כשנשמעה הקריאה המרגשת "הר הבית בידינו" במכשירי הרדיו, היה יהודה עציון, מי שלימים נעשה אחת מדמויות המפתח במאבק הציבורי למען הר הבית, בחור צעיר כבן 16 בישיבה בכפר הרוא"ה.
במבט לאחור, הוא זוכר את היום הגדול, מחד כיום בוא האירה שמש חדשה של בשורת גאולה, אך מאידך ליווה את תחושת ההתרגשות סימן שאלה גדול לגבי המשימות שעוד נותרו על מנת להשלים את הכיבוש. עם הקונפליקט הזה, ממשיך עציון עד היום. גם כאשר הוא אומר הלל בברכה ביום חגה של ירושלים, הוא חולם ופועל לאמירת ההלל בחצר בית המקדש על הר הבית המשוחרר.
"כאשר מלחמת ששת הימים פורצת אני לומד בישיבת בנ"ע בכפר הרוא"ה. בשישית. התחושות בציבור היו של חרדה וחשש. חפירת שוחות הגנה והתמגנות וכן הלאה", מתאר יהודה עציון בשיחה עם הקול היהודי.
"ואז ברגע אחד הכל קרה כל כך מהר ואני זוכר תחושה שכאילו נפתחו השמיים". הרגשנו את השינוי הגדול ממש מייד, אף על פי שעוד לא יכולנו להגיד לעצמנו מה הוא. כולם דיברו על ירושלים והר הבית. יותר נכון דיברו על הכותל, יותר מעל הר הבית, אבל זה היה כמו איזה שמש חדשה שיצאה לאור".
"אני זוכר שיחד עם חבר טוב שלי, שלא אנקוב בשמו, ברחנו מהישיבה, ממש תוך כדי המלחמה רצינו להגיע אל הכותל ואל הר הבית, ככה גיששנו את דרכנו לשם אבל תפסו אותנו חיילים והעיפו אותנו", נזכר עציון.
"הרגשתי שזה שנפתחו לנו שמיים חדשים וארץ חדשה זה דבר שמחייב אותנו. מייד אחרי זה לקח אותנו הרב נריה לאיפה שהיו ההריסות של שכונת מוגרבים למרגלות הכותל ורקדנו ושמחנו.
ושאלתי את עצמי, בגיל של בין ילד לבחור: ומה עם מקומות אחרים? כל מה שקורה מסביב? מה עם מה שקורה למעלה?
היו לי שאלות ולא ניתנו לי תשובות והתחלתי להבין את הסיבוך שבדברים. ואחר כך נתתי את דעתי איך להתמודד עם סיבוך כזה? איך אפשר לנסות ליישר אותו. מה תפקידנו בעולמנו ביחס להר הבית, המקדש, לתכנן את ירושלים העתידה וכן הלאה", הוא מספר.
מה היו תחושותיך ברגע ההודעה על השבת ההר לידי הערבים?
"קשה לזכור את רגע החזרת ההר לערבים בזמן אמת. הייתי בגיל התבגרות ולא היה מספיק מחודד אז", הוא אומר, "אבל אין ספק שמצד מדינת ישראל, והרואה למרחקים בעין אחת מיסטר משה דיין, היתה החמצה נוראית של המתנה. של ההזדמנות הנפלאה שניתנה לנו. וצריך לומר שהחרפה הזאת בהר הבית שכאילו לא התחוללה בו מלחמה, ומיד החזרנו אותו לאויב שהמשיך בו כדרכו וכעלילותיו הם הגורם לכך שרוב הישגי ששת הימים לא נמצאים בידינו".
לעציון חשוב להזכיר את שאר הערים ששוחררו בקרבות והיום אינן בידינו. "כמו שגם החזרנו בהמשך את רוב מרחבי סיני. ביישובים ביהודה ושומרון ברוך ה' גוש אמונים הייתה תנועת הצלה וב"ה עשינו מה שעשינו, עם מפעל ההתיישבות. אבל אזורים גדולים מאוד כמו רמאללה ושכם מוחזקים בידי הערבים כאילו זו מדינה זרה שם. אין יהודי שיכול לדרוך שם".
