"הפגישה התנהלה ברוח טובה ולשביעות רצונם של שני הצדדים", כך סיפרו בצה"ל לאחר פגישת התיאום שנערכה בין בכירי צה"ל לבכירי כוחות הביטחון הפלסטיניים, ביום בו יצא צה"ל מגוש קטיף ורצועת עזה, בשנת 2005-ה'תשס"ה.
בפגישת ה'תיאום', השתתפו אלוף פיקוד הדרום דן הראל ומפקד אוגדת עזה אביב כוכבי, ומהצד השני הגנרל הפלסטיני סולימאן חילס, מפקד כוחות הביטחון הלאומי של הרשות הפלסטינית. "התוכניות הוכנו לפרטי פרטים. כל אחד יודע בדיוק מתי הוא עוזב, איך הוא עוזב ומי עומד בראש הכוח הפלסטיני שמחליף אותו". כך הסבירו בתקשורת, שטיפחה את הנרטיב כי הנסיגה הישראלית תביא לשלטון "מתון" בעזה ותסלול את הדרך לשלום.
הצופים בכלי התקשורת בעברית לא קראו או שמעו דבר על עצרות הענק שארגן חמאס והדרך שבה נתפסה ההתנתקות בעיניים הערביות. גם ההישגים של חמאס בבחירות המקומיות, 8 חודשים לפני ביצוע ההתנתקות, לא היו נושא לדיון משמעותי בשיח התקשורתי-הישראלי.
אדריכלי ההתנתקות, יחד עם הרוב המכריע של אנשי מערכת הביטחון, זלזלו באזהרות של אנשי הימין ומתנגדי ההתנתקות כי הנסיגה מעזה תהפוך אותה ל"חמאסטן". לא רק בימין הזהירו שתוצאת ההתנתקות תהיה עליית חמאס לשלטון. גם בשמאל-הקיצוני שתמך בהקמת מדינה פלסטינית במשא ומתן, והסתייג מלכתחילה מנסיגה חד צדדית.
בכתבתו של ארי שביט בעיתון "הארץ" הזהירו גם אנשי שמאל מובהקים כמו יוסי ביילין, שלמה בן עמי ואפילו עמי איילון שתמך למעשה בהתנתקות, כי היא תביא לעליית החמאס. למרות זאת, הם העדיפו לתמוך בהתנתקות שאותה חשבו שיוכלו למנף לפינוי יו"ש. "מפלגה כמו מרצ לא יכולה להצביע נגד סיום כיבוש, ולו חלקי, וכנגד פינוי התנחלויות", הסביר ביילין מדוע תמך בהתנתקות "למרות שידעתי שזה המהלך הכי מוטעה בעולם".
בחמאס לא חיכו אפילו שנייה: עוד לפני שכוחות צה"ל יצאו מהרצועה - בזמן שבין פינוי התושבים היהודים לנסיגה של כוחות צה"ל, פרצו עשרות חמושים רעולי פנים לביתו של מוסא ערפאת - בכיר הפת"ח ואחיינו של יאסר ערפאת, שהיה אחראי על מעצרים של אנשי חמאס תחת שלטון הרשות הפלסטינית. החמושים ש"ועדות ההתנגדות" לקחו עליהם אחריות, גררו את מוסא ערפאת מביתו וירו בו ברחוב. בישראל ידעו להגיד שהעומד מאחורי הפעולה הוא ארגון חמאס, למרות הגינוי הרשמי של חמאס לחיסול.
שבועיים (!) אחרי הנסיגה, בכנס של המועדון המסחרי-תעשייתי בתל אביב, כבר הזהיר שר הביטחון שאול מופז שחמאס עלול להשתלט על הרצועה. מופז הודה שעקרונות שארם א-שייח' לא מתקיימים. פסגת שארם א-שייח' התקיימה בפברואר 2005 בין שרון לאבו מאזן והייתה אמורה להיות ההכרזה על סיום האינתיפאדה ה-2, בתמורה לשחרור אסירים ועקרונות "מפת הדרכים", שנועדו להסתיים בהקמת מדינה פלסטינית. באותה פסגה, התחייבה ישראל שההתנתקות תהיה חלק מ"מפת הדרכים", בניגוד גמור לצורה שבה ניסה שרון לשווק את ההתנתקות ככזו שתמנע נסיגה ביהודה ושומרון. כעת אמר מופז - "לא קיים מצב של רשות אחת ונשק אחד כפי שהתחייבו הפלשתינים".
