בע"ה כ"ז שבט תשפ"ב
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

ישראל אלדד – לזכרו

לכבוד היארטצייט של ישראל אלדד, לפניכם קטע מתוך הרומן ההיסטורי "שאגת האריה", הכרך השלישי בסדרת "טוביה בארץ המובטחת" מאת צבי פישמן, שיראה אור בקרוב. לאחר רצח אברהם "יאיר" שטרן, הפך אלדד למנהיג האידיאולוגי של הלח"י עד להדחה של הבריטים מארץ ישראל:

  • צבי פישמן
  • ג' שבט תשפ"ב - 18:16 05/01/2022
גודל: א א א
צבי פישמן
צבי פישמן צבי הוא סופר ותסריטאי הוליוודי שעלה לארץ, חזר בתשובה וזכה בפרס שר החינוך ליצירה ותרבות יהודית.
הרשם לעדכונים מהבלוג שלי

חייו של ישראל אלדד בן העשרים ושמונה, שנולד עם שם המשפחה שייב, הגיעו לצומת דרכים, בעת שנסע ברכבת אל ועידת בית"ר העולמית של שנת 1938 שנערכה בוורשה. אכן, חייהם של כל היהודים נמצאו על צומת דרכים באותן השנים. מספר שבועות לאחר מכן, במהלך "ליל הבדולח", הוצתו והושמדו 267 בתי כנסת בכל רחבי גרמניה, 7,500 עסקים יהודיים נבזזו ונסגרו, 90 יהודים נרצחו, ו-30,000 יהודים נעצרו ונשלחו ל"מחנות עבודה".

אם למישהו היו ספקות בנוגע לכוונותיו של היטלר עד רגע זה, הן התנפצו באותו הלילה, כמו חלונות בתי הכנסת הגדולים של גרמניה. ברוסיה הסובייטית הפכה באותה תקופה הגישה הסובלנית שהייתה קיימת כלפי הקהילה היהודית בשנים המוקדמות של המהפכה לדיכוי אכזרי של כל סממן יהודי. בפולין, ליטא, לטביה, רומניה והונגריה, יהודים התמודדו מול אפליות מצד הממשל, מתקפות שהתרחשו מדי יום, לצד אבטלה ואפילו רעב.

שייב (שעברת את שמו לאלדד לאחר עלייתו לארץ ישראל) נולד בגליציה, אזור שהתפרש לאורך מערב אוקראינה ומזרח פולין, שבו הייתה קהילה יהודית משגשגת שמנתה שלושה מיליון יהודים – שרובם ימותו במהלך השואה. אימו הייתה אישה דתייה, ואביו היה ציוני. הם הפכו לפליטים במהלך מלחמת העולם הראשונה ונדדו ממקום למקום שנה שלמה מבלי למצוא להם בית.

מכיוון שלא היו להם פמוטים, היה אביו של ישראל מעמיד את נרות השבת על שני חצאי תפוח אדמה.המשפחה הצליחה למצוא בסופו של דבר מגורים בלבוב, ושם חזה ישראל הצעיר בתהלוכת לוויה של יהודים שנרצחו בפוגרום. הילד הצעיר אהב לקרוא וקרא את כל הספרות הציונית וקלאסיקות עולמיות כמו רובינזון קרוזו. אביו שלח אותו לתיכון יהודי, שבו עודדו קריאת ספרות קלאסית והומנית. בזמנו החופשי למד יהדות ועברית. בגיל שש-עשרה עזב את ביתו כדי להמשיך את לימודיו בלודז', ושם השתתף בהרצאה של זאב ז'בוטינסקי. המילים מעוררות הנפש של הדובר הנלהב אילצו את שייב-אלדד להתמודד עם נפשו הפנימית בפעם הראשונה בחייו. מי הוא? מה מטרתו בחיים? האם הוא מוכן לחיות עבור עצמו כמו האדם הממוצע, או שהוא מוכן להקדיש את חייו למען העם היהודי? מילותיו של ז'בוטינסקי, חודשיים לפני שגרמניה פלשה לפולין, הדהדו באוזניו:

"לחרפתי הרבה, היהודים מתנהגים כאילו גורלם נגזר. איני מכיר תקדים לכך בכל ספרי ההיסטוריה שקראתי. אפילו בספרים לא ראיתי עם שמקבל על עצמו גזירה כה נוראית. האם אתם יודעים למה זה דומה? כאילו שנים-עשר מיליון אנשים מחונכים ומנומסים יושבים בעגלה המתקרבת לקראת תהום. מה הם עושים? אחד מהם בוכה, אחד מעשן סיגריה, אחד שר לו, אבל אין אדם אחד בודד הקם על רגליו ואוחז במושכות ומשנה את מסלול העגלה. כך מתנהגים כולם. ניתן לחשוב שאויבינו כבר סיממו והרדימו אותנו".

