנהיגות הרוחנית והחינוכית להוקיע את תרבות הכוח, הסכין תמשיך לשהות בצל הציצית.
אם הכבוד הוא המנוע, האלכוהול הוא הדלק שגורם להכול להתלקח. ד"ר סוזי בן ברוך מציגה תמונה סטטיסטית שמדירה שינה מעיני כל הורה. "אלכוהול הוא מחולל אלימות מספר אחת", היא פוסקת. "יש עלייה של 50% בשימוש באלכוהול על ידי קטינים".
התופעה הזו החריפה מאוד מאז הקורונה, וביתר שאת מאז פרוץ המלחמה הנוכחית. השיעמום, חוסר הוודאות והטראומה מתנקזים אל הבקבוקים בגינות הציבוריות. כשהאלכוהול נכנס, העכבות מתפוגגות. התוצאה היא קטטות רחוב אכזריות ועבירות מין שמתרחשות לא-פעם בתוך בתים ודירות נורמטיביים.
כאן נכנסת קריאת ההשכמה להורים. בחברה שפרטיות הפכה בה לערך עליון, בן ברוך מזהה כשל הורי מסוכן. "מותר להורה לחדור לפרטיות של הילד שלו! אתה המגן החוקי שלו עד גיל 18. מי יגן עליו אם לא אתה?"
היא משתפת בסיפור על אב שחשש להיכנס למחשב בנו מחשש "לפגיעה בפרטיות". כשבדק סוף סוף בעצתה, גילה שבנו עובר כבר חודשים חרם אכזרי ומשפיל. המסר של בן ברוך חד: המבצר ההורי חייב להיות פעיל. עורך הדין ניסים דאודי, סגן-ניצב בדימוס, מחזק: הסמכות ההורית היא הבלם היחיד שיכול לעמוד מול לחץ חברתי. כשהורה נמנע מלבדוק מה הילד שלו עושה בלילות בטלפון או בגינה, הוא מוותר על תפקידו כשומר סף.
מערכות החוק והרווחה מנתחות את פשיעת הנוער דרך משקפיים של הרתעה, תקציבים וסטטיסטיקות, אך יש מי שחי את הנפש הפצועה של הרחוב יום-יום, לילה-לילה. א', אחד מאנשי החינוך הלא-פורמלי המנוסים ביותר בתחום, ליווה שנים ארוכות בני נוער בדיוק באותו תפר מדמם שהחיפוש העצמי הופך בו לעבריינות. כשהוא מדבר הוא אינו מציג תאוריות אקדמיות אלא חושף משנה חינוכית, רוחנית ופסיכולוגית שעומדת כמעט בניגוד מוחלט לאינסטינקט של עולם המבוגרים.
נקודת המוצא של א' לכל אירוע אלימות היא ההבנה של מבנה הנפש בגיל ההתבגרות. כשאירוע קשה מתרחש, והחברה כולה מזדעזעת ודורשת גינויים, א' רואה בכך מופע של ניתוק. "כל המבוגרים כל פעם אומרים: אנחנו נגנה, אנחנו ניכנס, אנחנו נעשה", הוא מתאר בתסכול ניכר. "ואתם לא מבינים, זה לדבר סינית עם מישהו שמדבר פורטוגזית. זה לא קשור. אתם לא מועילים לאף אחד בשום צורה שהיא חוץ מהרגעת המצפון שלכם"
כדי להבין את חוסר התוחלת שבגינוי א' משתמש במונחים כמעט קבליים כדי לתאר את מוחו של הנער הסוער: "השכל שלו הלך לטיול. כשאדם הראשון חטא, חוה מסמלת את הרגש, את היצר הרע, והאדם הראשון מסמל את השכל. ובנערות השכל ישן. השכל פשוט לא נוכח". כשהשכל ישן והיצר זועק להכרה ולכבוד, הגינוי המבוגר עובר מעל ראשו של הנער. "מה עוזר לך לגנות? אתה חושב שהוא בעצמו היה רוצה להרוג מישהו? כולם יודעים שזה אסור, גם הילד בעצמו יודע שזה אסור. זו תפיסה מטומטמת של 'אני גיניתי, נזפתי, נתתי לו בראש'. למי בדיוק אתה עוזר?"
מעבר לחוסר התוחלת שבהטפת מוסר א' מזהה סכנה אדירה בצדקנות של החברה, במיוחד סביב פרדוקס הציצית. כשהתקשורת מצקצקת בלשונה ושואלת בבוז איך נער יכול ללבוש ציצית ורגע לאחר מכן לדקור, היא למעשה מוחקת את הטוב החלקי שעוד נשאר בו.
"הקולות האלה ששופטים, זה מה שגורם לבן אדם ללכת עד הסוף", מזהיר א'. נער שמקבל מסר מהמבוגרים שמעשיו הרעים מוחקים לחלוטין את הזהות החיובית שניסה לשמר, יסיק שעבר את נקודת האל-חזור. "הוא יגיד לעצמו: אתה יודע מה, לא רק שאני לובש ציצית, אני גם אלך עכשיו ואעשה משהו הרבה יותר גרוע. כי כבר עברתי את הגבול, אני כבר לא טוב".
מבחינת א' ביטול הטוב החלקי – אותה אחיזה קטנה וסותרת בזהות חיובית – הוא בגדר אסון חינוכי. הוא דורש מעולם המבוגרים לרדת ממגדל השן. "בא לי להגיד לכל המצקצקים: האם נולדתם בני 22?" הוא מתריס כלפי מי שממהרים לשפוט. "אתה מכיר את הרב מניס (המרצה הרב מניס פרידמן) שצועק על ראשי ישיבות: מה, נולדת בבא סאלי? לא הייתה לך חברה בגיל 15?" הוויתור על הטהרנות וההכרה בהימצאותם של נערים בשלב סוער שהם מורכבים בו מסתירות קשות, הם הכלים היחידים שיכולים להשאיר להם פתח של תקווה.
מתוך כל הייאוש, הכלא והקליפות א' מציע פרדיגמה אחרת לחלוטין להתמודדות עם אלימות הנוער. הוא לא מחפש מדריכי נוער מעונבים אלא מודל שלקוח היישר מהתלמוד: המפגש בין רבי יוחנן לריש לקיש.
כשריש לקיש, שהיה ראש כנופיית שודדים ועבריין מובהק, קפץ לנהר הירדן, רבי יוחנן לא גינה אותו ולא הטיף לו על אלימות. "ריש לקיש דופק לו הערה, איזה ערס", מתאר א' בחיוך, "ורבי יוחנן לא מתבלבל. הוא אומר לו: חילך לאורייתא. בואנה, אחי, איזו עוצמה אתה. אני חייב אותה. אני צריך אותך. אני זקוק לך".
זהו עומק הריפוי של הרחוב: לקחת את האנרגייה הפראית, הכוחנית והאלימה, ובמקום לנסות לרסק אותה להתפעל ממנה ולרתום אותה למטרה גדולה יותר. "זו תגובה שהייתי רוצה שהרב שלי יגיד לי", מייחל א', "שהמבוגר שרואה אותי עושה טעות לא יגיד לי: יא מטומטם, יא אפס, אלא: בואנה, אחי, איזה שרירים, אני צריך כמוך בצבא שלי".
א' לוקח את מודל ריש לקיש וניתוב הכוחות צעד אחד קדימה, אל תופעת נוער הגבעות והחוות החקלאיות. רבים בחברה הישראלית ובממסד רואים בתופעה הזו כאב ראש ביטחוני או תמונה שלא באה טוב בעין, ואילו בעיני א', מדובר בניצחון חינוכי פסיכולוגי וביישום מודרני, הלכה למעשה, של לקיחת אנרגייה שלילית והפיכתה למשמעות.
"בסוף זה אותו יצר, אותה אנרגייה מתפרצת, אותו צורך דחוף באקשן, בשייכות ובמלחמה על כבוד", מסביר א' את הדינמיקה ששואבת את נערי הקצה של המגזר הדתי אל החוות המבודדות. "רק שבמקום שהנער הזה יסתובב בלילות בכיכר ציון או בגינה ציבורית, ישתה אלכוהול וידקור מישהו כי 'זרקו לו מילה' ופגעו לו באגו, הוא לוקח את כל העוצמה הזאת, את האדרנלין ואת היצר להילחם, ומנתב אותם למאבק לאומי, לאידאולוגיה של יישוב הארץ".
מנקודת המבט שלו, כמי שרוצה למנוע רצח חסר תוחלת של נערים ברחובות, מדובר בהצלת נפשות של ממש. "כשאתה בוחן את זה מבחוץ, סטרילית, במשקפיים של פוליטיקלי קורקט, זה אולי נראה בעייתי. אבל ברמת הנפש של הנער? זה פשוט הבדל של שמיים וארץ. זה לקחת את התהומות הכי נמוכות של עולם הדאווין ופשע הכנופיות, ולשלוף את הנער משם לתוך עולם שיש בו מסירות נפש, אידיאלים, עבודת אדמה וקהילה. לקחנו את היצר הפראי הזה, ובמקום שהוא ישמיד את הנער ואת הסביבה שלו בקטטה של שיכורים, הפנינו אותו למקום שהוא הרבה יותר גדול ממנו".
איש מהדוברים בפרויקט הזה אינו מציע לבטל את מערכת האכיפה. המשטרה ובית המשפט חייבים להציב גבולות ברורים. אבל האכיפה היא התחנה האחרונה. היא מטפלת בתסמין, לא במחלה.
השאלה היא מה קורה בשלבים שלפני כן. לדעת א', דרישת המבוגרים לשמוע גינויים לאחר כל אירוע היא אבסורדית. "זה נועד רק להרגיע את המצפון של המבוגרים".
הצורך ב'כבוד' יושב על נקודה עמוקה: החיפוש אחר מקום בעולם. נער שמרגיש שאין לו ערך יחפש נוכחות דרך כוח. מודל הריפוי שא' מציע משנה את כללי המשחק: במקום לשבור את הנער, להתפעל מעוצמתו ולנתב אותה למקום של בנייה ואחריות. כשהנער מוצא מקום שבו העוצמה שלו מוערכת, הוא כבר אינו צריך לסחוט 'כבוד' בסכין.
בסוף המסע הזה א' משאיר אותנו עם שאלה נוקבת: "אתה רוצה להיות צודק או להיות מועיל?" מי שרוצה להיות צודק יוקיע מפלצות באולפנים. מי שרוצה באמת למנוע את הרצח הבא, יצטרך לוותר על הצדקנות, לשהות בתוך המורכבות ולהתחיל לנווט את העוצמה של הילדים האלה למקומות של חיים.
