אחר צהרים אחד חזרתי לביתי במיניבוס. ביקשתי מהנהג להוריד אותי ברחוב אגריפס. לפני שירדתי שמתי לב שהגבאי צדוק נמצא במושב האחורי עם עגלה עמוסה וסל קניות ענק. ירדתי לפניו, הנחתי את תיקי על ספסל רחוב כדי שאוכל לעזור לו. הורדנו את עגלתו וסלו, ובהתלהבות של מצווה המשכתי לסייע לו במורד רחוב ארנון עד לבית הכנסת.
כאשר עמדנו בפתח, נזכרתי לפתע שתיקי אינו על שכמי. רצתי מיד לעבר הספסל, כאשר צעקתו של צדוק "לאן אתה בורח, עוד מעט מנחה?!" רודפת אחרי במעלה הרחוב. הגעתי לספסל ולחרדתי הוא היה צהוב, מחורר וריק כביום ייצורו. הסתכלתי לכל עבר ולא ראיתי מאומה. היום הצבעוני והבהיר הפך בן רגע למנהרת חושך. זהו, התיק, ובו מחשבי, נעלם...
מה פירוש המילים "התיק נעלם"?
זה משהו שנע בין עגמת נפש גדולה לבין אסון קטן. אמנם אני מגבה כל קובץ בדיסק-און-קי, אבל מכשיר הגיבוי היה צמוד למחשב. כמו כן אני מגבה אחת לחודש את החומר העיקרי במחשבי הנייד במחשב הביתי, אבל עבר כמעט חודש, כלומר נכתבו הרבה דברים מאז, רובם דחופים, והיו קבצים רבים וחשובים שלא היו מגובים.
נחמה פורתא מצאתי בכך, שהארנק שתמיד נמצא בתיק, היה הפעם משום מה בכיס מכנסי.
חזרתי בלב כבד לבית הכנסת. אחרי תפילת מנחה מתוחה ומלאת תחנונים, יצאתי מבית הכנסת ופניתי כהרגלי ימינה לעבר ביתי. לבי פקד עלי: לך עוד פעם לספסל באגריפס ותחפש שוב!
עליתי במעלה הרחוב. שני עובדים זרים מהמזרח הרחוק ישבו על ספסל והשתעשעו בפלאפונים שלהם. שוב הבטתי לכל עבר, עד שחשתי שאין מה לעשות. מישהו גנב את התיק. לא חסרים מועמדים לכך בשכונתנו המעורבת ירושלמית.
לפתע מישהו מעבר לכביש קרא לי. הכרתיו כאדם מפוקפק שיושב על שרפרף קש באגריפס בחברת בטלנים שתיינים. מה הוא רוצה ממני?!
חציתי את הכביש והגעתי אליו. האיש הביט לעברי וחייך מעט:
"אני יודע מי גנב לך את התיק..."
כריתי את אזני.
"שני סודנים לקחו את התיק מהספסל ונכנסו לתוך מונית".
"איך אמצא אותם?!", אמרתי.
"התבלבלתי", אמר, "הם נכנסו לאוטובוס 25".
זה נשמע יותר טוב, אבל עדיין אבוד.
לנוכח הבעת פני העגומה אמר:
"בעצם הם לא נסעו לשום מקום, אלא לקחו את התיק לדירה שלהם בנחלאות..."
לא הבנתי איך הוא מחליף גרסאות כל כמה שניות, ושאלתי:
"איפה הם גרים?"
"אקח אותך אליהם", אמר, "אבל תשלם על זה".
"קודם אקבל את המחשב שהיה בתיק".
"חמש מאות שקל", אמר.
"השתגעת?! אני מוכן לתת רק מאה".
סגרנו על שלוש מאות.
התקרבנו לתחילתה של סמטה צרה. הוא נעצר ואמר:
"התיק נמצא אצלי בבית. הסודנים לא לקחו אותו, אלא אני", והדגיש בחיוך נבזי: "לקחתי אותו כדי לשמור לך את התיק שלא יגנבו אותו הסודנים..."
ניכרים דברי אמת. ידעתי שהפעם הוא דובר אמת, חלקית כמובן. הבנתי שהוא גנב את התיק ומצא שם מחשב נייד וספר ללא ארנק וכעת הוא רוצה למכור את גניבתו לנגנב.
"תן את הכסף", אמר.
"קודם תביא את התיק".
הוא נעלם בתוך הסמטה. כעבור כמה דקות חזר עם תיקי.
שמחה מילאה את נפשי. הוא שלף את המחשב והעבירו לידי. בדקתי ונוכחתי שהכל כשורה.
העדפתי לא להתעמת עם עבריין שכונתי. פתחתי את ארנקי, הוצאתי כל מה שהיה בתוכו.
"יש כאן רק 150 שקלים", אמר.
"זה מה יש", אמרתי ומיהרתי ללכת עם התיק על כתפי.
"רימית אותי!", צעק הגנב.
"איזה עולם הפוך בראת, ריבונו של עולם", נאנחתי וכעבור רגע חייכתי, "ואיזה מזל שלא עזבת אותו..."
איזה מזל 3 ג' ניסן תשע"ה 22:01 מזל
סיפור מעניין ומורכב 2 כ"ט אדר תשע"ה 06:45 צבי
סיפור מרגש! עודד אתה כותב ממש יפה 1 כ"ח אדר תשע"ה 20:33 ירון הלוי