בע"ה כ"ז שבט תשפ"ב
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

שלמה בן יוסף – חלק שני

מהרומן ההיסטורי "שאגת האריה", הכרך השלישי בסדרת "טוביה בארץ המובטחת" מאת צבי פישמן, שיראה אור בקרוב.

  • צבי פישמן
  • י' שבט תשפ"ב - 12:56 12/01/2022
גודל: א א א
צבי פישמן
צבי פישמן צבי הוא סופר ותסריטאי הוליוודי שעלה לארץ, חזר בתשובה וזכה בפרס שר החינוך ליצירה ותרבות יהודית.
הרשם לעדכונים מהבלוג שלי

בלילה לפני שתלו את שלמה בן יוסף, עבר הסוהר בבית הכלא עכו על פני תאו של האסיר הנידון למוות מספר פעמים כדי לוודא שלא נמלט. בכל פעם, האיש הצעיר ישן ברוגע, עם חיוך קטן על שפתיו. "איך זה ייתכן?" תהה לעצמו השומר. בעבר, הוא הוביל מספר פושעים אל הגרדום, ערבים המורשעים ברצח. איש מהם לא ישן בשלווה בלילה שלפני הוצאתו להורג.

כששלמה בן יוסף התעורר, הוא שטף את פניו, צחצח את שיניו וסירק את שיערו בשלווה. הוא הסיר את חליפת הכלא האדומה של האסירים הנידונים למוות, שמח על שהרגע סוף כל סוף הגיע לאחר חודשים ארוכים של המתנה.

"ביקשתי רשות ללבוש את מדי בית"ר שלי בתלייה ומנהל הכלא הסכים", מחה בן יוסף כאשר שומר יהודי הגיע לתאו עם זוג מכנסיים רגילים וחולצה לבנה.

"אני יודע", אמר השומר. "אבל זה מה שהם נתנו לי. אל תעשה מזה עניין. אם אתה רוצה להפגין לעולם שיהודים לא פוחדים להיאבק כדי לשחרר את המולדת שלהם, המסר לא יעבור אם אצטרך לגרור אותך בבעיטות וצרחות אל הגרדום מכיוון שלא נתנו לך את המדים של בית"ר".

"אני יודע שיש לך כוונות טובות, אבל אם לא ימסרו לי את המדים שלי, הם יצטרכו להוביל יהודי כועס אל הגרדום, שיצרח לכל העיתונאים שנמצאים במקום על חוסר הצדק של השלטון הבריטי בארצנו".

"בסדר גמור", אמר השומר. "אני אמסור להם".

שלמה התפלל את תפילות הבוקר שידע בעל פה עוד מילדותו. אז, על קיר הסיד של תא הנידונים למוות, הוא חרט שתי הודעות בכתב עברי גס: "טוב למות בעד ארצנו", חוזר על מילותיו האחרונות של יוסף טרומפלדור בקרב תל חי. וגם "עם מותי, מי ייתן ותמות גם ההבלגה", מביע את התקווה שהיהודים בארץ הקודש יזנחו את מדיניות ההבלגה ויפעלו כמותו, במקום להרכין ראש אל מול הטרור הערבי והכיבוש הבריטי.

בעודו שורק שיר ציוני שמח, הוא כתב מכתב קצר לאימו בפולין, ואמר לא שהוא אוהב אותה ושאל לה להתעצב. "היי גאה שבנך אינו עומד למות כיהודי נרדף בגולה", הוא אמר לה. אימו שלחה מברק לנציב העליון הבריטי, סר הארולד מקמייקל, וביקשה ממנו שידחה את ההוצאה להורג עד שתוכל להגיע לפלשתינה על מנת לנשק לשלום את בנה, אבל הבקשה נדחתה.

בערב הקודם כתב בן יוסף מספר מכתבים קצרים והרהורים אחרונים. לזאב ז'בוטינסקי, ראש בית"ר ומייסדה, הוא כתב: "לכבוד הוא לי להודיע לך שאני הולך לחובתי המקודשת האחרונה מחר, כחייל של בית"ר בארץ ישראל. אני נשאר חייל מלא אמונה של בית"ר עד יומי האחרון".

במכתב נוסף, הוא כתב, "לכל חבריי שזוכרים את תל חי בליבם – אל תפחדו! אני אמות כבית"ריסט גאה, עם השם של זאב ז'בוטינסקי על שפתיי. מהי המולדת? זוהי ארץ ששווה לחיות למענה, להילחם למענה ולמות למענה".