הדימוי של ז'בוטינסקי הטריד מאוד את אלדד. פחות מעשר שנים לאחר מכן, לאחר תום השואה, הוא הבין כי אפילו לפני שהיהודים הגיעו אל המשרפות, הם כבר הורעלו בגזים שהקפיאו את נשמותיהם, כתוצאה מהקיפאון הלאומי שאחז בהם במהלך מאות השנים הארוכות שבהם התגוררו בגולה.

לאחר שסיים את בית הספר התיכון, הלך התלמיד המוכשר ללמוד באקדמיה הרבנית בווינה, ושם למד תלמוד, תורה ופילוסופיה יהודית. בשעות אחר הצהריים, הוא נרשם לתוכנית ללימודים כלליים באוניברסיטת וינה, ושם זכה לתואר דוקטורט בפילוסופיה.

מדוע אני מספר לכם על כל זה? תחילה, מכיוון שבספר הבא בחמישיית הספרים, ישראל אלדד הופך להיות חלק חשוב בסיפורנו, ויציג לנו הבנה עמוקה יותר למאורעות הדרמטיים של הסאגה האדירה הזאת. שנית, חייו מראים לנו כיצד חייהם של אנשים, תנועות ודור שלם מושפעים מהפילוסופים והסופרים של אותה תקופה. דבר זה נכון במיוחד בנוגע ללידתה המחודשת של ארץ ישראל. כפי שהיה טוביה אומר, "תודה לשם הטוב", על כך שגידל נשמות יהודיות בריאות בדור מסכן שכזה. היו בו אנשים כמו הרב קוק, זאב ז'בוטינסקי, אב"א אחימאיר, אורי צבי גרינברג, אברהם שטרן, מנחם בגין, ישראל אלדד ועוד רבים וטובים שמילותיהם וכתביהם האירו שביל באפלה לעבר הדרך לגאולה.

לאלדד הייתה נפש של אומן. עבורו הכילה הספרות יותר מציאות מהחיים עצמם. אין פלא שספר בשם "שמשון", שנכתב על-ידי ז'בוטינסקי, פתח לו צוהר חדש בהבנה עצמית. המסר היה כה ברור, עד כי הוא לימד אותו לראות. מחפש האמת הצעיר ורב הרושם היה יכול לצטט משפטים שלמים מאותו ספר בעל פה. בסצנה המרגשת ביותר בספר, שמשון, שעיניו נעקרו על-ידי אויביו והיה שבוי בחוף עזה, נפרד מחרמש, אחד מהחיילים שנלחמו נגד הפלישתים.

"האם למסור מסר לאנשינו ממך?" שאל חרמש.

שמשון הרהר לזמן מה ואז אמר באטיות:

"אמור להם שני דברים בשמי – שתי מילים. המילה הראשונה היא ברזל. קבצו ברזל ומסרו הכול עבורו – את הכסף והחיטה. את השמן, היין, המקנה, אפילו את נשותיכם ובנותיכם. הכול למען ברזל! אין דבר בעולם החשוב יותר מברזל. האם תמסור להם זאת?"

"אמסור זאת. הם יבינו".

"הם עדיין לא יבינו את משמעות המילה השנייה, אבל הם ילמדו להבין אותה, ובקרוב מאוד. המילה השנייה היא: מלך! אמור לדן, בנימין, יהודה, אפרים: שימו עליכם מלך! עליהם למצוא אדם שיניף ידו ואלפי אנשים יניפו את ידיהם אחריו בין רגע. כך המצב אצל הפלישתים, ולכן הפלישתים הם השליטים על כנען. הפץ זאת מצרעה לחברון ולשכם, ורחוק יותר עד אין-דור וליש: שימו עליכם מלך!"

אז, במחשבה קצרה, הוסיף שמשון רעיון עמוק נוסף. "שיניתי את דעתי", הוא אמר. "אמור להם שלושה דברים בשמי, לא שניים. קבצו ברזל, שימו עליכם מלך, ולמדו לצחוק. אתם זקוקים לכך על מנת לשמור על רוחכם בעתות תבוסה וייאוש ".

