בשבוע שעבר הסברנו כיצד מצוות זכירת יציאת מצרים בכל יום מתבטאת בעבודה נפשית של יציאה ממיצרי הנפש אל ה', ולאור זאת הסברנו את המתואר על מכות מצרים, פרעה ומשה רבינו כהתרחשות שלמה המתרחשת תמיד אצלנו בנפש.
במאמר השבוע אנו ממשיכים באותה התבוננות ומסבירים את המתרחש בתחילת פרשת בא:
מה ההבדל בין שבע המכות שבפרשת וארא לבין שלשת המכות האחרונות המופיעות בפרשתנו? מה גרם למשה להעיז יותר ולפרעה להתרכך בעמדתו? וכיצד כל זה מתבטא בעבודתנו היומיומית?
המאמר מעובד מתוך השיחה השבועית לתלמידי 'דורשי יחודך'.
לאחר שבפרשת וארא תוארו שבע המכות הראשונות המהוות את רוב ככל המכות, באה פרשת בא וחותמת את הכאת מצרים ופרעה בידי ה', באמצעות שלשת המכות האחרונות.
מדוע בחרה התורה הקדושה לחלק בדיוק כך? מה ההבדל בין 7 הראשונות לבין ה-3 האחרונות? ישנם כמה הבדלים חשובים, אך אנו נבחר להתבונן בהבדל אחד חשוב.
מהו הבדל זה?
בקריאה שטחית תחילת פרשתנו תיראה כהמשך למכות הראשונות – משה מגיע לפרעה ומזהיר אותו שאם לא ישלח את העם – ה' יכה אותו. אך כאשר מתבוננים מגלים כי ישנו הבדל משמעותי. בשבעת המכות הראשונות האזהרה לפרעה כתובה כדבר ה' למשה שילך ויאמר לפרעה, ואילו האזהרה של משה בפועל לא כתובה, דווקא כאן, במכת ארבה הפותחת את שלשת המכות האחרונות – מתואר בפירוש כיצד משה מזהיר את פרעה בעצמו.
מדוע לא מוזכר בכל שבעת המכות הקודמות כיצד משה מתרה בפרעה כפי שה' מצווה אותו?
עוד דבר ששמים לב אליו הוא הריכוך המתחולל בפרעה, על שלביו השונים:
בסוף הפרשה הקודמת, מיד לאחר המכה השביעית, מכת ברד, פרעה מתרכך ואומר לראשונה – 'חטאתי הפעם, ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים'. ולאחר המכה הבאה, הראשונה בפרשת בא, מכת הארבה, הוא מוסיף ואומר – 'חטאתי לה' אלקיכם ולכם', גם למשה הוא חטא, עד כדי כך שהוא מיד ממשיך ואומר 'ועתה שא נא חטאתי', מבקש ממשה עצמו למחול, לא רק שילך לה' ויתחנן בפניו.
כלומר, כנראה שמכיון שבסוף פרשת וארא פרעה מתחיל להתרכך, בפרשתנו משה כבר בא אליו ומתרה בו בעצמו.
לסיכום - כבר 'הרווחנו' עד כה התבוננות יפה בפשט הפסוקים:
המכות מתחלקות ל-7 בפרשה הקודמת ו-3 בפרשתנו משום שבכל מכות הפרשה הקודמת נראה שמשה עוד לא 'מעז' להתעמת ישירות עם פרעה ובא אליו רק כנושא דבר ה', אך לאחר 7 מכות אלו פרעה מתרכך ומודה שחטא לה', דבר הגורם למשה לבוא בתחילת פרשתנו ולהתרות בעצמו בפרעה, שמתרכך עוד יותר ומודה שחטא אף למשה.
כל זה טוב ויפה, אך אלו הוראות והדרכות בעבודת ה' אנו למדים מכך?
כפי שהארכנו במאמר הקודם, מצרים בנפש זהו המקום בו אנו לא רואים את נוכחות ה', משה הוא הניצוץ האלקי בתוכנו, המזכיר לנו שיש ה', ואילו פרעה זו ההתעקשות שלנו שאין כזה דבר, הוא לא מתגלה בחיינו ואיננו יכולים להכיר אותו ולתקשר איתו.
כיצד מתבטא בנפש התהליך בין משה לפרעה שהחל בפרשת וארא וממשיך בפרשתנו?
אנו נתונים במיצרי נפשנו וקשה לנו לחוש את נוכחות ה' בחיינו ולבוא למפגש איתו, פרעה מגדיל לעשות ומשכנע אותנו שקשר עם ה' אינו שייך אלינו, הקיום הרגיל שלנו הוא המציאות, וכל אלו הם רק סיפורים יפים שאנו מספרים לעצמנו אך לא דבר מציאותי.
בנקודה זו מגיע משה רבנו בשליחות ה' לפרעה ואומר לו שישלח את העם – משה, המקום בתוכנו הבטוח בקשר עם ה', אומר לנו שהמציאות הפוכה – ה' קיים ואילו מציאותנו היא סיפור יפה שהוא מספר לנו... מה התגובה של 'פרעה' הזה שבתוכנו? גם דברי משה רבנו הם סיפור יפה ותו לא – "למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו... תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר".
