בע"ה כ"ד אב תשע"ט
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

מעשה בסידור של סבא

סבא יוסף התפלל למפלת הטורקים, וכשנפלו התפלל למפלת הבריטים. גם כעת הוא ממשיך להתפלל. תפילה לבואו של מנהיג אמת ותקומתה של מלכות ישראל

  • יוסי פלאי
  • י"ט אייר תשע"ט - 13:04 24/05/2019
גודל: א א א
יוסי פלאי
יוסי פלאי
הרשם לעדכונים מהבלוג שלי

בחלומי אני פוגש לפעמים את הסבא-רבא שלי זכרונו לברכה. סבא יוסף אקרא לו בקיצור, יהודי כשר שחי בעיירה בפולין, סמוך לעיר הבירה ורשה (ותמונתו מצורפת כאן). 

לא מזמן ראיתי את כתב-ידו של סבא יוסף, בהקדשה על גבי סידור שנתן לבִתו. כעת אני מרשה לעצמי לדמיין את סבא עצמו עם הסידור.

פותח סבא יוסף את הסידור ומתפלל, "וגאלנו גאולה שלמה... תקע בשופר גדול לחרותנו... השיבה שופטינו... ובנה ירושלים... את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח... ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". הוא חושב על דברי הנביאים על הגאולה, הוא נזכר בדברי הרמב"ם על המשיח, מצייר לעצמו את מלכות ישראל, 'מדינת התורה' שבה יחיו כל היהודים והיא תהיה לאור גויים.

סוגר סבא יוסף את הסידור ונאנח, מקפל טליתו, פותח את העיתון וקורא על המתרחש בעולם. בין השאר, מסופר בעיתון על סבל היהודים בארץ, תחת שלטון התורכים. "שילכו התורכים לכל הרוחות" מסנן סבא יוסף "ושיבוא כבר משיח צדקנו" (את הפתיחה אפשר גם בניחוח יידישאי "זול זיי גיין צו אלע רוחעס").

עברו השנים, והתורכים באמת הלכו לכל הרוחות, הלכו הם ובאו האנגלים. "ברוך שפטרנו" אמר סבא יוסף וחזר לסידור התפילה. אבל גם האנגלים לא רוו ממנו נחת – "שילכו גם הם לכל הרוחות". רגע, סבא, עכשיו יש בארץ נציב-עליון יהודי! הרברט סמואל שמו. "טוב", מוותר סבא, "אדון סמואל כמובן לא צריך ללכת לכל הרוחות. באמת ברוך השם שהלכו התורכים, עכשיו העסק נראה הרבה יותר טוב. אבל שלא ימכרו לי לוקשים, זה לא מה שאני מתפלל עליו, שיבוא משיח צדקנו ושילכו האנגלים לכל הרוחות"...

בינתיים, הרגיש סבא יוסף שהאדמה בוערת תחת רגלי היהודים בפולין. הוא קרא לילדיו ואמר להם "צאו מפולין". והם יצאו, לאן שרק יכלו, לארץ-ישראל, לקנדה, לאוסטרליה. סבא יוסף ואשתו טויבע נותרו בפולין בלית ברירה – שערי מדינות העולם ננעלו בפניהם – ועם בוא הגרמנים הם נהרגו עם עוד אלפי יהודים תושבי העיירה, ה' יקום דמם (כל הקטע הזה אינו דמיוני כלל).

סבא יוסף ודאי מתעניין מה קורה הלאה בארץ ישראל. ובכן, סבא, הסיפור בגדול הוא כזה: האנגלים גם הם הלכו בסוף לכל הרוחות, ואפילו אנחנו דחפנו אותם קצת שילכו. למעשה היום אין שלטון זר כפי שהיה בימיך. יהודים יכולים לעלות ארצה, והם עולים. מיליוני יהודים כבר כאן, הצאצאים שלך יושבים בעיר ובכפר, בהרי ירושלים והשומרון ולחוף הים התיכון. הם מתפללים בסידור שלך ליד הכותל המערבי.

עיניו של סבא יוסף נוצצות: "איזו שמחה, איזה פלא". והוא ממשיך ושואל: "ומה עם משיח צדקנו? מלכות ישראל שבסידור שלי, האם היא קמה ונהייתה, צמח דוד ובית המקדש, סנהדרין ונביאים... מה בדיוק קורה שם?"

ובכן, אני מגמגם, זה לא בדיוק זה... משיח צדקנו עוד לא הגיע, העניינים כאן די מסובכים...

אבל לפני שאני ממשיך ומסתבך בהסברים, סבא יוסף קוטע אותי ואומר "נו, שוֹיְן. אז אל תשכחו את הסידור. אתם לא מפסיקים להתפלל עד שיבוא משיח צדקנו ויבנה המקדש, עד שאחרון היהודים יעלה לארץ ותקום מלכות ישראל שציפינו לה כל הדורות". ודאי, סבא, ודאי. לא נשכח.

אני מקווה שזה הוגן להשתמש בדמותו של סבא יוסף, סוף סוף אני קרוי על שמו.

לשמר את הציפיה

אכן, מבחינה מסוימת קל יותר לצפות למשיח כשאנו נמצאים בעומק הגלות (ושיהיה ברור שאינני מתגעגע לפולין, חס ושלום). כל עוד המקום של המשיח תפוס לגמרי בידי צר ואויב, אז שילכו "הם" לכל הרוחות. גם הנציב העליון היהודי לא הניח את דעתנו, שהרי הוא היה נציג השלטון הבריטי הכובש ולא מלך היהודים בארצנו.

אבל היום, כאשר התרגלנו לשבעים-פלוס שנות מדינת ישראל, נדרש מאמץ לשמר – ואף להלהיב – את החזון המשיחי. הרי איננו מצפים שאף יהודי ילך מכאן לכל הרוחות, אדרבה שיבואו כל היהודים מארבע רוחות לארצנו. במצב הזה, יש אנשים ש'נתקעים' – אמנם ממשיכים להתפלל אבל כאשר הם סוגרים את הסידור אין להם שום 'ציור' שמשהו בשטח באמת ישתנה באופן מהותי. המציאות הריאלית נוסעת, והתפילה נותרת מאחור... על תפילה כזו נאמר שהיא "כצפצוף הזרזיר".

נכון, אין לנו את 'דמות הרשע' לכעוס עליו. התיקון והשינוי העיקרי הוא בתוכנו-אנו, היהודים, שינוי פנימי של התקדמות לקראת משהו טוב יותר, לצאת מ'גלות הדעת' שאנו נתונים בה בתוך עצמנו. קוראים לזה לעשות תשובה. תכל'ס, המדינה – כפי שהיא כיום – איננה מלכות ישראל של המשיח. אפשר להתווכח עד מחר האם אנחנו בסוף הגלות, באתחלתא דגאולה, בעקבתא דמשיחא או חבלי משיח, אפשר להתווכח שעות על היחס הנכון למדינה – אבל אפשר, וחובה עלינו, להתאחד סביב התפילה שבסידור ולא להסתפק במה שיש. לשם כך, כדאי ללמוד היטב את "תיקון המדינה" לפי התורה, ולשים דגש לא רק על המישור הפיזי אלא על התוכן המהותי, היהודי כמובן, שצריך לייסד על-גביו את המערכות הציבוריות.

אדרבה, בדורנו יש ערך-מוסף לתפילה, שכן בכוחנו ובאחריותנו לתרגם אותה למעשים (מעשים שבעצמם נעשים תוך-כדי תפילה!). שהרי דבר אחד וודאי צריך ללמוד ממה שנעשה: הרעיון ש"אם תרצו אין זו אגדה" – בידינו מפתח הגאולה.

מנשיא למלך

המשיח לא צריך לבנות את כל מוסדות המדינה מאפס, כמו שהוא לא יורה לגרד את הכבישים ולסלול אותם מחדש (זו דעתי לפחות). ודאי צריך תיקון ושינוי יסודי, אבל ייתכן להשתמש בדברים קיימים שילבשו פנים חדשות. רבי נחמן מברסלב מספר על כסא מלכות מופלא שהתקלקל ואיש לא ידע לתקנו, עד שהגיע איש אחד מיוחד והראה שפשוט צריך לשנות את הסדר, לשים את החלק הזה במקום ההוא ואת החלק ההוא במקום הזה, ואז הכל החל לעבוד כראוי ולהפיק צלילים נפלאים. במושגים של היום, אולי צריך להתקין תוכנה חדשה ולהפעיל מחדש.

אפשר להפליג במשלים, אבל אני רוצה לתת דוגמה למוסד קיים שוודאי צריך לעבור שינוי מהותי. כידוע, בראש המדינה כיום לא עומד ראש-הממשלה אלא נשיא, המוגדר בחוק כ"ראש המדינה" (למרות שמדובר על משמעות סמלית בעיקר). מבחינה זו, הנשיא הוא הדבר הכי קרוב למלך שקיים כאן היום. כן, אדון ראובן ריבלין, אתה יושב על המשבצת השמורה למלך ישראל. אז מה צריך לעשות? העיקר בשלב זה הוא לזכור שהמשרה שלך היא זמנית במהותה. תאמרו: מה החידוש, הרי זה הפירוש המעשי הפשוט של הסידור. נכון, אבל לא כולם מקשרים בין הסידור למציאות... בכל זאת, שמחתי לראות מישהו שהעז לומר זאת בגלוי, הנה ציטוט מדברי עורך-הדין יורם שפטל בכלי התקשורת לאחרונה: "עם ישראל צריך מלך יהודי. הגיע הזמן לומר שלום למוסד הנשיאות ולחדש את מוסד המלוכה".

