לבריאות!

לאחרונה אני זוכה לנסוע פעמיים בשבוע לכפר חב"ד כדי לשמוע מפי מורי ורבי, הרב יצחק גינזבורג, שיעור בדברי אלוקים חיים לפני תפילת שחרית. הרב יושב אז בראש השולחן מעוטף בטליתו ועטור בתפיליו ומצדדיו תלמידיו.

בתום השיעור נערכת עם הרב תפילה. לאחר מכן הרב יוצא והתלמידים ממשיכים ללמוד. אני כרגיל יושב ומתקתק במחשבי הקטן, ומדי פעם מעלעל בספר קדוש או משוחח עם אחד החברים.

בשעת מנחה, הרב יצחק חוזר ואנו מתפללים ולאחר מכן יושבים עמו לשיעור בהלכות שבת בדרכו הנפלאה. לאחר מכן מתפללים ערבית. בסופו של יום אני יוצא משערי גן עדן אל הבלי היום שהחשיך.

למחרת אני חוזר אחרי ארוחת בוקר לבית הכנסת השכונתי, פותח את מחשבי על הסטנדר, וכרגיל מתקתק מילים והופך עולמות במקלדתי הרכה. באותה שעה נמצאים בבית הכנסת ר' פנחס ור' אליהו, שני יהודים שחשכו חייהם והפכו לקבצנים. רוב היום הם יושבים על כיסא במצב תרדמה, ובמחילה מכם - נוחרים ללא הפסק.

כך אני יושב כל היום בחרון אפם של שני הקבצנים, ואומר בלבי: כל אדם זקוק לאיזון, אבל ריבונו של עולם, האם האיזון שאתה נותן לי אינו קיצוני מדי?! לנחות מאגרא רמה של מלאך ה' צבאות וחבורתו הקדושה לבירא עמיקתא של חלכאים ונדכאים?! לעבור מדי יום ביומו מסוד הנסירה לסוד הנחירה...

יום אחד, הצטננתי בעיצומו של החורף האגרסיבי שנחת עלינו, ולא הייתי מסוגל להגיע לאוטובוס הנוסע לכפר חב"ד. כמעט כל הלילה התעטשתי, והבוקר הסגרירי הקדיר פניו. בלית ברירה התפללתי ואחרי ארוחת בוקר שמתי את פעמיי לבית הכנסת השכונתי.

שני הקבצנים המתינו לי משני צדדי כיסאי כמו שני רמקולי סטריאו.

ריבונו של עולם, מדוע נגזר עלי היום שייפקד מקומי בגן עדן?! האם לא הבנתי מספיק את סודן של תחתיות ארץ?!

הקדוש ברוך הוא, כדרכו, לא השיב לי ישירות, והעדיף שאתבונן במציאות כדי להבין את מסריו.

אחרי לימוד קצר פתחתי את מחשבי, הצצתי בדוא"ל, והתחלתי לעבוד על אחד מהסיפורים ההולכים ומתרקמים. ההבל הקר בבית הכנסת גרם לי להתעטש מספר פעמים, עד שהתעורר ר' אליהו.

עיניו נפקחו ומבטו הופנה אליי אט-אט. חיוכו הנצחי, חרף חייו האומללים, התפשט על פניו הדשנות והוא אמר: "לבריאות!"

"תודה ר' אליהו", אמרתי בנימוס, והמשכתי לתקתק.

כעבור שניות ספורות שוב התעטשתי.

"לבריאות!", קרא אליהו.

"תודה", אמרתי בקול נמוך יותר.

ואז נקלעתי לסדרת התעטשויות. ר' אליהו התמים, קרא על כל עיטוש "לבריאות!", כאילו שכל אחד מהם הוא העיטוש הראשון בעולם לאחר בריאת אדם הראשון.

הרגשתי צער מהעיטושים ויותר מכך מברכותיו של ר' אליהו שלא חדלו.

"רבי אליהו", פניתי אליו ברגע של הפוגה, "אתה לא חייב לאחל לי 'לבריאות' בכל עיטוש. גמרתי תיכון וכמעט שסיימתי אוניברסיטה ולמדתי כמה שנים בישיבה. קניתי קצת חכמה ודעת בימי חיי. 'לבריאות' אחד מספיק לי להבין הכל".

נאומי חוצב הלהבות הסתיים בעיטוש נוסף.

ר' אליהו צחק ואמר "לבריאות! ידידי הסופר. אתה יכול להיות כל היום בעולמות עליונים, אבל אל תשכח שהעיקר בעולם הזה, זו הבריאות".

נכנעתי לאמת. הודיתי לבוראי על השיעור המאלף שקיבלתי היום מר' אליהו, והתחלתי לתקתק את הסיפור הזה.