אלדד, בדומה למחפשי אמת יהודים צעירים אחרים, גילה במהותו של זאב ז'בוטינסקי לא רק את הנואם המוכשר ואת הסופר המוצלח, אלא ראה בו גם "מלך". הוא היה המייסד המפורסם של הבריגדה היהודית, המפקד הראשון של ההגנה, ו"האסיר מעכו" המפורסם ביותר. היו לו גינונים של אביר מימי קדם, לוחם קדוש בעל רוח שלא ניתן להביסה ותמיד היה מוכן לצאת ולרכוב למען מטרה נאצלת ולפעול למענה מבלי להתחשב בקשיים האדירים. הוא היה מכובד בקרב מכובדים, וחי על פי קוד של כבוד והתנהגות נאותה, אשר כיבד את זכויות האחרים, והדגיש את אצילות כל אדם, בין אם יהיה עשיר או עני, מפורסם או אלמוני. הוא היה חובב תרבות, ספרות, פילוסופיה ואומנות, ועודד לימודים והישגים אקדמיים. באופן לבושו, הוא היה מטופח ללא רבב, והקפיד על הופעה חיצונית מרשימה. הוא הלך זקוף כל העת, כמו חייל, וכל מהותו אמרה, "יהודים! לכו זקופים כחיילים וכבני מלכי ישראל!"

למרות זאת, ז'בוטינסקי עצמו היה מוטרד מאוד. הוא התחיל להבין בהדרגה כי אנגליה, שאותה כיבד את מאוד, אינה מכבדת את הבטחתה לעזור ליהודים והתחיל לדרוש עמדה ציונית צבאית יותר על מנת להילחם נגד בוגדנותה של בריטניה. אבל התנועה הציונית, אשר לא רצתה לעורר מהומות, דחתה אותו לגמרי. נדהם מעקשנותם של ויצמן ובן-גוריון לשנות את עמדת הציונות לאור המדיניות הפרו-ערבית של בריטניה, הבין ז'בוטינסקי כי הוא יצטרך לחנך דור חדש באמצעות חזון אמיץ יותר, להנחיל לנוער היהודי את החוסן הרגשי והפסיכולוגי הנדרש לטפח מנהיגים של מדינה יהודית ולא להיות נשלטים בה, להיות כובשים ולא כבושים, אנשים שקובעים את גורלם במו ידיהם ולא אלו שפושטים ידיהם על מנת לקבל את פירורי הלחם שניתנים לפי שרירות ליבם של הגויים. הוא הבין בצדקתו כי אם לא יניפו דגל אמיץ יותר של ציונות, יחפשו היהודים הצעירים מקום אחר למצוא בו את גאולתם ויפנו ל"יזם" אחר – סוציאליזם, קומוניזם, פציפיזם, וקפיטליזם – ויזנחו את הלאומיות העברית הגאה שהם מחפשים, אך אין בנמצא.

אלדד, יחד עם אנשים צעירים רבים בעלי נשמות יהודיות חזקות, הרגישו כמו ספינה אבודה בלב ים ללא קברניט. הם חשו ריקים וחיפשו אידיאל גדול שניתן לאמץ מהמעמקים. הם חיפשו מטרה בחיים שהייתה טהורה ואמיתית כמו המהות שלהם, כיהודים, ולא מהות שאותה ישאילו מעמים אחרים. ז'בוטינסקי הציע להם אידיאל עברי ייחודי. הוא קרא לו ציונות ללא כחל וסרק, לא ציונות-סוציאליסטית, או ציונות-קומוניסטית, או ציונות מעשית או אינטלקטואלית, או  ציונות-אוניברסלית, אלא ציונות טהורה. הוא אמר לנוער הפגוע והנרדף מהגטאות, שהם הצאצאים של דוד המלך והמכבים, נצר מנביאי ישראל, אור לגויים בעלי המסר המרפא לעולם כולו. ההיסטוריה, הוא אמר להם, העניקה להם את הכבוד הנאצל ביותר, ואת האחריות המקודשת ביותר – להקים מחדש את המדינה היהודית בציון. הוא הפציר בהם לעמוד באתגר. והם עשו זאת.