באמת כדאי להסביר מה ההבדל בין נשיא למלך, במיוחד כיון שהמושג "נשיא" לקוח ממקורותינו ובהם הוא אכן שם-נרדף למלך. למעשה יש מרחק גדול והבדלים מהותיים בין הנשיא-של-היום למלך שלנו, מתוכם אצביע כעת על נקודה אחת יסודית:

אדון ריבלין לא רואה עצמו כנשיא העם היהודי בארץ ישראל, אלא נשיא של כלל תושבי המדינה בשווה, יהודים כנכרים (כשהוא זונח גם את הערך של "הרוב היהודי")[1]. כזכור, ריבלין עוד הרחיק לכת וברך על נישואי-תערובת, כשהוא דורך ברגל גסה על ערך יסוד מקודש בעם היהודי (אבותיו ודאי מתהפכים בקברם). אבל העניין הוא לא רק באג'נדה מסוימת של ריבלין, אלא בעצם העובדה שתפקיד נשיא המדינה יכול להגיע ומגיע למקום כזה. יותר מזה, לפי החוק גם הנשיא עצמו לא חייב להיות יהודי, כשם שבגוף הבוחר את הנשיא יש שותפות מלאה ליהודים ולא-יהודים. אכן, במדינת ישראל כבר כיהן בפועל לא-יהודי כנשיא, מגלי והבה שהיה ממלא-מקום הנשיא למספר ימים והחזיק אז בסמכויות הנשיא. אין לי עניין להתמרמר על מוסד הנשיאות במדינה, אלא להביט בו בעינים פקוחות ולהבחין עד כמה הוא רחוק מהחלום היהודי שלנו.

לעומת זאת, מלך ישראל העתידי, לו אנו מצפים ואליו עלינו לחתור, הוא המלך של עַם ישראל. זו המצוה "שום תשים עליך מלך", דהיינו אתה, העם היהודי, תשים עליך מלך, "מקרב אחיך תשים עליך מלך", מלך יהודי לעם היהודי. כמובן שהמלך שולט גם על הנכרים המתגוררים במדינה, אבל הוא קודם-כל המלך של העם היהודי[2]. ממילא, מלך ישראל הוא אחד שמרים על נס את הייחוד והשליחות של עם ישראל, ככל הכתוב בספר התורה שאותו נושא המלך, מלך ישראל שממליך את הקב"ה עלינו.

התובנה הפשוטה הזו מסייעת ללבות את הלבבות לקראת מלך ישראל, המלך עליו חלם סבא יוסף שלי, עם הסבים והסבתות של כולנו.

נראה לי שדי בזה כדי לחזור לסידור ולהתפלל "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". מלך יהיה לנו, נשיא ישראל באמת, ואין זו אגדה.

המשך יבוא בע"ה

 

[1] ראו את "נאום השבטים" של ריבלין, ואת החלומות שלו לקידום "הישראליות המשותפת" ו"יצירת גוף לאומי חדש" (במסגרת "תקוה ישראלית"). אגב, ההזנייה של המושג שבטים מרתיחה במיוחד: בתודעה היהודית השבטים הם "שבטי י-ה", כולם ישראל קדושים, וריבלין רוצה שהיהודי והערבי ירגישו כשני שבטים בעם הישראלי החדש. הגושפנקה שלו לנישואי תערובת רק מוכיחה שאותה זהות משותפת כביכול הינה צוררת לזהות היהודית הייחודית.

ואם כבר עוסקים במילון: גם התואר "נשיא ישראל" שמוצמד לעתים לנשיא מדינת ישראל הוא שוד לאור היום. שכן "נשיא ישראל" הוא מושג עתיק-יומין שפירושו הנשיא של עם ישראל, נקודה.

[2] בהקשר זה נזכיר שאלה הלכתית חשובה: האם מלך ישראל נחשב כמלך גם על היהודים הגרים בחו"ל. דן בזה הגאון רבי אברהם שפירא זצ"ל בספרו מנחת אברהם (אודה למי שיביא עוד מקורות לנושא).

תגובות (4) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


2 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 19 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד