איך שתקנו עד למצב שהילד שלי גדל באלימות כל כך קשה כלפיו?

מצחיק.

יש רגעים שאני נכנסת מתחת לשמיכה וצועקת בשקט בשקט: ה', תודה שהבן שלי בבית במעצר מנהלי! תודה ה'!

עם כל הטירוף של בחור שתקוע בבית, בלי אפשרות לפרוח בישיבה או לעזור בהקמת יישוב

כי אלוף הפיקוד לא אהב שהוא הקים גבעה בשטח המכונה B

ועם כל הטירוף של ההִתעללויות שכולנו עוברים כמשפחה של עצור בית מִנהלי, בהתעמרויות של שוטרים

(מבטיחים פירוט וסיפורים בטורים בהמשך), עדיין, יש רגעים שאני אומרת תודה, ומתביישת.

יום חמישי לפני שבועות ספורים, ישבנו עם עצור הבית המִנהלי שלנו במרפסת וצפינו בלב צועק דואג וכואב,

בַּפינוי האלים בגבעת תֵל תַלפיות.

רואים ושומעים עשרות רימונים - לא יודעת איזה - שיורים הכוחות נגד הבחורים הצדיקים. בומים מפחידים והֶבזקי אור שמגיעים מכיוון הגבעה.

לראות פינוי אלים ככה בלייב מרחוק זה קורע אותך. אין נשימה. אין.

והודעות שמגיעות מהחבר'ה שם: בבקשה שמישהו יביא לפה מים, בבקשה.

הלב נקרע.

ואז מתחילים החבר'ה להגיע בטפטופים, והסיפורים מתחילים לעבור מפה לאוזן, ואני משתדלת לא לשמוע, לא לדעת מה שלא חייב.

אחר כך מגיעות התמונות, והסרטונים שרצים בקבוצות ובסטטוסים, ואני רואה בהם את מה שכבר זיהיתי קודם - שהשתקף מהעיניים של הבחורים.

 ירי של עשרות רימוני עשן, בחור שריסקו לו את הלסת עם ירי רימון גז לַפָּנים.

אמא שמספרת על התעללות ומכות של חיילים כלפי הבן שלה בג'יפ.

ואני שומעת על ירי חי, על עיכוב הגשת סיוע רפואי לפצועים, מסתכלת ועוצרת, לא מסוגלת לראות ולשמוע, ושוב פותחת, כי זה החבר'ה, חברים של בני, נערים טובים שעוברים אצלי בבית בדרך אל הגבעה, או מהגבעה.

רואה ועוצמת עיניים, והבן שלי עצור הבית, עומד לידי ושואל בתמימות: אמא מה את מתרגשת כל כך?

זה משהו רגיל, זה משהו שקורה כל יום, רימוני עשן, מכות רצח בלי שעשית כלום, איום בנשק ואדישות, אדישות קרה בעיניים.

ואני שומעת את זה ורואה בעיני רוחי את העיניים של החיילים בגירוש מגוש קטיף, קרות, אדישות.

ושואלת את עצמי: מה עשיתי מאז, 20  שנה, כדי שזה לא יקרה שוב?

מסתכלת על נער הגבעות שלי ורואה בעיניים שלו שהוא באמת תוהה על תגובותיי, מה ההתרגשות? מה חדש?

מסתכלת על החבר'ה שיושבים סביב, שלא מבינים - זה באמת מוזר לך? 

כל אחד מאיתנו היה בכמה וכמה מקרים של ירי חי של לובשי מדים על נערים יהודים.

נזכרת פתאום בשיח עם חברות, שגם להן בנים נערי גבעות ,שגם הן לא נרדמות בלילה. לא כי אנחנו דואגות מהאויב אלא דואגת לחייהם מכוחות הבטחון.

טירוף. כואב לי כל כך לכתוב את זה.

ממשיכה לדבר עם החבר'ה המתוקים שהגיעו מהפינוי ושואלת אותם-

איך?? 

למה אתם לא מספרים?

למה אתם מקבלים בשקט את זה שחיילי צה"ל, או משטרה, או מג"ב או לא משנה מי - יורים עליכם??

הם מרימים מבט ושואלים: אם הייתם יודעים זה היה עוזר?

ואני תוהה לעצמי,  איך הגענו למצב שהילדים שלנו גדלים באלימות כל כך נוראה שמופנית כלפיהם, ומקבלים את זה כטבעי?

איך לא ידענו לעמוד בפרץ עוד בהתחלה? 

לאיזה מציאות אנחנו מגדלים את הילדים שלנו?

מי עבד כל כך קשה עד שהצליח להפוך את חלוצי הדור, הנערים שמיישבים את הארץ באהבה לאלו שאפשר לירות עליהם ירי חי?

ומה אני יכולה לעשות כדי שנערי הגבעות המסורים, מבשְׂרֵי גאולת הארץ, לא יגדלו ככה כשדמם הפקר?

מוצאת את עצמי כאובה. מאוד.
נשארת כמעט לבד עם השאלה הזו.

 הכותבת היא עובדת סוציאלית ואמא לשבעה ילדים.

בשיתוף "אימהות לגבעות", פורום אימהות נערי הגבעות והחוות. לשיתוף מוזמנים לשלוח אלינו דואר אלקטרוני: [email protected]