המושבה הגרמנית והגבעה הצרפתית

'ארץ זבת חלב ודבש' היא כינוי אלוקי לארץ ישראל. לא מצאנו אותו בספר בראשית, ולראשונה הוא נאמר מפי הגבורה למשה במעמד הפרטי בהר סיני, שהתקיים מול הסנה: " וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". 'ארץ טובה ורחבה' הוא ביטוי שנלקח לברכת המזון, אך 'זבת חלב ודבש' נלקח על ידי דתן ואבירם למקום אחר, ההפוך מכוונתו המקורית.

"הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר"? הם מטיחים במשה. הכינוי האלוקי לארץ ישראל הופך בפיהם לכינוי למצרים. בזלזול בוטה הם מוסיפים: " אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה". הם לא מורידים מארץ ישראל את כינויה, אך לדבריהם היא לא שונה מארץ המוצא של זבת חלב ודבש.

ליטול את המושגים הלאומיים ולהשתמש בהם כמושגים אנטי לאומיים, היא אומנות של קורח ועדתו. האומנות הזאת מכניסה ערעור וטשטוש למוחלטות האלוקיות, ויוצרת תלישות ושטחיות של הייעוד הלאומי. היא הופכת את הציפיה לבניין ישראלי בארץ ישראל, לדבר לא מציאותי, ארכאי, לא מתאים ולא רלוונטי. מחלוקת קורח ועדתו אינה רק ערעור על מנהיגות, היא סמל לתפיסה מתוחכמת הבנויה על שקר, מתוך תקווה שהפצתו תהפוך לנחלת הכלל.

פרח ציץ ושקדים, היא תשובה אלוקית לטענות השקר במחלוקת. דבר אלוקינו יקום לעולם, הוא פריחה וצמיחה של מטה, עפר, ארץ ועם. היכול מטה לפרוח? אם יכול עפר להצמיח? היכולה שממה להיבנות? אם יכולה ארץ לקלוט? ארץ זבת חלב ודבש הוא סימבול של הסתרה. היא מסתירה את פניה וגורמת לראות בה טבע, שקשה למצוא בו מעלות כבארצות אחרות. עד שהיה מי שכתב: 'ארץ טובה שהדבש בעורקיה / אך דם בנחליה כמים נוזל / ארץ אשר הרריה נחושת / אבל עצביה ברזל'.

כדי לראות חלב בנחלים ודבש מסלע, זקוקים לאמונה. מי שמבין שארץ זבת חלב ודבש יכולה להיות רק ארץ ישראל, יכול להבין מהו ערכה ומהו ייחודיותה. רק מי שדבק במקורות של התורה והנבואה, יכול להבין שהמציאות הגלויה בארץ ישראל היא רק מעטפת. ארץ הרים ובקעות ששותה מי גשמים אינה מצרים. אך היא " אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". מי שלא מאמין מפחד מהארץ הזאת. מי שמאמין לא מפחד.

אלפי שנים המתנו בחוסר סבלנות ל'שובך לציון ברחמים'. הרואות העיניים את החזון המתממש? חמש שנים אחרי השואה המפלצתית כולם ראו. ברוך ה' בדור הרביעי והחמישי, כבר לא רואים בבירור, כי הקב"ה מסתיר, והארץ מסתתרת. בחסדי שמים שבנו אל המושבה היהודית, הגבעה הישראלית, מגרש ציון ופארק ירושלים. במקום להביא לכאן את הגבעה הצרפתית, קחו לשם את הגבעה הישראלית. מגרש ציון יחליף את מגרש הרוסים, ובמקומו קחו לרוסיה את המגרש היהודי.

לא שבנו לתל אביב ולנתניה לראשון לציון או גדרה, הן לא היו כאן כשעזבנו. אך ארץ זבת חלב ודבש קלטה אותם והפריחה אותם כפרח ציץ ושקדים. מדוע קשה לקרוא לאבו כביר 'נווה עופר', או למושבה הגרמנית 'מבשרת ירושלים'? חזרנו לארץ זבת חלב שציפתה לנו כאם הבנים שמחה. עזבנו ארצות זבות דם, והגענו לארץ שהדבש בעורקיה וחיים בנחליה. שמות המקומות בארץ, השכונות הרחובות והפארקים, הם עדות ששב ה' אלוקינו את שבותנו ברחמים וברצון.

להביא לכאן את המושבה הגרמנית והגבעה הצרפתית, זו תפיסה של דתן ואבירם. צרפת תישאר במקומה, ובקנדה ינהלו את חייהם כרצונם. בארץ זבת חלב ודבש לומדים לטעום דבש היוצא מהסלע, וירקות היוצאים מהחולות. את החינוך הזה קיבלנו מהורינו, למדנו בבית הספר והעברנו אותו לילדינו. אך זו היא רק ההתחלה. החינוך הזה לא נלמד ברחוב ובמרחב הציבורי. את זה צריך לשנן ולהשמיע בלי הרף. חזרנו הביתה כדי להידבק לאדמה הזאת, לזכות בטובה, ולגלות ממנה את הייעוד הישראלי והעולמי.