חצי שנה קודם לכן, כשנשאל על ידי גולשים באולפן ynet על האפשרות שרצועת עזה תהפוך למאגר נשק וטרור עולמי, השיב שר הביטחון מופז: "יש לנו תוכנית לפגוע בתשתית הטרור ברצועת עזה, בעיקר במנהיגי, פעילי ותשתיות החמאס". מיותר לציין: מופז המשיך לכהן כשר ביטחון כמעט שנה לאחר ההתנתקות, ושר בכיר בממשלה 3 שנים נוספות. "תוכנית" לא הייתה. בראיון אחר הכריז מופז: "המהלך הזה הוא טוב לישראל, בכל היבט, לדעתי זה גם יאפשר לכוחות פרגמטיים בצד הפלסטיני לעלות, ובעתיד להיות ברי שיח", "אופק ותקווה למציאות של דיאלוג ודו שיח" אמר בראיון נוסף.
פחות מחודש לאחר נסיגת צה"ל (03.10), כבר פרצו עימותים רחבי היקף בין אנשי החמאס לפת"ח: כוחות של הרש"פ ניסו, לטענתם, לאסוף נשק בלתי חוקי. בקרבות שפרצו בעקבות כך, נהרגו שלושה אנשי הרש"פ, כולל סגן מפקד משטרת שאטי בעיר עזה. ברש"פ טענו שחמאס גם ירה פצצות מרגמה על תחנות משטרה וכמה מהן נשרפו כליל. חודשיים לאחר מכן פורסמה ידיעה באתר ynet: "שר הביטחון: נמשכת מגמת היחלשות הרשות". הציטוטים סיפרו כי בסיור שערך מופז בחטיבה הצפונית בעזה עם סגן הרמטכ"ל, אלוף הפיקוד יואב גלנט ומפקד האוגדה אביב כוכבי, השר מופז ידע להגיד ש" הרשות אינה שולטת במה שנעשה היום ברצועת עזה. ישנה ריקנות בכל הקשור לפעילות סיכולית מצד הפלסטינים". מצד שני הבהיר מופז, כי "מהלך קרקעי אינו עומד כרגע על סדר היום".
בחמאס התכוננו היטב, את התקופה שבה שמרו על שקט יחסי ברצועת עזה כדי שלא לפגוע בנסיגה שהוביל שרון, הם ניצלו להכנות לחגיגות הניצחון שתוכננו בקפידה. אבל לא רק תומכי חמאס ראו בהתנתקות הוכחה לניצחון דרך "ההתנגדות". גם מראוון ברגותי - מנהיג התנזים של הפת"ח, תיאר את ההתנתקות, במכתב שהבריח מהכלא, כהוכחה ליעילות האינתיפאדה, ולהישגים שקצרו המחבלים.
ב25 בינואר 2006 – קצת יותר מ-3 חודשים לאחר יציאת צה"ל מרצועת עזה התקיימו הבחירות לפרלמנט ב"רשות הפלסטינית". אלו היו הבחירות הראשונות ברש"פ מאז הקמתה. חמאס זכה ברוב סוחף של הקולות (42.9%) וזכה ב-74 מתוך 132 מושבים במועצה המחוקקת. זאת לעומת הפת"ח שקיבל רק 43 מושבים. אסמעאיל הנייה - מי שהיה ראש לשכתו של אחמד יאסין והיה המועמד של חמאס, הפך לראש הממשלה הבא של הרשות הפלסטינית. בשלב הראשון, הקים הנייה ממשלה מטעם חמאס שהתקיימה קצת יותר משנה, עד הקמת ממשלת האחדות במרץ 2007.
בעקבות הלחץ האמריקאי, החליטה ממשלת שרון שלא לסכל את הבחירות ברשות הפלסטינית .זאת למרות אזהרות שכוחו של חמאס עלול להתחזק. הסקרים הצביעו על פער ניכר לטובת הפת"ח, והממשלה העדיפה לסמוך עליהם. האמריקאים האמינו שהפת"ח ינצח ושכניסת חמאס לממשלה "תמתן אותם". לבינתיים, שרון שקע בתרדמת בעקבות שבץ מוחי בו לקה, ואהוד אולמרט נכנס למלא את מקומו.