על אף שפעולתו של בן יוסף נכשלה במובן התפעולי, ולולאת התליין הייתה במרחק של שעה בלבד, הוא לא התחרט על החלטתו לתקוף את הערבים בעקבות ההתקפות החוזרות ונשנות שלהם על ראש פינה. הוא גייס שני חברים צעירים מהפלוגה, אברהם שיין ושלום ז'ורבין, שרק התחילו את האימון הצבאי ושטח בפניהם את תוכניתו. הם השיגו כלי נשק והמתינו לצד דרך צפת-ראש פינה הפתלתלה עד שאוטובוס ערבי עבר במקום. "עכשיו!" פקד בן יוסף. הוא זרק רימון, בתקווה שהפיצוץ יפיל את האוטובוס לתוך תעלה צדדית, אבל הפיצוץ מעולם לא נשמע. הרימון לא התפוצץ. שני חבריו ירד ברוביהם לעבר כלי הרכב הממהר. איש מהנוסעים לא נפצע. שלושת הבחורים היהודים הצעירים ברחו משם והסתתרו בבניין נטוש לא הרחק מהכביש. רועה צאן ערבי ראה את הדמויות הנושאות את הרובים נכנסות אל המבנה הנטוש. כאשר הגיעו השוטרים הבריטים לזירת הירי, סיפר להם רועה הצאן את אשר ראה. בתוך שעה הקיפו שוטרים בריטים את הבית הנטוש ועצרו את שלושת היהודים הצעירים מראש פינה. בית המשפט הצבאי בחיפה האשים אותם בנשיאה לא חוקית של כלי נשק ובכוונה לפגוע ולהרוג קבוצה גדולה של אנשים – מעשים שעונשם גזר דין מוות. על אף שאיש לא נפצע בהתקפה, החליטו הרשויות הבריטיות לבצע קבל עם ועדה את העונש על מנת לגרום לכך שיהודים נוספים לא יבצעו עוד פעולות איבה. בסיום המשפט המהיר הוכרז שלום ז'ורבין כלא שפוי ונשלח למאסר בבית משוגעים. אברהם שיין ושלמה בן יוסף נידונו ל"מוות בתלייה". כאשר הוכח לאחר מכן ששיין נחשב עדיין קטין, עונשו הומתק למאסר עולם. בשומעם את גזר הדין צעקו שיין ובן יוסף יחדיו, "תחי ממלכת ישראל על שתי גדות הירדן!" ואז, בעומדם דום, הם שרו את המנון התקווה.

כל עוד בלבב פנימה

נפש יהודי הומיה

ולפאתי מזרח, קדימה

עין לציון צופיה.

עוד לא אבדה תקוותנו

התקווה בת שנות אלפיים

לחיות עם חופשי בארצנו

ארץ ציון וירושלים.

"מר בן יוסף, האם יש לך משהו לומר לבית המשפט?" שאל השופט.

"כן, יש לי".

"בסדר גמור".

"זהו שיר מאת זאב ז'בוטינסקי".

"אתה רוצה לדקלם שיר לבית המשפט?"

"כן, אדוני", השיב בן יוסף, עומד זקוף וחסר מורא.

"המשך".

החייל היהודי הצעיר פתח פיסת נייר ופנה לעבר קהל הצופים והעיתונאים שנאספו באולם בית המשפט. בעברית קלוקלת, הוא קרא, לא תחינה אישית לרחמים, אלא מפגן אידיאולוגיה פוליטית.

"כעמוד שבתווך לגשר

אף כחוט השידרה לאנוש

לארצי קו הציר והקשר

הוא ירדן הירדן הקדוש.

שתי גדות לירדן - זו שלנו, זו גם כן

 

אם ארצי דללה וקטונה

היא שלי מראשה עד קיצה

משתרעת מים ישימונה

וירדן, הירדן באמצע

שתי גדות לירדן - זו שלנו, זו גם כן

 

שם ירווה לו משפע ואושר

בן ערב, בן נצרת ובני

כי דגלי דגל טוהר ויושר

יטהר שתי גדות ירדני

שתי גדות לירדן - זו שלנו, זו גם כן

 

שתי ידי לך הקדשתי מולדת

שתי ידי - למגל ולמגן

אך תשכח ימיני הבוגדת

אם אשכח את שמאל הירדן

שתי גדות לירדן - זו שלנו, זו גם כן".

 

תגובות (0) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


0 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 55 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד