מעבר לגבולות הטור השבועי שמציץ מעבר לקווי הפסקת האש, אל הטבע וההיסטוריה שלא מכירים במפות מודרניות

הלב הפועם של נחלת בנימין

השבוע נכיר אזור שנמצא ממש בלב הארץ, אך במקביל מרגיש לחלוטין "מעבר לגבולות ולגדרות". מדובר בתא שטח היסטורי ששימש כמרכז נחלת שבט בנימין. הגבולות הגיאוגרפיים שלו שורטטו כבר בתנ"ך ונותרו מדויקים להפליא גם היום: מדרום הוא נושק לגבול עם שבט יהודה, ומצפון מתוחם על ידי מעלה בית חורון והגבול עם שבט אפרים.

אפילו לאחר הסכם אוסלו, השטח היפהפה הזה נותר פתוח למבקרים. מטיילים יכלו לשוטט על שלוחותיו הצרות, להתרשם משכבות הסלע הנטויות, לטבול במעיינות היפים ולפקוד את תל גבעון ותל כפירה - אותן ערי גבעונים מפורסמות שהפכו לימים לערים מבוצרות ומרכזיות במלכות יהודה וישראל.

מאחורי חומות ההפרדה

הכל השתנה כשראש הממשלה דאז, אריאל שרון, החליט על הקמת גדר ההפרדה. החלטה זו כלאה את המרחב: מדרום, חצצה הגדר בין הר אדר ומבשרת ציון, וסגרה למעשה את הגישה לתל כפירה ולעינות בית סוריך. מצפון, נמתחה גדר הגנה נוספת לאורך כביש 443.

התוצאה הייתה אבסורדית. אמנם רוב תא השטח הזה מוגדר כשטח C, אך הגישה אליו הפכה מסובכת. ניתן היה להיכנס רק דרך כניסות ספציפיות מכביש 443 אל תוך הכפרים המקומיים. אתרים היסטוריים אדירים כמו תל כפירה, ואתרי הכפרים קוביבה ובית סוריך, נותרו סגורים בפני יהודים בשל צמידותם לגדר ולכפרים הערביים, וריחוקם מצירי הגישה.

פותחים את הפתח לתל כפירה

אבל המציאות בשטח מתחילה להשתנות. בעקבות החלטות ממשלה על הקמת יישובים חדשים, קמו במרחב הזה מספר חוות חקלאיות שהפיחו בו חיים. הקמתן הביאה לפתיחת שערים חדשים בגדר ההפרדה - כמו הפתח סמוך למבוא חורון - שפתאום מקצרים את הטווחים ומאפשרים גישה לנקודות עומק באזור.

ביום שישי האחרון, ניצלנו את הפתח החדש הזה כדי לערוך ביקור היסטורי ומרגש בתל כפירה. שנים חיכינו להזדמנות להגיע למקום, אך בשל מיקומו בקצה הדרומי של הגזרה וקרבתו לכפר קטנה, הוא היה מחוץ לתחום. עכשיו, הדרך שוב פתוחה.

מממלכת החשמונאים ועד הלגיון הירדני

תל כפירה מתנשא בגאון ממש מעל ערוץ נחל כפירה ועין מטע, פינות טבע שמוכרות היטב לכל מי שמטייל בפרוזדור ירושלים. כשמטפסים על התל התלול והנישא הזה, מגלים מיד את שאריות חומת העיר העתיקה שמקיפה אותו עד עצם היום הזה.

אך לתל הזה יש גם עבר מודרני וכואב. עד מלחמת ששת הימים, ישב כאן כוח של הלגיון הירדני שניצל את הגובה הטופוגרפי כדי להפגיז את יישובי הסביבה הישראליים. הישיבה וההפגזות הירדניות, מן הסתם, גם החריבו את רוב השרידים הארכיאולוגיים בראש התל.

ולמרות ההרס בפסגה, כשמביטים למרגלות התל נחשפת העוצמה האמיתית של המקום: מאגרי מים ענקיים החצובים באבן, ממש כמו הבורות האדירים בתל ארומה שבסרטבה. המאגרים האלה הם עדות אילמת אך מהדהדת לעוצמתה של העיר, ולממלכת החשמונאים המפוארת שבזמנה נחצבו המפעלים ההנדסיים האלה. ההיסטוריה שלנו חקוקה שם בסלע, מחכה שנחזור ונחצה את הגדר.