לימים, חשף העיתונאי אראל סגל על דיון שהתקיים אצל שר הביטחון מופז יומיים לפני מועד הבחירות ברשות הפלסטינית. דיון שבו השתתפו 40 נוכחים, בדיון, תמכה מערכת הביטחון בעמדתה של ארה"ב, כשהיא נסמכת על שלושה טיעונים: אפשר 'לביית' את חמאס, חמאס ילך לעסוק בפינוי זבל ויתמתן ושלוש: הפת"ח ממילא ינצח בבחירות. סגל סיפר כי בדיון קם אלוף משנה ושאל את שר הביטחון מופז: "אדוני השר, ומה יקרה אם חמאס ינצח?". מופז חושב שנייה ואומר "אז נתמודד".
למחרת הבחירות ברש"פ, הכותרת ב-ynet הייתה "ההישג של חמאס: האם המודיעין כשל?". אמ"ן אכן כשל, כישלון חרוץ. בכתבה צוטטו הערכות ביטחוניות של אמ"ן שהיו רחוקות מאד מתוצאות האמת. "לחמאס אין אינטרס כרגע לזכות בבחירות למועצה המחוקקת של הרשות הפלסטינית", צוטט גורם ביטחוני נוסף. שלושה חודשים אחרי הנסיגה, מערכת הביטחון הישראלית מצאה את עצמה במציאות שהיא אפילו לא התכוננה אליה. הקבינט התכנס עוד באותו ערב, אבל התקופה שלאחר מכן לימדה, כי בעוד ביו"ש, שם עוד הייתה שליטה ביטחונית ישראלית, הצליחה ישראל לדכא בכוח את השתלטות החמאס, בעזה לא היתה לישראל שום אסטרטגיה. מדינת חמאסטן נולדה והפכה לעובדה מוגמרת.
ישראל וארה"ב ניסו להטיל סנקציות ולהציב תנאים לחמאס ובהם: הכרה בהסכמים שנחתמו בין אש"ף וישראל, לרבות הסכמי אוסלו. התנערות מהתמיכה בטרור, והכרה בישראל. בחמאס סירבו לתנאים וארה"ב הטילה סנקציות כלכליות על הרשות הפלסטינית. ראש הממשלה הטרי, אהוד אולמרט, היה עסוק באותו שבוע במשימה דחופה יותר: הפינוי האלים ביותר בתולדות המדינה ביישוב הצעיר עמונה.
למחרת הבחירות ברש"פ, בהם ניצח חמאס, כינס יו"ר הליכוד בנימין נתניהו את מפלגתו לאירוע בו אמר: "היום הוא יום של חשבון נפש, כי הכתובת היתה על הקיר. נסיגות החינם מרצועת עזה וצפון השומרון העניקו קלף מנצח בידי החמאס". "הנמר הזה לא ישנה חברבורותיו, זה בדיוק מה שאמרו האייטוללות כאשר השתלטו על איראן. לא חשוב כמה איפור ימרחו על פניו - הוא יישאר אותו חמאס. אי אפשר יהיה להגיע איתם להבנות כי כל תכליתם מכוונת להשמדת מדינת ישראל", אמר אז בנימין נתניהו. אפי איתם מהאיחוד הלאומי קרא לחסל את כל רשימת החמאס לפרלמנט.
האלוף יעקב עמידרור פרסם מאמר בידיעות אחרונות, בו טען כי החמאס ניצח משום ש"למעלה משמונים אחוז מהפלסטינים מאמינים כי החמאס ומעשי הטרור שלו הם שהביאו לנסיגת ישראל מכל עזה". עמידרור גם האשים את הממשלה, כי אותה זחיחות שהובילה להתנתקות - הניעה את מהלכיה מול הבחירות ברש"פ". "לא אתפלא אם נתחיל לשמוע הסברים על כך ש"זה לא נורא", ש"חמאס יתמתן כשיהיה בשלטון", ש"כבר נשמעות זמירות חדשות בקירבו" וש"מי שמבצע טרור אינו מי שיושב בממשלה". בקיצור, שוב הגיעה עונת ההונאה העצמית - זו שקנתה לה מושב של כבוד בקרבנו אחרי אוסלו. אלא שעכשיו, במקום לפרש את ערפאת, יפרשנו את החמאס".
עמידרור אף טען, כי הגישה הזו תשפיע לרעה גם על המאמץ לפרק את חיזבאללה מנשקו, ואפילו "יש מדינות לא מעטות שיעשו גזרה שווה בין התנהגותנו הרפה כלפי החמאס לבין ויתור של ממש לאיראנים בתחום הגרעין". עמידרור אולי התכוון לקולות מהנהגת המדינה כמו שמעון פרס שאמר "נוצר עכשיו מצב חדש, בו החמאס צריך להחליט אם הוא נשאר ארגון טרור - "החמאס יכול להחליט לזנוח את דרך הטרור", "הוא יכול לנהל את ענייני הפלסטינים על דרך הפשרות". או לדבריו של הנשיא קצב שאמר: "אם פני החמאס יהיו לשלום, אם הם יכירו בזכות קיומה של מדינת ישראל ויחדלו מהטרור - נוכל להתקדם לשלום". גם בעמודי הדעות בטמקא התפרסם מאמר מאת שי ניב "בוקר טוב חמאס. בואו נדבר".
מי ששמחו מניצחונו של החמאס בכנסת היו חברי מפלגת רע"מ של התנועה האסלאמית בישראל, חבר הכנסת עבד אל-מאלכ דהמשה – שהיה פרקליטו של מייסד החמאס אחמד יאסין אמר, כי "כפי שרק שרון היה מסוגל לעשות שלום עם הפלסטינים, רק חמאס יעשה שלום עם ישראל". חברו ח"כ טלב א-סאנע אמר "העם הפלסטיני אמר את דברו וצריך לכבד את החלטותיו". לא רק עמידרור קשר בין ההתנתקות לעליית החמאס לשלטון גם יוסי ביילין, מהקצה השני של המפה הפוליטית, הודה ""בוודאות, ההתנתקות הביאה לחיזוק החמאס.
לבינתיים, החמאס ששאב השראה מהצלחה לגרש את צה"ל מרצועת עזה, ניסה להעתיק את היכולות גם ליהודה ושומרון. שם, ביו"ש, צה"ל התמודד עם ניסיונות חוזרים ונשנים של חמאס לפתח ידע ויכולת לשיגור רקטות לעבר המרכז. חולייה שעסקה בפיתוח רקטות חוסלה בטולכרם, בעקבות חקירתו של אחד הסייענים של אמג'ד חינאווי - מפקד חמאס בשכם, נתפסה מעבדת נפץ ובה רקטת קסאם בשכם. חוליות שיגור כאלו התגלו גם ביאמון ובג'נין.
למרות הניצחון של חמאס בבחירות לפרלמנט והקמת ממשלתו של איסמעאיל הנייה שזכה בבחירות הדמוקרטיות, יו"ר הרש"פ אבו מאזן לא ויתר על שליטתו על מנגוני הביטחון הפלסטינים החמושים שהורכבו מאנשיו, ובתגובה הקים חמאס את "הכוח המבצע" - "התנפיד'יה" שהורכבה למעשה מהמחבלים של גדודי עז אדין אל קסאם – הזרוע הצבאית של חמאס. חלק מפעילי התנפיד'יה שימשו בכובע כפול במסגרת כוח השיטור ובזרוע הצבאית במקביל. הכסף הגיע מאיראן, כמו גם התחמושת שזרמה מציר פילדלפי. במקביל, המשיך אבו מאזן בפיתוח וחיזוק ה"מנגונים" שלו, בסיוע הגנרל האמריקני קית' וו. דייטון, שמונה לתאם בין ישראל לרשות מטעם המעצמה האמריקנית. כך החלה תקופה בת יותר משנה, של עימותים ומהומות לצד נסיונות התנקשות בבכירים משני הצדדים.
במאי 2006, 9 חודשים אחרי ההתנתקות, נחתם בכלא הדרים הישראלי "מסמך האסירים". האסירים הבכירים, כנציגים של 5 ארגוני טרור מרכזיים בכלא, חתמו על מסמך פיוס שקרא להקמת ממשלת אחדות פלסטינית, על צירוף חמאס והג'יהאד האיסלאמי לאש"ף והקמת כוח התנגדות מאוחד בשם "חזית ההתנגדות הפלסטינית". המסמך קרא לשמור על זכות "ההתנגדות" הפלסטינית, אך הציע להתמקד בקווי 67' ככל הנראה מתוך רצון לשחזר את הצלחת ההתנתקות.
יוזמי המסמך, ובראשם מרואן ברגותי, ראו ב"פילוג" הפלסטיני את הסכנה הגדולה למימוש הישגי האינתיפאדה, ושאפו לייצר מודל שישכפל את ההישג בעזה גם ליהודה ושומרון. בהודעה של משרד החוץ הישראלי, בראשות שרת החוץ ציפי לבני, תקפו את המסמך וציינו כי לא רק שהוא לא מתנער מהטרור, אלא הוא מצהיר על המשך המחויבות לטרור. עוד אמרו, כי על אף שהמסמך מציע 'להתמקד' בגבולות 67, הוא אינו שולל לחלוטין פיגועים ב"קו הירוק". בנוסף, המסמך נזהר מלהכיר בישראל, והסתפק בהגדרת מטרת הביניים העכשווית כהקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים.