"על זה נאמר, אבל אשמים אנחנו, הכל בגלל הבגידה בהר הבית, מקום המקדש שהוא נקודת המשמעות של כל העניין. שהוא נקודת הלב של כל הסיפור. "אם לא נתת לי ת"ק על ת"ק בהר הבית לא נתת לי כלום", מצטט עציון את דברי המדרש.
למרות הכאב, ליהודה חשוב להדגיש כי ביום זה הוא גומר את ההלל בברכה. עם זאת, בליבו הוא ממשיך לחלום ובמוחו הוא משרטט את הדרך אל הלב, אל מקום המקדש.
" זו הרגשה מאוד קשה ביום הזה, שמצד אחד אנחנו חוגגים ומהללים, ושלא תהיינה אי הבנות אני אומר הלל בברכה, אבל אבלים על כך שקיבלנו את ההזדמנות. אבל עדיין לפתחנו לעמוד באתגר, אם נעשה את חובתנו או לא".
על מאות המתפרעים הערבים שקידמו היום את פניהם של העולים להר אומר עציון:
"התחושה קשה. היום הוא יום חג. היינו מצפים להגיע לעיר שקטה וחגיגית, אבל אנחנו עולים להר הבית ואלה עם הקריאות של "אללה אכבר" ואלה עם קריאות "מוחמד", שעומדים בדרכנו. אנחנו משבחים את המשטרה מצד אחד שבניגוד לפעמים קודמות בהן אינסטינקט אוטומטי שלהם היה להוציא את היהודים החוצה, כאן הם לא עשו כך אלא השקיעו כוחות ופתחו לנו דרך להר.
אבל עדיין אנחנו אבלים, שהשועלים נהנים במקום קודשנו. התחושות מעורבות ולא פשוטות. ומחדדות את העובדה שגם 52 שנה אחרי זה עדיין מתנקם בנו חזונו של הרואה למרחקים בעין אחת והרבנים שהלכו איתו ונתנו לו גיבוי, ונותנים לו עד היום גיבוי, שלא לעלות להר הבית ושזה כביכול אסור. להיתקע בכותל שהוא סימן הגלות וכן הלאה והלאה", אומר יהודה בכאב.
כאשר מתבונן יהודה במבט לעתיד, וגם מסכם את פעולות העבר, הוא מעודד מהעובדה שתנועת פעילי הר הבית הולכת וגודלת. יותר ויותר יהודים מביעים את רצונם לשחרור הסופי של המקום הקדוש ביותר.
"ב"ה עשינו דרך ארוכה. 52 שנה לא לגמרי בוזבזו. בא נזכור את נקודת ההתחלה, כאשר עלו אחד מעיר ושניים ממשפחה להר הבית, אנשי הוואקף עלו והטרידו כל אחד.
ב"ה התנועה להר גדלה והתרחבה וכרגע יצאתי מכינוס גדול של פעילי המקדש. ב"ה נוצר ציבור ושדרה רחבה של אנשים שמבינים את החזון ואת הרצון בלבבם וברגליהם וצריך להודות על זה הודיה גדולה".
אבל אף על פי כן עיקר העבודה עוד לפנינו. אנחנו צריכים להשתחרר מכבלי הגלות. וגם מהכבלים של הדמוקרטיה הישראלית".
לסיום משוכנע עציון כי כיבושו של ההר תלוי בכיבושה של ההנהגה בישראל: "אני חושב שכדי לשוב ולכבוש את הר הבית אנחנו צריכים קודם כל לכבוש את ההנהגה במדינת ישראל.
כשאני אומר לכבוש הנהגה זה אומר חילוף משמרות בתרבות, בנורמות הציבוריות, מחול לקודש, מכפירה לאמונה, ומהאי אכפתיות שהולכת מסביב, להליכה באור ה' כדי להגשים את רצונו ולמלא את יעודנו".