ביצירת בית"ר, קיווה ז'בוטינסקי לשנות את אמונותיו להבעה מעשית. פגישות הארגון הציעו לנוער היהודי באירופה ובאמריקה מגוון רחב של פעילויות תרבותיות וחברתיות. הם לימדו שם עברית וגם היסטוריה יהודית ותיאוריה ציונית. בניגוד לשאר תנועות הנוער, בית"ר אימנה את חניכיה גם במיומנויות קרביות ובהגנה עצמית. ז'בוטינסקי כתב כי הוא רוצה "לראות אימונים צבאיים נפוצים בקרב היהודים כמו הדלקת נרות שבת". הוא קרא להורים יהודים ללמד את ילדיהם לא רק לקרוא היטב, אלא גם "לירות היטב". הממסד הציוני, בראשות דוד בן-גוריון, הוקיע את ז'בוטינסקי על הטון החדש והצבאי שהביא לתנועת הנוער בית"ר והאשים אותו בחוסר אחריות על כך שהוא ממלא את מוחותיהם ואת ליבותיהם של הנוער היהודי ב"דיבוק הצבאי" שבוודאי יפגע בסופו של דבר ביהודים. מנהיגי הסוכנות היהודית הזהירו את ז'בוטינסקי ש"לשחק עם מקלות" יגרום לתנועה הציונית להתמודד מול רובים וכידונים בריטים, ויהפכו את בן הברית הטוב שלהם לאויב. חמוש באמונת ברזל, התעלם ראש בית"ר, ז'בוטינסקי, מעלבונותיו האישיים והמשיך בחזונו, בעוד בתוך תוכו כאב על חוסר יכולתו לקבץ את כל היהודים לצבא מאוחד אחד שמוקדש לכיבוש ציון.

המשורר ישראל אלדד העריך את חשיבות העוצמה הגופנית, אבל גם נמשך לאחד העקרונות הנאצלים של בית"ר, "הדר", המשלב את הרעיונות הרוחניים של "הוד" ו"פאר". ז'בוטינסקי המשיך להזכיר ליהודים שהם בניהם של נביאים ומלכים, בעלי מורשת מפוארת שניפצה את האלילים של ימי קדם, והקימה עקרונות של צדק ומוסר כיסודות הקיום האנושי. המושג "הדר" נועד להנחיל סדרה של ערכים לחברה היהודית החדשה. היא דרשה מחברי בית"ר להיות מנומסים בכל עת, לבצע את מעשיהם בחן, לאפשר לנשים, מבוגרים וילדים קטנים לבוא לפניהם במקומות ציבוריים. והוא למד את ערך ההומור, כאשר משתמשים בו כדי לרומם את הנפש. ז'בוטינסקי דרש מהיהודים להתנהג באופן אצילי ומכובד, ולשאוף למען אחדות ואחווה על מנת להשיב לעצמם את ממלכתם האבודה.

עשרות נשמות של יהודים צעירים ורגישים, שחיפשו את זהותם היהודית ואת מטרתם בחיים, מצאו מזור בכתביו של זאב ז'בוטינסקי. אבל ז'בוטינסקי לבדו לא שלהב את הלהבות בליבותיהם של הנוער היהודי. הוא העיר את מוחותיהם, אבל התשוקות שלהם לובו גם בכתביו של המשורר ואיש החזון אורי צבי גרינברג. שיריו עוררו מהומה עקב השקפת העולם שלו. גרינברג כתב על המשיח היהודי שרוצה להגיע ולגאול את העם, אבל היהודים עסוקים בחומריות מכדי לרצות בכך.

בגיל עשרים ושתיים, גיל המעצב מאוד את נפשו של האדם, כאשר שמע אלדד את גרינברג מעביר הרצאה בשם "ארץ ישראל בלהבות", הוא מיהר לפגוש את המשורר המפורסם שנמלט מהגלות האפלה כדי לחיות בנופי האור של ארץ ישראל. גרינברג הקריא קטעים מתוך הבלדה הארוכה שלו, "רקב לבית ישראל", שהביעה את שפלות הציונים והציונות שזנחה את חלום הקמת ממלכת ישראל העתיקה, את התורה, בית המקדש ואת המלכות – מלכות השם עצמה – והחליפה אותו בחלום על בתים נוחים בקיבוצים.

אלדד, שהיה חובב פילוסופיה וספרות, הבין את משמעות השיר. הוא הבין כי הגלות תהפוך לבית קברות. התורה ונביאי ישראל הבטיחו שהיהודים הפזורים ישובו אל מולדתם מארבע קצוות תבל, והזמן לכך בשל והגיע. האם יש ייעוד נאצל יותר בעבורו מאשר לאחד את חייו עם התוכנית ההיסטורית הגדולה? אבל כדי להגשים את ייעוד קיום האור לגויים, לא היה מספיק לבנות בתים ולחרוש שדות, בזמן שדם יהודי נשפך לתוך התלמים. משיר אחר של גרינברג, "אמת אחת ולא שתיים", גילה אלדד כי המולדת לא תיכבש רק באמצעות רכישת קרקעות ובניית קיבוצים, אלא גם בהנפת החרב כנגד כובשי הארץ.