למרות ש'מסמך האסירים' היה ניסיון עקר שלא הוליד במציאות דבר, במבט היסטורי נראה כי האופציה האלטרנטיבית שהציב מסמך האסירים כ"אחדות פלסטינית" של חמאס ופת"ח המחוייבות ל"התנגדות", השפיעה גם בעתיד על המדיניות הישראלית. אמנם חלק מיוצאי מערכת הביטחון בנו לאחרונה נרטיב לפיו "מדיניות הבידול" אומצה כדי למנוע 'הסדר קבע' מול הרשות הפלסטינית, אבל תיאוריה זו רחוקה מהמציאות. האלטרנטיבה, למעט כיבוש מחדש - היתה ברוחו של אותו מסמך - אחדות מאחורי ההתנגדות. למעשה, כל קיומו של ה"תיאום הביטחוני" של אבו מאזן היה דווקא בשל האיום על הרשות הפלסטינית מצד חמאס.
חטיפת גלעד שליט דחקה את העימותים הפנימיים באופן זמני הצידה. לאחר החטיפה נמשך סבב לחימה בין צה"ל לחמאס ברצועת עזה, כשהסתיים מבצע "גשמי קיץ", העימותים הפנימיים פרצו שוב, והפעם בכל הכוח: 3 מילדיו של קצין בכיר במנגנון המודיעין הכללי נרצחו, מנהיגי חמאס ופת"ח הבכירים ביותר עברו נסיונות התנקשות, שר האסירים לשעבר בממשלת הפת"ח נחטף ושוחרר, המנגנונים של הפת"ח פרצו לאוניברסיטה האסלאמית של חמאס בעזה, ואנשי חמאס תקפו בסיסים של המנגנונים - בעימותים נהרגו עשרות ערבים.
בפברואר 2007 - קצת יותר משנה לאחר הבחירות שבהם ניצח חמאס, התקיימה ועידה במכה שבסעודיה, בהשתתפות המלך הסעודי, יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, ומנהיג חמאס חאלד משעל. בועידה הוסכם על הקמת ממשלת אחדות פלסטינית שהושבעה במרץ 2007, והחזיקה מעמד פחות מ-4 חודשים. אחרי הפסקה קצרה מאוד, קרבות הירי בין מחבלי הפת"ח למחבלי החמאס בעזה הלכו והתגברו, כשבמקביל פתחו אנשי חמאס בירי רקטות מסיבי לעבר שדרות.
לטענת אנשי חמאס, הקרבות פרצו לאחר שמאות אנשי פת"ח חמושים נכנסו חזרה לרצועת עזה לאחר שעברו אימונים בתמיכת ארצות הברית. ב-12 ביוני הגיעו הקרבות לשיא: חמאס הציב אולטימטום לכל פעילי ה"מנגונים" למסור את נשקם ולפנות את המבנים. תוך 4 ימים השלים חמאס את ההשתלטות: צפון הרצועה, מעבר ארז, ציר פילדלפי ומעבר רפיח, כולל מפקדות המנגנונים. זאת, תוך כדי מעשי לינץ' באנשי הפת"ח. שוטר פלסטיני זוטר שנחטף הושלך מהקומה ה-18, פעולה שהטילה אימה על כל אנשי הפת"ח. רצועת עזה נכבשה ע"י חמאס. אנשיהם של אבו מאזן ומוחמד דחלאן נמלטו דרך הים והיבשה מהרצועה.
במקביל, אבו מאזן שלח את אנשיו לפעול נגד אנשי חמאס ביו"ש. פעילי פת"ח ומנגנוני הביטחון עצרו מאות אנשי חמאס, שרפו בתים ורצחו. אבו מאזן הכריז על פירוק ממשלת האחדות ופיטורי ראש הממשלה איסמעיל הנייה. הוא הוציא את הזרוע הצבאית של חמאס מחוץ לחוק, והשביע ממשלה בראשות סלאם פיאד.
מדינת חמאס בעזה נולדה פחות משנתיים לאחר הגירוש. ה"נבואות" הכל כך מתבקשות התקיימו אחת לאחת, ההתנתקות נתנה רוח גבית לחמאס, גם בנשק, גם בשטח וגם בדעת הקהל. חמאס לימים ירשום את ההתנתקות כאבן דרך בתולדותיו כ"תבוסת האויב הציוני מעזה".
