לפני כשבועיים עבר בדעת רוב של 6 שופטי עליון כנגד שלושה, דיון נוסף בבג"ץ בתיק 'הבוגדת' בו פסק בג"ץ בהרכב של 9 שופטים כנגד בית הדין הרבני הגדול.
הדיון הנוסף נקבע על ידי הנשיאה חיות לאחר שבעתירה הראשונה פסקו בדעת רוב של שלושה שופטים כנגד האישה, לפיה אינה זכאית לזכויות אלו, כפי שפסק בין הדין הגדול ומבלי להתערב בהחלטתו האוטונומית.
בית המשפט קבע לפני כשבועיים בדעת רוב כי האשה זכאית למחצית הזכויות בבית המגורים שבו התגוררה עם בן זוגה במשך כ-20 שנה, בניגוד לקביעתו של בית הדין הרבני הגדול ובניגוד לפסיקת בג"ץ עצמו.
בית המשפט חזר והבהיר כי על בית הדין הרבני לפסוק בעניינים רכושיים על פי הדין האזרחי ולא על פי הדין ההלכתי. לדברי בית המשפט, "אי-נאמנות מינית ואף אשם בלעדי בפירוק הנישואין אינם מהווים נסיבות שיש בכוחן לשלול מאחד מבני הזוג זכויות שהתגבשו ברכוש הזוגי".
שופטי המיעוט: סולברג, מינץ ושטיין שפסקו כדעת בית הדין הגדול, סברו כי לא היה מקום לקיים דיון נוסף כנגד דעת בית הדין הגדול וכדעת בית המשפט העליון עצמו. בדבריהם תקפו שופטי המיעוט בחריפות את התנהלות הנשיאה בעניין, שאף עמדה בראש ההרכב, בעצם כינון הרכב של תשעה בתיק שנפסק בבית הדין הגדול, אשר איננו כפוף לבית המשפט ובהיעדר כל תוספת שלא היתה ידועה קודם לבית המשפט וכן פגיעה בזכויותיו של הצד הזוכה בערכאה הראשונית.
השופט סולברג אמר כי על-פי החוק, משלא נפסקה הלכה חדשה בפסק הדין של בית המשפט העליון, אין מקום לנשיאה לקיים דיון נוסף בעניין. לדבריו, דיון נוסף לא נועד לשם בירור עתירה לבג"ץ מחדש, ולא לניתוח חוזר של הכרעת בית הדין הרבני הגדול.
לדבריו, "סטייה מן החוק בהקשר זה, עלולה לפגוע ביציבות השיטה המשפטית ובוודאות שאמורה להיות מנת חלקו של מי שזכה בדין בערכאה השיפוטית העליונה".
הצביעו והשפיעו - סקר הגולשים של הקול היהודי >>
השופט שטיין אמר כי יש להותיר את ההכרעה שניתנה בפסק דינו של בית המשפט העליון על כנה – מאחר שלא קמה עילה להתערבותו של בג"ץ בממצאים העובדתיים של בית הדין הרבני הגדול. לדבריו הסכמה אמיתית בחלוקת הרכוש צריכה להיות עובדתית, כפי שנעשה על ידי בית הדין הרבני הגדול, וכן בפסקי הדין של השופטים שטיין ומינץ שאישרוהו בבית המשפט העליון, הנטועים בדיני ראיות, ולא בדיני עריות; ואין בהם משום יצירת זיקה בין נאמנות מינית לזכויות רכושיות.
השופט שטיין סבר כי הנשיאה חיות, איתה הסכימו חמשת שופטי הרוב, באה לקבוע נורמה משפטית בה היא כופה עמדה ערכית אחת מני רבות באשר לאופן שבו החיים הזוגיים אמורים להתנהל.
לדעת השופט שטיין, האופן שבו בני זוג אמורים לנהל את חייהם הזוגיים הוא עניינם הפרטי שבו המדינה אינה רשאית להתערב. לפיכך, שלילת תוקפו של תנאי, מפורש או משתמע, אשר נקבע במסגרת יחסים בין בני זוג ואשר בא לשלול או לאיין את כוונתו של בן הזוג בעל הרכוש לחלוק את רכושו עם בת זוגו אם זו לא תהא נאמנה לו מינית, פוגעת בחירותו האישית של אדם, בקדושת הקניין הפרטי ובחופש החוזים, ואינה מכבדת את הרב-גוניות ואת חופש הבחירה של הפרט בעניינים של תרבות, אמונה, זוגיות, רכוש ומשפחה.
השופט מינץ ציין כי אין מדובר במקרה בו בית הדין הרבני החיל את ההלכה היהודית, באופן הסותר את פסיקת בית המשפט. שאף על-פי הדין העברי, אין מקום לאמירה גורפת כי בן זוג מאבד את זכויותיו בנכסיו בשל אי-נאמנותו המינית כלפי בן זוגו.
כאמור, השופטים מלצר, הנדל, פוגלמן, עמית וברק-ארז הסכימו עם הנשיאה חיות שעמדה בראש ההרכב וסברו כי יש לבטל את פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, אשר נסמך בהחלטתו על טענת הבעל כי מספר חודשים טרם סיום נישואיהם בגדה בו אשתו עם אחר ויש להשיב את פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, אשר שמע את הראיות בתיק וקבע פה אחד כי במשך 30 שנות נישואיהם של בני הזוג קנתה האישה זכויות בבית מגוריהם מכוח הלכת השיתוף הספציפי.
שופטי הרוב הדגישו את הצורך להעמיד את הלכת השיתוף הספציפי על מכונה ולפזר את העמימות שהייתה עלולה להיווצר בעקבות פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול.
