לא מספיק להרחיק את האויב, צריך להבטיח שלא יהיה לו לאן לחזור: ראיון עם תא"ל (מיל') ארז וינר

אילוצים תחת ממשל ביידן, וגיבוי אמריקאי בממשל טראמפ

פתחנו את הראיון עם שאלה שאולי מעסיקה רבים היום: האם היציאה האחרונה של ישראל מלבנון הייתה טעות?

ארז משיב בנחרצות: "קודם כל, בוודאי שלא טעות", ומסביר כי לאור המצב מול ממשל ביידן המהלך הזה היה ברירת מחדל, אבל הוא כן מותח ביקורת על ההסכם, שלדבריו היה "הסכם לא טוב" לאחר רצף הישגים מאוד משמעותיים. מצד שני הוא מדגיש לגבי עצם היציאה: "לא הייתה לנו ברירה. היינו תחת לחץ מאוד מאוד כבד של ממשל ביידן ממש ערב הבחירות".

"היינו כבר חנוקים באמברגו ובקיצוץ נשק ותחמושת שלהם עוד מתקופת רפיח. וחתמנו על הסכם לא טוב. לשמחתנו, הצלחנו לעצור ברגע האחרון נסיגה מכל השטח בעקבות חילופי הממשל בארצות הברית. ולכן נשארנו שם באותן חמש נקודות". משם, הוא מסביר, השתנתה המשוואה: "בשנה לאחר מכן, תקפנו בצורה רציפה בגיבוי של האמריקאים. בכל מקום שרצינו ובכל מקום שזיהינו. וברגע שהחיזבאללה נגרר ללחימה שפגעה בשגרה של תושבי הצפון, נכנסנו ללחימה".

הטעויות עד עכשיו והצעת אלטרנטיבה לקו ביטחוני חדש

הביקורת המרכזית של וינר מופנית כלפי אופן ניהול התמרון הקרקעי מצד הפיקוד הצבאי. לדבריו הפעלת הכוח הייתה שגויה ומהוססת. "הטעות הייתה באופן הפעלת הכוח", הוא קובע. "אני חושב שנכון היה 'מדי-וואן' (מהיום הראשון) לתמרן לקווי הסיום. כלומר, להגדיר איפה הקו הנכון, הנוח – טופוגרפית, גיאוגרפית ומדינית. וזה קו הליטני ורמת נבטיה. קו שתמתח אותו מאזור צפונית לצור מהליטני, עד רמת נבטיה, בורג' אל-מלוכ, בורג' אל-חייאם ומשולש הגבולות לבנון-סוריה".

וינר מסביר את ההיגיון המבצעי מאחורי הקו הזה: "הוא יותר קצר ב-40% מהקו הנוכחי, ולכן יותר קל להגנה. הוא נותן שליטה טופוגרפית לעומק, ומנטרל את מרחבי השיגור הכי משמעותיים של החיזבאללה – שזה בעיקר צור ואזור רמת נבטיה".

במקום זאת, צה"ל בחר לפעול אחרת. "לצערי, התמרון של צה"ל, מכל מיני סיבות, התחיל בצורה שונה. הוא היה מהוסס ומחולק. כל כוח, כל אוגדה וכל מסגרת התקדמה בגזרתה, בלי לעשות משהו אחיד ומסודר. דווקא בתקופה הראשונה, שבה היינו עם הסד"כ הכי גבוה, פעלנו בצורה הכי איטית. רדפנו אחרי כל חולית מחבלים עם גדוד וחטיבה. לקח זמן עד שהאסימון נפל, אנחנו לומדים תוך כדי תנועה".

"כתוש וכבוש" העתקת שיטתו של הרב זרביב ללבנון

לצד זאת, הוא משבח את שיטת הפעולה שמיושמת כיום בעומק השטח ומזכירה את הפעילות העצימה ברצועת עזה: "מתבצע שם דווקא תהליך נכון של 'כתוש וכבוש'. אותו תהליך שראינו שקרה בעזה של הרב זרביב וחבריו – לחשוף את המרחב ולהרוס. מטפלים בשטחים הסמוכים לגדר באופן שלא רק יניס את האוכלוסייה, אלא גם יבטיח שלא יהיה להם לאן לחזור, בטח בכל האזורים הסמוכים והמאיימים על יישובינו".

איך לא לשקוע בבוץ

כשאנחנו מעלים את החשש של רבים מיוצאי מלחמת לבנון הראשונה שמזהירים מ"שקיעה בבוץ הלבנוני" - לאורך זמן, וינר לא מתרגש מהדימויים. "השאלה אם נשקע בבוץ או לא – תלויה רק בנו", הוא מבהיר. 

"לגבי כל המפחדים והמזהירים, אני מזכיר שב-8 באוקטובר היו רבים שטענו שאסור לתמרן בעזה, כי אנחנו 'נטבע בבוץ העזתי'. אני לא אוהב את השימושים במונחים ציוריים כאלה. אם תשקע או לא, זו פונקציה של איך תפעל. לשמחתי תמרנו בעזה – לצערי זה קרה לאט מדי, ובאופן מהוסס בחלק מהמקומות בגלל חוסר האמון של המטה הכללי הקודם ביכולות של הצבא. בסופו של דבר הגענו להישג בעזה, גם אם במחיר דמים גדול שיכולנו אולי למנוע אם היינו פועלים בעוצמה הזו קודם".

המפתח בלבנון, לדברי וינר, הוא הימנעות מחזרה למודל הסטטי והמסוכן של שנות ה-90. "אם אנחנו נחזור לרצועת ביטחון של שרשרת מוצבים מבוטנים שהחיילים שלנו מתחפרים בתוכה, נעים בצירים שמגנים עליהם מפני מטענים, ואזרחים מסתובבים חופשי בין הרגליים – אז בוודאי שזה יהיה רע, ואז תוכל לדבר על בוץ".

"אם נפעל נכון ונתפוס את הקו הנדרש, נניע את האוכלוסייה – שחלקה הגדול כבר איננו, למעט ריכוזים נוצריים ודרוזים – ולא נאפשר לה לחזור. ננתק את דרום לבנון מצפונה בהריסת גשרי הליטני, נהרוס את התשתיות בעומק ונפעל בצורה ניידת ככל שניתן בשטחים הקדמיים. כך אפשר להבטיח תוצאה ביטחונית הרבה יותר טובה, וגם ביטחון הרבה יותר טוב לכוחותינו".

את דבריו מסכם וינר בקריאה ישירה לדרג המדיני: "הכל תלוי בנו, בפיקוד הצבא, וכמובן בדרג מדיני מתאים שינחה, יורה, יעקוב ויבקר, בעיקר בדברים שלפעמים הצבא מתבלבל בהם".