"הלביאה" אסתר פולארד ז"ל, כפי שמכריה הקרובים כינו אותה השבוע לאחר פטירתה, היתה דוגמה ומופת למאבק עיקש שנמשך עשרות שנים, שנבע מתוך אמונה יהודית יוקדת שלא ידעה גבול.
בפודקאסט "מדברים בהר", בקול היהודי, אלחנן גרונר ומנחם בן שחר שוחחו עם עדי גינזבורג, מי שליווה את משפחת פולארד במשך שנות המאבק למען שחרורו, והמשיך ללוות אותם גם לאחר מכן בארץ.
(האזינו לראיון עם עדי גינזבורג מתוך "מדברים בהר")
עדי מספר על ההיכרות הראשונית של יהונתן ושל אסתר שהתחילה גם היא מתוך קשר לארץ ישראל. "מישהי הביאה לאסתר עיתון יהודי שבו היתה מודעה שקראה לכתוב מכתבי חיזוק לאסיר יהודי שנמצא בכלא בשל פעילותו למען מדינת ישראל. היא לא הכירה אז את הפרשה בכלל, ושלחה ליהונתן מכתב, אך אז היא הופתעה כשקיבלה בתגובה מיהונתן שני מכתבים".
"צריך להבין" מסביר עדי "שכל מעטפה שיהונתן הוציא מהכלא היתה ספורה. היתה לו כמות מוגבלת של מכתבים שהוא היה רשאי לשלוח בכל חודש".
"מכתב אחד" ממשיך עדי ומספר, "הכיל את העובדות בפרשה, והתייחס למאבק לשחרורו. אמנם, המכתב השני היה מכתב אישי, ושדרכו התברר להם שהם נפגשו כבר בעבר במחנה קיץ של מכון ויצמן כבני נוער. למעשה זה היה הביקור הראשון של יהונתן בארץ, כשבפעם הבאה זה היה כשהוא הגיע כבר על מנת לפגוש את מפעיליו".
עדי מוסיף ומספר כי חלופת המכתבים בין השניים המשיכה, עד שלאחר כ-3 שנים החליטו יהונתן ואסתר להנשא, "יהונתן הגיש בקשה לשלטונות הכלא לאפשר את החתונה, אבל הם העבירו את הבקשה לוושינגטון, ובוושינגטון נתנו להם תשובה שלילית".
"הם ניצלו ביקור של שני רבנים שהגיעו כאנשי דת לכלא" מתאר עדי את מבצע החתונה של אסתר ויהונתן, "הרבנים הכניסו כוס יין לברכות של הקידושין, ואסתר ענדה שרשרת שבתוכה היתה מורכבת הטבעת לקידושין כיוון שלא ניתן היה להיכנס לכלא עם טבעת על האצבע, כך הם עשו בתוך הכלא את הקידושין".
המאבק של אסתר להכרה ביהונתן
עדי מוסיף ומספר על המאבק של אסתר לשחרורו של יהונתן, מאבק שנמשך על פני עשרות שנים. "צריך לזכור שבשלב הראשון מדינת ישראל התנערה מפולארד, והציגה את ההפעלה שלו כמבצע פיראטי שלא אושר על ידי רשויות המדינה".
עדי מעיר שהמדינה התכחשה להפעלתו של יהונתן למרות "שבזמן הפעלתו, הציגו לו המפעילים שלו את הדרכון הישראלי שמחכה לו כשיגיע לארץ, שהיה על שם בדוי של "דני כהן" כשהמילה כהן באה להזכיר לו את אלי כהן שמפעיליו ידעו שהוא מאד העריץ אותו".
"אסתר ניהלה מאבק מאד קשה על זה" מספר עדי, "כולל עתירות לבג"צ, ובסופו של דבר בשנת 95 הגיע ניצחון ראשון כשישראל הכירה בו כאזרח, ולאחר מכן בשנת 98 הכירה המדינה בכך שפולארד פעל תחת רשות מוסמכת שנקראת הלק"מ- הלשכה לקשרי מידע, בשליחות מדינת ישראל. ולפחות על הנייר בעצם ישראל הכירה באחריותה והיתה מוכנה לקחת על עצמה את המשמעויות הנובעות מכך".
עדי מוסיף ומספר על המאבק ועל האמונה של אסתר, "היו הרבה אנשים שפעלו למען יהונתן, אבל היתה אישה אחת שקשרה את חייה בחייו ולא ויתרה ולא הפסיקה להאמין אפילו לרגע אחד".
"היו שנים" מתאר עדי "שאסתר גרה ב"בטנר" באכסניה מעופשת, שבה התאפשר לה להגיע ולבקר את יהונתן בכל מועד ביקור אפשרי. בשלב מסויים יהונתן אמר לה שתיסע לארץ. כשחצי ממנו יהיה שם גם החצי השני יגיע, ובכל התקופה הזאת היא היתה יום יום מגיעה למנהרות הכותל אל מול מקום קודש הקודשים ומתפללת לשחרורו. לצד המאבק עצמו היא השקיעה מאוד גם בזכויות רוחניות למען שחרורו".
במהלך השבעה התפרסם סרטון שבו נראה יהונתן מספר על המילים האחרונות שאמרה לו אסתר לפני שנפטרה.
"היא גססה" מתאר יהונתן, "ולפתע העיניים שלה נפקחו, לא יודע היכן היא היתה אבל היא הביטה למעלה, והיא דיברה בקול מאד חלש".
"הנשמה שלי" מצטט יהונתן את דבריה האחרונים של אשתו "התנדבה לחזור לשתי משימות, אחת המשימות היתה להביא אותך הביתה, והמשימה השניה היתה להביא אותך הביתה כיהודי ולא כגוי".
"המשימה הראשונה היתה הקלה משתיהן, היא אמרה" ממשיך יהונתן ומעיר כי "באותו הרגע לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. המשימה הקשה שלי היתה לוודא שאתה חוזר הביתה כיהודי. עכשיו שהשלמתי את משימותיי אני יכולה ללכת הביתה. ואז היא נפטרה".