כאשר אנו שומעים את הקולות האלו בתוכנו, אנו נבהלים ואיננו יודעים מה להשיב, אנו יודעים רק לחזור על כך שה' אמר לנו שהוא קיים, אך לדחות לגמרי את הקולות האלו הטוענים שהכל המצאה – איננו מצליחים.
מה עושים?
מרככים את פרעה במכות חזקות, אחת אחרי השניה, כפי שהסברנו במאמר הקודם.
מדוע פרעה (ופרעה שבנפשנו) זקוק לריכוך הזה?
כדי לענות על שאלה זו נשאל שאלה נוספת:
לשם מה המשא ומתן הזה שמשה עושה עם פרעה – רק לעבוד את ה' במדבר, שלשה ימים, רק גברים או גם נשים וטף, צאן ובקר. מדוע לא אומרים לפרעה בצורה ישירה – באנו להוציא את העם ממצרים לצמיתות?
התשובה טמונה בהבנה פנימית נוספת בטענותיו של פרעה.
לפרעה יש טענה שמקובל לטעון אותה היום במרחב הציבורי והיא אף מצליחה לקנות לה שביתה בסתר ליבנו. מהי?
פרעה טוען – אין לי בעיה עם זה שיש ה', אין לי אפילו בעיה שתלכו לעבוד אותו שלשה ימים במדבר, אבל אני יודע שאם אודה בקיומו, אם אסכים להכיר בו זה לא יגמר רק בכך, הוא ידרוש עוד ועוד עד שקיומי וקיום העולם יתבטל לגמרי, כי היעד שלו הוא 'מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים', הוא יציף את הכל וידחוק את קיומי.
אם נשים לב, גם אנו לפעמים טוענים טענה זו, גם אם לא בפה מלא – אם 'נלך' על ה', אם נתפלל תפילה זו בכוונה, 'ניגרר' לעבודה מאומצת מתמדת שתגרום לנו לשכוח מעצמנו ולמחוק את אישיותנו.
בדיוק בשל טענה זו ה' פותח במשא ומתן המשונה הזה.
ה' בעצם אומר לפרעה – אתה מתנהג בדיוק כפי שאתה טוען כלפי, טענתך שאני רוצה 'להשתלט' על הכל רק מכסה על העובדה שאתה רוצה להיות במרכז וששום דבר לא יערער את שליטתך.
כיצד הוא מראה לו זאת? בכך שהוא מבקש רק 3 ימים במדבר, הוא בעצם רוצה להראות לו שאפילו את זה הוא לא יסכים.
דבר זה גורם לפרעה, לאחר ריכוך 7 המכות הראשונות, להודות לראשונה שה' צודק. הוא מודה באשמה – אכן אני לא מסכים ששום הופעה של ה' במציאות תערער את שליטתי הבלעדית. הודאה ראשונית זו פותחת פתח נוסף להודאה השניה, זו שבתחילת פרשתנו, בה הוא מודה שחטא גם כלפי משה.
ובנפש – תחילת הגאולה שלנו ממיצרי נפשו היא ההודאה שלנו שאכן יש ה', ההודאה השניה כלפי משה היא בעצם כבר הכרה בכך שלא רק שיש ה' אלא הודאה בקיומו בתוכי.
כולנו משתוקקים בתוך נפשנו לקשר עם ה', אך פרעה שבנפש איננו נותן לנו לחוש זאת, ומבטל גם את ודאותו של משה שבתוכנו בכך שאנו יכולים לפגוש את ה' בחיינו.
אך אנו בתוכנו חשים שהוא משקר ואנו יכולים לפגוש את ה' בחיינו, וכאשר אנו מתעוררים לכך טוען ה'פרעה' שבתוכנו טענה חדשה – אם נתחיל זה לא יגמר, עבודת ה' תשאב עוד ועוד חלקים מאישיותנו עד שכל מציאותנו תימחק לגמרי!
על טענה זו אומר לנו ה' שזהו בעצם המאפיין המרכזי של פרעה שבתוכנו – הוא איננו רוצה לתת מקום לכל דבר המערער את קיומו. טענה זו מרככת את העקשנות השלילית שלנו שאין ה' ואנו מצליחים להודות בקיומו, דבר הגורם ל'חלק אלוק' שבתוכנו (משה רבנו) 'להרים ראש' ולהצליח לשכנע את החלק הנמוך שלנו שאנחנו הסיפור של ה' ולא ההיפך, עד שאנו מודים שיש ה' גם בתוכנו, והוא הנותן לנו את הקיום האמיתי, וכך מצליחים להגיע להר סיני – הקשר החי והרציף עם ה'.
נזכה בעזרת ה' שהפרעה הקטן שלנו יצליח לומר 'חטאתי לה'' וישחרר אותנו ממצרי נפשנו.