רַבותיכם למדו: ארץ בכסף נקנית

קונים את הַניר ותוקעים בו מעדר.

ואנכי אומר: אין ארץ בכסף נקנית

ארץ נכבשת בדם.

ורק הנכבשת בדם, מקדשת לעם

קדשת הדם.

אבל כיצד שריד ישראל החלש והשפל יהיה מסוגל לגרש את האימפריה הבריטית הגדולה ואת פליטי אללה מהארץ? ומה ניתן לעשות עם האחים היהודים שזנחו את חלום מלכות ישראל, ביחד עם הקמת בית המקדש השלישי בירושלים, הסנהדרין, והמלכת מלך מבית דוד. הקומוניסטים והסוציאליסטים רצו להחליף את תהילת ישראל ברשת של קיבוצים כופרים. שגגותיהם, כך אמר המשורר, ייקרעו מעליהם. מה לעשות עם האחים שמוכנים לשלוח יהודי חף מפשע, אברהם סטבסקי, אל הגרדום רק כדי לגנות יהודים בעלי אמונה שונה, ולחטוף את התנועה הציונית על מנת לקלף את היהדות מהיהודי ולהפוך את ארץ ישראל לקואופרטיב פועלים? מה לעשות עם בן ישראל המוזר שכותב טורים זועמים בעיתונות נגד יהודים שמתקיפים את הרוצחים הברברים של נשים וילדים יהודים, ומסגירים את אחיהם היהודים למשטרה הבריטית בסיטונאות?

האם אלדד מסוגל להיות כמו דוד רזיאל, שסירב לקבל את דרישות כוהני ההבלגה? בזמן שערבים המשיכו לארוב בדרכי הגליל, הורה רזיאל להפציץ את השוק הערבי בחיפה, וכתוצאה מכך נהרגו שלושים ותשעה ערבים ומעל לחמישים נפצעו. לזכרו של שלום בן יוסף, כתב רזיאל מסה בשם "עולי הגרדום יגאלו את המולדת".

"אין מדינה", הוא כתב, "שניתן לגאול מכיבוש זר אלא באמצעות סבל קשה. מאבק לעצמאות לאומית דורש קורבנות, סבל וגיבורים שנופלים במערכה. אין דבר שיכול לעמוד כנגד רוח הקורבן הלאומית.

"בחור צעיר שעומד פנים אל פנים מול המוות עומד מול אובדן עתידו, כאב גופני, סבל נפשי על כך שעוזב את אהוביו – כולן דאגותיו האישיות. האידיאליסט, המוכן למות למען האידיאל שלו, רואה דברים בעיניים אחרות. הוא רואה את מדינתו שוקעת ללא עתיד בעודה כלואה במחשכים. הוא מבין כי חייו הפרטיים בלבד אינם הדבר היקר ביותר עלי אדמות, אלא דווקא חיי המדינה, החירות הלאומית והכבוד הלאומי. אם הניצחון דורש ממנו קורבן ומוות – אז כה יהא!

"עיניו החודרות של הניצחון מבינות כי הרוח יכולה להתגבר על הבשר. הן יודעות כי טוב האריה המת מהכלב חי. הן רואות את ההווה המקולל משתנה באמצעות אידיאל הגאולה. החזון של גברים ונשים אידיאליסטים אלו מקיף הן את תקוות העבר והן את חלומות העתיד המתגשם לנגד עיניהם, מכיוון שאין הר שאינם יכולים לכבוש באמצעות קורבנם.

"הגיבורים הצעירים שכבר מתו, ואלו שילכו בעקבותיהם, מוכנים לכבוש או למות, קוראים למדינה יהודית בקול חזק וגאה, 'התנערו מעפר! המתים יגאלו אתכם!"

במסעו אל ועידת בית"ר, תהה אלדד אם בוגר אקדמיה כמותו שאהב את שלוות הספריות, יהיה מסוגל, בדומה לדוד רזיאל, להפוך ללוחם חירות עבור ארץ ישראל עד הסוף. האם הוא מסוגל לקפוץ מהספרייה, הישיבה והגטו אל שדה הקרב של פלשתינה ולאחד ספרא וסייפא? האם הוא, בדומה לז'בוטינסקי, אברהם שטרן ואורי צבי גרינברג, מסוגל להשתמש ברוחו ובקולמוסו על מנת לספק תבערה למהפכה העברית, לשלהב את החיילים האלמונים שיעלו לגבהים חדשים של קורבן עצמי, בדומה לשלמה בן יוסף בכיבוש ההר?

תגובות (0) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


0 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 55 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד